אבוב ציד

אַבּוּב צַיִד, או אַבּוּב דָה קָאצָ'ה (באיטלקית: Oboe da caccia), הוא כלי נשיפה מעץ ממשפחת האבוב, הנמוך בקווינטה מן האבוב. הכלי מכופָף ומחופה עור, ובקצהו פעמון פליז מתרחב המזכיר את זה של קרן הציד, ומכאן שמו. הכלי שימש במוזיקת בארוק, וכיום מנגנים בו בעיקר בביצועים אותנטיים. הוא מוכר כיום בעיקר בזכות השימוש שעשה בו יוהאן סבסטיאן באך ביצירותיו הקוליות.

היסטוריה

אבוב הציד מעולם לא היה בשימוש נרחב: נכתבו לו יצירות בעיקר בין השנים 1720–1760, ורק מספר בונים מצומצם במרכז אירופה בנו אותו. הבונה הטוב ביותר היה י"ה אַיְכֵנטוֹפְּף מלייפציג, שהיה הראשון שהחליף את פעמון העץ בפעמון פליז, אולי תוך תיאום עם באך. באך החל לכתוב לכלי מיד לאחר הגיעו ללייפציג, וניצל היטב את הרגיסטרים האמצעי והנמוך של הכלי, אולי בגלל צלילם ה'צרוד' והאקספרסיבי. לרוב הוא שילב את הכלי באריות המביעות סבל או צער.

בסוף תקופת הבארוק יצא אבוב הציד משימוש. הפיתוח המהיר שעבר על האבוב פסח עליו, ובמקומו התפתחה הקרן האנגלית בהשפעת אבוב הטנור הרגיל (taille) והאבוב ד'אמורה. סביר כי הסיבה לכך הייתה המבנה המורכב של הכלי, וחוסר היכולת לעצב אותו במחרטה, בניגוד לכלים הישרים.

אבוב הציד בימינו

בסוף המאה ה-18 יצא אבוב הציד משימוש, ובמאה ה-20 כבר לא ידע איש עוד מהו הכלי שנקרא בשם זה. בתחילת דרכה של התנועה למוזיקה עתיקה ניסו מוזיקולוגים לשווא למצוא כלי שיתאים לתיאור ולמנעד אבוב הציד, וההנחה הייתה שלא שרד אף כלי עד ימינו. בפרויקט הקלטת מכלול הקנטטות של באך בשנות ה-70 של המאה ה-20, בניצוח ניקולאוס הרנונקור וגוסטב לאונהרדט, נעשה שימוש ב-taille לביצוע תפקיד אבוב הציד, בתוצאות מעורבות.

לבסוף, בתחילת שנות ה-70, גילה האוצר השוודי קארי קארפ כי במוזיאון המוזיקה בסטוקהולם ובמוזיאון נוסף בקופנהגן מוצגים שני כלים מקוריים של אייכנטופף. כלים אלה לא היו ניתנים עוד לנגינה, כפי שקורה לעיתים קרובות בכלי נשיפה עתיקים, אבל העתקים שנבנו על פיהם משמשים נגנים בימינו. הקלטת הבכורה של הכלי הייתה בביצוע אורטוריית חג המולד של באך בניצוח הרנונקור.