אברהם לוריא

מפיק תיאטרון ישראלי

אברהם לוריא (7 במרץ 19316 בינואר 2025) היה מפיק תיאטרון ישראלי עצמאי, שפעל בין שנות החמישים לשנות התשעים. במהלך שנות פעילותו, הקים וניהל את תיאטראות הילדים "התיאטרון מארץ עוץ" ו"פילפלון ירוק". לוריא הפיק וביים מספר רב של הצגות, כאשר המוכרת שבהן היא "שמלת השבת של חנה'לה"[1][2]. בין האמנים עמם פעל נמנים חני נחמיאס, גדעון זינגר[3], דני ליטני[4] ואהוד מנור[5]. כמו כן, ניהל לוריא את מחסן התלבושות "לב", שהכיל כ־10,000 תלבושות מהפקות תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה שונות[1].

אברהם לוריא
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 7 במרץ 1931
פטירה 6 בינואר 2025 (בגיל 93)
מדינה ישראל
תקופת הפעילות שנות ה־60שנות ה־90
מקצוע מפיק תיאטרון, מנהל מחסן תפאורה ותלבושות
http://www.m-lev.co.il
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חיים

עריכה

אברהם לוריא היה בנו של לב לוריא, יליד בולגריה שהיה תפאורן ופועל במה בתיאטרון האהל[1]. בשנות החמישים, החל לב לרכוש תלבושות ואביזרים שונים בהם התיאטרון השתמש, ולהשכירם להפקות חובבים שונות[6]. אברהם לוריא נכנס אל עולם התיאטרון בעקבות אביו, ובשנת 1963 הקים את תיאטרון "פילפלון ירוק", כאשר ההצגה הראשונה אותה העלה הייתה עיבוד ל"גילגי", כשהמעבד היה שלמה בר-שביט[7]. לוריא הסביר שמטרתו בהקמת התיאטרון הייתה "להביא בפני הצופים הצעירים מבחר עיבודים דרמטיים ממיטב ספרות הילדים העברית והבינלאומית", בשל התנגדותו למה שהוא ראה כרמתן הנמוכה של הצגות הילדים ה"לא חינוכיות" בתקופתו[8]. בשנות ה־60 הציג במסגרת תיאטרון זה עיבודים ל"אוהל הדוד תום", "הנסיך הקטן", "אורה הכפולה" ועוד.

בהמשך אותו עשור, הקים לוריא גם את "התיאטרון מארץ עוץ", במסגרתו עיבד ב־1969 את "היידי בת ההרים", בבימוי ביטוש דוידוב[9]. בשנת 1971 עלה המחזמר שמלת השבת של חנה'לה, אותו לוריא הפיק, אף הוא בבימוי דוידוב, ובכיכובה של חני נחמיאס[10]. מחזמר זה המשיך לעלות במהלך שנות ה-70[11] ואל תוך שנות ה-80[12]. בהצגה בוצעו לראשונה שירים שחיבר אהוד מנור, ביניהם השיר "מי אוהב את השבת". במחזה זה היה תפקידה הראשון של חני נחמיאס, שסיפרה כי לוריא לא היה מעוניין לבחון אותה בתחילה, בשל מגוריה בגבעתיים ולא בתל אביב, אך בהמשך נעתר לבקשתה וקיבל אותה[13]. בשנות ה־80 המשיך לוריא להפיק הצגות, כגון "אמא קטנה"[14] ו"גוליבר בארץ הגמדים"[15].

באותו העשור, החל לוריא לנהל את מחסן התלבושות והאביזרים של אביו, שנפטר בשנת 1974[16]. בתחילה, לא היה מחסן זה רווחי, שכן הוא שירת בעיקר חוגי חובבנים ובית ספר למשחק כגון ניסן נתיב. ברם, עם עליית שידורי הטלוויזיה המסחרית בשנות ה־90, החל להגיע ביקוש לתלבושות מצד ערוצים חדשים אלה. באותו העשור, פרש לוריא מעולם ההפקה, בשל רתיעתו מהכאוטיות והתנודות הרבות שבו[1]. מאז, ועד למותו, תחום פעילותו העיקרי של לוריא היה המחסן, אליו המשיכו להגיע לקוחות מהטלוויזיה, לקוחות פרטיים שציינו אירועים שונים, וילדים שחיפשו תחפושות לחג הפורים.

הצגות שהפיק

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
משוב על הערך