אבירי העבודה
ארגון אַבִּירֵי הָעֲבוֹדָה (באנגלית: Knights of Labor, ובקיצור: K of L; נודע בספרות ובעיתונות העברית גם כאַבִּירֵי הֶעָמָל), ובשמו הרשמי המסדר האצילי והקדוש של אבירי העבודה (Noble and Holy Order of the Knights of Labor), היה הסתדרות עובדים אמריקנית שפעלה בסוף המאה ה-19, בפרט בשנות ה-80 של מאה זו, בארצות הברית ובקנדה[1], עם סניפים בממלכה המאוחדת ובאוסטרליה. הארגון, שמובילו העיקרי היה טרנס פאודרלי, קידם את רווחתו החברתית והתרבותית של העובד ודרש יום עבודה בן 8 שעות. במקרים מסוימים הוא פעל כארגון עובדים הנושא ונותן עם מעסיקים, אולם הוא מעולם לא היה מאורגן היטב או ממומן. הארגון נודע בשאיפתו לאגד עובדים באופן חוצה מגדר וגזע ולכלול עבודה הדורשת ושאינה דורשת מיומנות.
התאגדות | ארגון עובדים |
---|---|
תחום | עבודה מאורגנת |
מדינה | ארצות הברית |
סינוף בינלאומי |
קנדה הממלכה המאוחדת אוסטרליה |
מייסדים | אוריה סטיבנס, ג'יימס רייט ואחרים |
תקופת הפעילות | 1869–1949 (כ־80 שנה) |
לאחר התרחבות מהירה באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19, הארגון איבד עד מהרה את חבריו החדשים, והוא שב להיות ארגון קטן. עם זאת, הוא שימש ארגון ההמונים הראשון של מעמד הפועלים הלבן בארצות הברית.
אבירי העבודה הוקם על ידי אוריה סטיבנס ב-28 בדצמבר 1869, הגיע ל-28,000 חברים ב-1880 וקפץ ל-100,000 ב-1884. לקראת 1886, 20% מכלל העובדים, כ-800,000, היו משויכים לארגון. המבנה הארגוני השברירי של הארגון לא החזיק מעמד לאחר אירועי היימרקט. רוב החברים נטשו את הארגון בשנים 1886–1887, בהותירם אותו עם 100,000 חברים לכל היותר ב-1890. רבים בחרו להצטרף לקבוצות שעזרו להם לזהות את הצרכים הייחודיים שלהם, במקום לאבירי העבודה, שעסק בסוגיות אחרות. הבהלה של 1893 הביאה לקִצהּ את חשיבותו של הארגון. שרידים של הארגון המשיכו להתקיים עד 1949, עת הסניף האחרון של הקבוצה, בן 50 חברים, הפסיק את השתייכותו אליו.
מקורות הארגון
עריכהבשנת 1869 הקימו אוריה סמית' סטיבנס, ג'יימס ל' רייט וקבוצה קטנה של חייטים מפילדלפיה ארגון חשאי שנודע בשם המסדר האצילי של אבירי העבודה. קריסת איגוד העבודה הלאומי ב-1873 הותירה עובדים רבים לתור אחר ארגון עובדים, חלל שאותו מילאו אבירי העבודה. בשנת 1879 הוחלף סטיבנס בטרנס וינסנט פאודרלי, והמסדר הפך למאורגן בצורה טובה יותר עם חזון להתרחב ברמה הארצית. המסדר הפך לפופולרי בקרב איגודי עובדים ובקרב כורי הפחם של פנסילבניה במהלך השפל הכלכלי של אמצע שנות ה-70 של המאה ה-19, דבר שהביא לגדילתו המהירה. הארגון היה לאיגוד תעשייתי מגוון ופתוח לכל העובדים[2]. מנהיגיו הרגישו שעדיף שתהיה בארגון אוכלוסייה מגוונת במטרה לקבל נקודות מבט שונות על היבטי העבודה השונים. אבירי העבודה אסרו את חברותן של חמש קבוצות אנשים: בנקאים, ספקולנטים בתחום הקרקעות, עורכי דין, סוחרי אלכוהול ומהמרים. חברי הארגון כללו עובדים בעלי הכשרה מועטה, עובדי רכבת, מהגרים ועובדי פלדה. הדבר עזר לעובדים לקבל זהות ארגונית. אף על פי שעובדים מיומנים קיבלו עדיפות בתחילת שנות ה-80, הארגון גדל לכ-800,000 חברים ב-1886.
