אברהם בר-אוריין

אברהם בר-אוריין (י"ב באייר ה'תר"ע, 21 במאי 1910 – כ"ה באלול ה'תש"ן 15 בספטמבר 1990) היה חלוץ, עיתונאי, ממייסדי אגודת הספורט הדתית "אליצור", מראשוני הפועל המזרחי בארץ ישראל.

ביוגרפיה

בר-אוריין נולד בגלודורי שבמחוז באקוי ברומניה, למשפחת וֵייסבוך שהייתה משפחה חסידית. למד בעיירה, ב"חדר" ולאחר מכן המשיך בלימודיו בבית-הספר הרומני הממשלתי (הלא-יהודי) בבאקוי. בגיל 13 החל, ביוזמה עצמית, לנאום בבתי כנסת שונים באזור ולקרוא ליהודים לעלות לארץ ישראל. בגיל 16 יצא להכשרה במסגרת תנועת "החלוץ" ביערות שבצפון מולדובה, ואחר כך בכרמים שבדרום מולדובה. במהלך ההכשרה נקלע לעימות עם הנהגת המחנות על רקע דתי (עבודה בשבת, כשרות המטבח), ולאחר שהנהיג שביתה במחנה, פרש מתנועת החלוץ ושב לביתו. בבאקוי שב לפעול במסגרת חוג הנוער הציוני, הצטרף לחבר המדריכים ונבחר כמזכיר ראשי של הנוער הציוני.

תעודת חבר בתנועת "החלוץ"

בשנת תר"ץ-1930, למרות התנגדות הוריו, משפחתו החסידית והאדמו"ר מבוהוש, עלה לארץ ישראל, שם הצטרף לקבוצת "שח"ל" (על שם שמואל חיים לנדוי) שהוקמה אז ברחובות. בתקופה זו ארגן את התנועה כנגד הרב טייטלבוים שהעסיק פועלים ערבים בפרדסו, והביא להוצאתו מהוועידה של הרב טייטלבוים. לאחר שפרש מהקבוצה, היה אחד משני הראשונים שעלו על אדמות גוש תל מונד ("אדמות שכטרמן" – לימים כפר יעבץ). המשיך את פעולתו החלוצית בכפר יונה, ולאחר שלקה בקדחת חריפה, עבר להתגורר במושב עין גנים שליד המושבה פתח תקווה. בעין גנים המשיך להיות פעיל בחיים הציבוריים, סייע לקליטת עולים רבים מאירופה, כמו גם להתערותם של עולי תימן שהגיעו למחנה יהודה, כיום שכונה בפתח תקווה.

שליחות במזרח אירופה

בחורף תרצ"ח-1937 נשלח על ידי תנועת תורה ועבודה ומועצת הנוער של הקרן הקיימת לישראל לשכנע יהודים לעלות ארצה מארצות פולין, ליטא ולטביה. שנתיים לאחר מכן יצא שוב לליטא ולרומניה בשליחות דומה. התמונות שהביא עמו משם, כמו גם הרישומים המעטים שערך, מהווים תיעוד לקהילות תוססות שהיו ונכחדו במלחמת העולם השנייה.

פעילות בהגנה

בשנת 1933, כשנה לאחר נישואיו ובתקופת פעילותו באזור תל-מונד, התגייס ל"הגנה". לאחר שובו משליחות באירופה, בשנת 1939, המשיך בפעילותו באזור פתח תקווה. בשנת 1939 הקים יחד עם יחיאל אליאש את ארגון "אליצור"^[^{דרוש מקור]}. מאוחר יותר, כשבפלי"ם סירבו לקבל לשורותיהם לוחמים דתיים, הקים את הסקציה הימית במסגרת "אליצור", והמהדורה הראשונה של חוברת ההדרכה ללימוד ימאות שכתב עבור הקורסים בסקציה הימית נרכשה כולה על ידי צה"ל עם הקמת חיל הים. הוא עבר קורס מפקדי כיתות בג'וערה בשנת 1943, ופיקד בפועל על הפלוגה הדתית של ההגנה באזור פתח תקווה. בשנת 1943 החל לעבוד במנגנון "ההגנה", ערך את האיגרת לנוטר, את "במשמרות" – ביטאון הפלוגות הדתיות בהגנה, ופעל כמרצה בשליחות "ההגנה". כאשר יצא יחיאל אליאש בשליחות לאירופה בחורף תש"ז, מילא את מקומו כמנהל אליצור. בין השאר הוא הוציא חוברת של מערכי שיעור להדרכה בימאות אשר בהמשך שימש את חיל הים הישראלי^[1]. עם הקמת צה"ל, עבר – יחד עם כל מנגנון "ההגנה" – לשורות הצבא, והשתתף במלחמת העצמאות בלחימה באזור עמק בית-שאן. בצה"ל שימש כקצין הסברה לענייני דת, אולם עם פעילותו של הרב שלמה גורן פרש מן הצבא.

אות מלחמת הקוממיות

פעילות ספרותית ועיתונאית

את מאמרו הראשון פרסם בביטאון ההסתדרות הציונית ברומניה – "שטירי" – עוד בהיותו נער. עם עלייתו ארצה כתב ב"נתיבה" – ביטאון הסתדרות הפועל המזרחי. לאחר שהחלים מן הקדחת ועבר לעין גנים, החל לעבוד באופן אינטנסיבי כעיתונאי. פרסם בעיתונים "הצופה", "ידיעות אחרונות", "ההד", "שלוחות", "פתח תקווה", "אשנב" וב"מלחמתנו".כתב וערך את ה"אגרת לנוטר". במהלך עבודתו על האגרת לנוטר התגלע ויכוח בינו לבין עמנואל הרוסי על פרסום תמונה מהשואה. "זה לא אסתטי" טען הרוסי, ובר אוריין ענה לו כי "כל השואה היא לא אסתטית"^[2]. בשנת 1958, עם הקמת ביטאון המועצה הדתית תל אביב "הליכות", התמנה לעורכו. פרסם מאמרים רבים, לעיתים תחת פסבדונים.

תעודת עיתונאי

בשנות השמונים החל לקבץ את השיעורים שהעביר במשך עשרות שנים בבית הכנסת של עין גנים, והוציא עשרה כרכים של שיעוריו בשם "מבחר אמרים", סט שתוכנו הוא "ליקוט מאמרים אמרות, משלים וסיפורים על פרשיות התורה" (כפי שכתב בהקדמה לספריו).
עד לפטירתו בכ"ה באלול ה'תש"ן הוציא שנים עשר כרכים: כרכים א'-ב' על ספר בראשית, כרכים ג'-ד' על ספר שמות, כרך ה' על חג הפורים, מגילת אסתר וארבע פרשיות, כרך ו' על הגדה של פסח, יום העצמאות, יום ירושלים ומקרא על חודשים ניסן ואייר, כרכים ז'-ט' על ספר ויקרא, כרכים י'-י"א על פרקי אבות וכרך נפרד על הגדה של פסח בפני עצמה.
לאחר פטירתו לקחו נכדיו על עצמם לסיים את הפרויקט ואכן הנכדים סיימו את הסדרה לחמישה עשר ספרים.