עם התרחבותו החל הארגון לתפקד יותר כאיגוד עובדים ופחות כארגון חשאי. באספות מקומיות החלו לא רק להדגיש מיזמים קואופרטיביים, אלא ליזום שביתות כדי לזכות בוויתורים מצד המעסיקים. אבירי העבודה הפגישו עובדים בני דתות, גזעים ומגדרים שונים ועזרו לכולם ליצור קשר ולאחד את כולם למען אותה מטרה. בתחילה התנגד פאודרלי לשביתות בתארו אותן "שריד של ברבריות", אך גודל הארגון והמגוון בו העניקו לסניפים המקומיים מידה רבה של אוטונומיה.
בשנת 1882 סיימו אבירי העבודה את טקסי החברות שלהם והסירו את המילים "מסדר אצילי" משמם. הדבר נועד להרגיע את החששות של החברים הקתולים והבישופים שרצו להימנע מכל דמיון לבונים החופשיים.
פעילות הארגון
עריכהאף שבתחילה נרתעו בארגון משביתות כדי לקדם את מטרותיהם, אבירי העבודה כן סייעו לשביתות ולחרמות שונים. השביתה בחברת הרכבות וובש בשנת 1885 הביאה את פאודרלי לתמוך בשביתה המוצלחת בסופו של דבר נגד החברה בבעלותו של ג'יי גולד, לאחר שנגר חבר הארגון פוטר בשל השתתפות בפגישה של הארגון. השביתה כללה את עצירת התחזוקה של מסילות, קרפיפים וקטרים, חבלה בציוד, ושיבוש העבודה במוסכים ובמחסני השירות. גולד נפגש עם פאודרלי והסכים לבטל את מסע הרדיפה שלו נגד אבירי העבודה, שהצית את המחאה במקור. אירוע זה העניק לאבירי העבודה דחיפה, ומספר החברים בו נסק מעלה.
הדרישה העיקרית של אבירי העבודה הייתה ליום עבודה בן שמונה שעות. הם גם קראו לחקיקה לסיום העסקת ילדים ועבודת עונשין, כמו גם למס הכנסה פרוגרסיבי, ותמכו בקואופרטיבים. האישה היחידה בעלת תפקיד באבירי העבודה, לאונורה בארי, עבדה כחוקרת. היא תיארה את התנאים הקשים במפעלים המעסיקים נשים וילדים. דיווחים אלה הפכו את בארי לאדם הראשון שאסף נתונים סטטיסטיים לאומיים על האישה העובדת האמריקאית.
פעילות פוליטית
עריכהפאודרלי ואבירי העבודה ניסו להימנע מסוגיות פוליטיות מְפַלגות, אך בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19, חברים רבים בארגון הפכו לחסידי הג'ורג'יזם. ב-1883 המליץ פאודרלי באופן רשמי על ספרו של ג'ורג' והכריז על תמיכתו ב"מס יחיד" על נכסי קרקע. במהלך הבחירות לראשות עיריית ניו יורק ב-1886, הצליח פאודרלי לדחוף את חברי הארגון להצביע להנרי ג'ורג'. בשנת 1886 הפכו לתקופה קצרה אבירי העבודה לחלק ממפלגת העבודה המאוחדת, ברית של ארגוני עבודה שהוקמה לתמיכה בקמפיין של ג'ורג' בבחירות לראשות העיר ניו יורק ב-1886.
הכללה והדרה של מגזרים
עריכהאבירי העבודה עזרו להפגיש סוגים שונים של אנשים מכל תחומי החיים השונים, למשל עובדים אירים קתולים ופרוטסטנטים, שהארגון מצא חן בעיניהם מכיוון שהם עבדו בשיתוף פעולה הדוק עם ליגת הקרקע האירית.
באופן כללי, הארגון נע במהלך השנים בין הכללה להדרה: הם קיבלו נשים ושחורים (אחרי 1878) ואת מעסיקיהם כחברים, ודגלו בקבלת שחורים לאספות המקומיות, אך עם זאת, הארגון היה סובלני כלפי ההפרדה הגזעית באספות בדרום. בנקאים, רופאים, עורכי דין, בעלי מניות ויצרני משקאות חריפים הודרו מכיוון שהם נחשבו לאנשים לא יצרניים בחברה. גם אסייתים הודרו, כשלמשל בנובמבר 1885 גורשו באלימות עובדים סינים מסניף של הארגון בטקומה שבוושינגטון.
חברת הרכבות יוניון פסיפיק נכנסה לעימות עם הארגון ב-1885. כאשר חברי הארגון בוויומינג סירבו לעבוד שעות נוספות, החברה שכרה עובדים סינים כשוברי שביתה תוך שהיא מעוררת עוינות גזעית. העימות הביא לטבח רוק ספרינגס, שבו נהרגו עשרות עובדים סינים והשאר הוברחו מוויומינג. כ-50 פועלי מטעי סוכר אפרו-אמריקאים שאורגנו על ידי אבירי העבודה פתחו בשביתה ונרצחו על ידי שוברי שביתה בטבח ת'יבודו ב-1887 בלואיזיאנה.
אבירי העבודה תמכו בתוקף בחקיקת חוק הדרת הסינים משנת 1882 וחוק העסקת זרים כעובדי קבלן משנת 1885, בדומה לארגוני עובדים רבים אחרים, דבר שהדגים את גבולות המחויבות שלהם לסולידריות. הם טענו כי תעשיינים משתמשים בעובדים סינים כטריז לשמירה על שכר נמוך, והוסיפו שהם אינם "נגד הגירה". הגזענות האנטי-אסייתית שלהם הוכיחה למעשה את המגבלות ואת חוסר העקביות של המצע נוגד הגזענות שלהם. ההיסטוריונית קת'רין קולומפ מציינת כי הדרת הסינים הייתה הנושא היחיד שבו אבירי העבודה ופדרציית העבודה האמריקאית לחצו כל הזמן על הממשל הפדרלי.
רטוריקה ואלימות נגד סינים היו נפוצים יותר בקרב הסניפים המערביים של הארגון. בשנת 1880 כתבו חברי הארגון בסן פרנסיסקו כי הסינים נושאים מראית עין של בני אדם, אבל חיים כמו בהמות שאוכלות אורז ואת הפסולת של בית המטבחיים. המאמר שכתבו מכנה את הסינים גנבים מטבעם וקובע כי כל הנשים הסיניות הן זונות. במרץ 1882 הצטרפו אבירי העבודה מסן פרנסיסקו לעצרת הדורשת את גירוש הסינים. מספר שנים מאוחר יותר, בוצעו מעשי לינץ' על ידי המון שהונהג על ידי אבירי העבודה בסיאטל.
שקיעת הארגון
עריכההשביתה בחברות הרכבות של 1886
עריכהשביתת הרכבת ב-1886 הייתה שביתה של אבירי העבודה שכללה יותר מ-200,000 עובדים. החל ב-1 במרץ 1886, שבתו עובדי רכבת מחמש מדינות נגד חברות הרכבות יוניון פסיפיק ומיזורי פסיפיק בבעלות ג'יי גולד. לפחות עשרה בני אדם נהרגו. התפוררות השביתה בתוך חודשיים הובילה במישרין להתמוטטות אבירי העבודה ולהקמת פדרציית העבודה האמריקאית.
הכנסייה הקתולית
עריכהאבירי העבודה משכו קתולים רבים, שהיו לחלק ניכר מהארגון. פאודרלי היה גם הוא קתולי. עם זאת, השימוש של אבירי העבודה בסודיות, בדומה לבונים החופשיים, במהלך שנותיו הראשונות של הארגון הדאיג בישופים רבים של הכנסייה. הארגון השתמש בסודיות ובהונאה כדי למנוע ממעסיקים לפטר חברים.
לאחר שהארכיבישוף של קוויבק גינה את אבירי העבודה ב-1884, הצביעו 12 ארכיבישופים אמריקנים נגד מעשה דומה בארצות הברית. יתר על כן, הקרדינל ג'יימס גיבונס והבישוף ג'ון אירלנד הגנו על הארגון.
אירועי היימרקט
עריכהתנועת העבודה המאורגנת, ובכלל זה אבירי העבודה, קראה ליום עבודה בן 8 שעות. באמצעות עצרות בנות שמונה שעות ולובי חקיקתי, מנהיגי העבודה נכנסו לעימות ישיר עם מעסיקים, שלא קיבלו איגודי עובדים ולא האמינו שממשלות צריכות להתערב למען העובדים. במהלך קמפיין למען יום עבודה בן 8 שעות בשיקגו ב-1886, הפך הסכסוך בין פועלים מאורגנים למעסיקים לאלים. באותה התקופה הייתה שיקגו מרכז ההתארגנות של המהגרים ומעמד הפועלים, עם מגוון רחב של ארגוני עובדים. הדרישות ליום עבודה בן 8 שעות היו לב ליבה של שביתה נגד אחד המעסיקים החזקים ביותר בשיקגו, חברת המקצרות מק'קורמיק, שסירבה להתמקח עם האיגוד.
בזמן שפועלים התאספו לשבות נגד המפעל, גורמי אכיפת החוק פתחו באש לעבר חלק מהם. משטרת העיר ושומרים פרטיים פצעו והרגו כמה מהשובתים, דבר שעורר תגובות ממגזרי עובדים נוספים, לרבות האנרכיסטים אלברט פרסונס, מייקל שוואב, אוגוסט ספייז, אדולף פישר ומארגן העבודה אוסקר ניב. ב-4 במאי הם ארגנו מחאה בכיכר היימרקט בשיקגו, ולאחר שהדוברים הראשיים, פרסון וספייז, ירדו מהבמה, מישהו מהקהל השליך מטען חבלה לתוך קבוצת שוטרים שעמדה בכיכר, והרג שבעה שוטרים ופצע שישים מפגינים מהקהל. שמונת האנרכיסטים נעצרו ושבעה מהם נידונו למוות במשפט שהתמקד באמונותיהם הפוליטיות, ולא במעשי האנרכיסטים. שניים מהנידונים הומתק עונשם; אך לאחר שלואיס לינג התאבד בכלא, ארבעת הנותרים הוצאו להורג.
למשפט היימרקט היו שתי השפעות ברורות על תנועת העבודה: ראשית, קמפיין ארצי לגיוס אנרכיסטים, ושנית, ירידה חדה במספר החברים באבירי העבודה. טרנס פאודרלי, נשיא אבירי העבודה, התנכר לשמונת האנרכיסטים מהיימרקט, אפילו כשאיגודי עובדים מקומיים ואספות של אבירי העבודה ברחבי הארץ מחו על המעצרים. איגוד העובדים שצמח במהרה באמצע שנות ה-80 מצא שהקשרים שהחזיקו אותו יחדיו נחלשו. התברר שחברים הצטרפו לארגון בעקבות ניצחונותיו על חברות הרכבות, אך מבלי להבין או לקבל את תרבות התנועה במלואה. אמנם יעבור למעלה מעשור עד שאבירי העבודה יתפרקו, אך החולשות הארגוניות הללו, והתחזקותה של פדרציית עבודה החדשה, הביאו לדעיכת אבירי העבודה.
מורשת
עריכהאבירי העבודה תרמו למסורת של שירי המחאה של העבודה המאורגנת בארצות הברית. הם כללו לעיתים קרובות מוזיקה בפגישותיהם הקבועות, ועודדו חברים מקומיים לכתוב ולבצע את יצירותיהם. ב-1885 פרסמו בשיקגו ג'יימס ואמילי טלמדג', מדפיסים ותומכים של אבירי העבודה, את ספר השירים "שירי העבודה המוקדשים לאבירי העבודה". השיר "Hold the Fort" (החזיקו את המבצר), שנקרא גם "Storm the Fort" (הסתערו על המבצר), גרסה של אבירי העבודה למזמור בעל אותו שם, הפך לשיר העבודה הפופולרי ביותר לפני המנון ה-IWW מאת ראלף צ'פלין "סולידריות לנצח". פיט סיגר ביצע לעיתים קרובות את השיר הזה, והוא מופיע במספר הקלטות שלו. כותב השירים וזמר העבודה באקי הלקר כולל את גרסת טלמדג', הנקראת "Our Battle Song" (שיר הקרב שלנו), באלבום שלו. הלקר גם מסתמך רבות על הפזמונים והשירים של אבירי העבודה בספרו על שירת העבודה.
פיטר מקגווייר, מראשי הארגון, יזם את קביעת יום העבודה לשם עריכת תהלוכות פועלים. הוא הציע את יום השני הראשון של חודש ספטמבר, החל בין יום העצמאות האמריקני לחג ההודיה. יום העבודה הראשון צוין ב-5 בספטמבר 1882 בניו יורק[3].
קישורים חיצוניים
עריכה- מ' בר־טל, לדמות התנועה המקצועית בארצות־הברית – א. פ. ל. וסי. אי. או., דבר, 27 במאי 1952
הערות שוליים
עריכה- ^ התנועה המקצועית בקנדה, הגה, 5 במרץ 1947
- ^ וו בורקה, תנועת הפועלים האמריקאית והבעייה של מפלגה שלישית, קול העם, 30 באפריל 1947
- ^ מארבע פינות העולם, הַבֹּקֶר, 11 בספטמבר 1960