אדוארד גרוסמן
אדוארד גרוסמן (2 בנובמבר 1946 - 1 באפריל 2017) היה צייר יהודי ממוצא רוסי שעלה לישראל.
 | |
| לידה |
2 בנובמבר 1946 רפובליקת קומי, ברית המועצות |
|---|---|
| פטירה |
1 באפריל 2017 (בגיל 70) ישראל  |
| מקום לימודים | אוניברסיטת מגניטוגורסק לאמנות, פקולטה לציור וגרפיקה |
| תקופת הפעילות | 1983–2017 (כ־34 שנים) |
| תחום יצירה | צייר, אומן |
  | |
אדוארד מתאר את החזון האמנותי שלו על ידי דחיסת הצבעים שעל הבד למרכז ויוצר "אי צבעוני"
שלעיתים קרובות כולל בתוכו צללית של בעל חיים, מבנה עתיק ואותיות.
האלמנטים האלו מציגים תמונה צבעונית המאפשרת לצופה לצאת למסע פנימי, בעקבות דמיונו של האמן.[1]
ביוגרפיה
עריכה
אדוארד גרוסמן נולד ב-2 בנובמבר 1946, רפובליקת קומי, ברית המועצות. לאחר מות האב, עזבו האם והילדים לעיר אדינט, המולדובית, שם חי אדוארד עד סיום הלימודים.
בשנת 1964 בגיל 17 אדוארד התגייס לשירות צבאי בשורות הצבא הסובייטי בעיר סחלין, שם הכיר גרוסמן את אשתו לעתיד גלינה גרוסמן (ריז'יח).
ארבע שנים לאחר מכן נישאו אדוארד וגלינה, מאוחר יותר נולדו במשפחה בן ובת.
בשנת 1983, סיים את לימודיו באוניברסיטת מגניטוגורסק לאמנות. עם סיום הלימודים, קיבל תואר בפקולטה לציור וגרפיקה בנוסף קיבל מדליית זהב בעבודות התערוכה של האיגוד.
בין השנים 1983–1990, חי ועבד בעיר צ'ליאבינסק, כאמן הראשי של סדנאות הפקה ויצירה.
בשנים הבאות יצר את אחת מלשכות העיצוב הראשונות בעיר, יחד עם גרפיקה, ספרים מאוירים, כתב והציג יצירות אמנות בנושא היהדות.
בשנת 1987, במכירה הפומבית בביאנלה העונתי בפריז צרפת, אדוארד הציג לראשונה סדרה של יצירות אמנות בז'ָאנר לווקס על ירושלים ותולדות הגלות.
.jpg)
בשנת 1988, הפך לחבר באיגוד מעצבי ברית המועצות
בשנת 1990, עלה אדוארד עם משפחתו לארץ.
אחרי העלייה לארץ לא היה לנו שום דבר. אדוארד חיפש עבודה, הוא ראה כתבה בעיתון על הצעת עבודה לאמן עם משכורת חודשית. אדוארד התקבל לעבודה והתחיל לעבוד עם האומנים. בהתחלה הבעלים נתן מברשת, צבעים, ובד ואמר "תצייר מה שאתה רוצה". במשך חודשים הוא בהה בבד ריק ופתאום התחיל לצייר והציג את היצירה הסופית. הבעלים נדהם וקידם את אדוארד להיות האמן הראשי. אדוארד חזר הביתה, הוא היה מאוד שמח ולאחר זמן קצר הפך להיות אמן עצמאי.[2]
בשנת 1992, הפך לחבר באיגוד אומני ישראל.[3]
במהלך השנים 1992–2004, התגורר ועבד בכפר האמנים שא-נור.[4]
טכניקת הציור של גרוסמן השתנתה במהלך השנים כאשר אדוארד רצה להשיג סגנון אינדיבידואלי משלו, המוצג בסדרת יצירות האמנות האחרונות של האמן.
בשנת 1995 אדוארד הציג את יצירת האמנות הראשונה, אוכל טוב בארץ, במוזיאון האמנות מילווקי.
בשנת 1997 הוצגה תערוכה שהוקדשה לזמר האופרה חוסה קאררס בנוסף אדוארד השתתף בתערוכות פרטיות וכלל עולמיות.
מאוחר יותר יצר מחזור של יצירות גרפיקה אמנותית המכונה "שיר השירים" ו "סיפור ישראל".
הגרפיקה של גרוסמן אינה המשך לציוריו אלא טרנספורמציה בצורה הקרדינלית ביותר של הרעיונות הפלסטיים המוטעים בה. רישומיו הם סגפניים למדי ובלתי מרוכזים, ובונים על פי ההרכב שלהם; אפשר למצוא בהם כמה הדים רחוקים של אמנותם של פיקאסו, קלי ומירו. אבל העובדה החשובה ביותר היא שלאחר שגילו צדדים חדשים במתנתו של האמן, רישומים כאלה נתפסים כתרומות ייחודיות ומקוריות לקשת הקיימת של חזון יצירתי.[5]
יצירות האמנות של גרוסמן נמצאות באוסף בקרב אספנים כמו ז'אק שיראק ורודי ג'וליאני ובאוסף של מוזיאונים רבים.
ציוריו של אדוארד גרוסמן לוכדים ומרתקים מיד, ורק אחר כך מגיעה מימוש סוד קסמם. מסביבם מתקיים מעין שדה משיכה מגנטי, שחודר בזרימות של אנרגיה יצירתית חזקה. עם הזמן כוחה של השפעה זו אינו נחלש, ואנו נכנעים בשמחה לשליטתה ברגשותינו. בעבודות אלו, בין אם נוף, לירי לפי מוטיב ומצב רוח, מצויר בסביבת שא-נור, ובין אם קומפוזיציה מופשטת גדולה, מורגשת הנשימה החופשית והעמוקה של האמן, השולט בביטחון באמצעי האמנות שלו ואינו מוגבל על ידי כל דוגמה או קאנון. לאחר שספג את הישגי הקולוריזם הפוסט אימפרסיוניסטי האירופי ושולט בהם באופן אורגני בהתאם לתפיסת העולם שלו, האינדיבידואליות והמזג האמנותי שלו, נראה שאדוארד גרוסמן מושך אותנו אל אלמנט הצבע. המוחשיות החושנית של אובייקטים נעלמת במפתיע, מתמוססת במרחב הצבעוני, ובמשחק כתמי הצבע, המופשטים מקונקרטיות, עולה תחושה של מציאות החיים. בגבולות הנעים של אסוציאציות ומטאפורות ישירות ועקיפות, במעברים מהממשי למדומיין ולאחור ומהתנאי של חזון טבעי לוודאות של פנטזיה יצירתית עולה אנרגיית הבריאה. תפיסת העולם הדרמטית של האמן מתמזגת עם אינטונציות ליריות, והטרגדיה של אווירת הסערה מתנקה בטונים עיקריים של פוליפוניה צבעונית. מושג היופי של האמנות שומר על משמעותו הבסיסית עבור אדוארד גרוסמן; הקריטריונים האסתטיים משמשים לו כמתמצאים בטוחים בכאוס הקודר של האנטי-אסתטיקה הפוסט-מודרניסטית. האמנות של אדוארד גרוסמן אינה מבזה, אלא מרוממת את האנושות וחושף עבורנו, באמצעות יצירותיו, את העושר הצבעוני והפלא של העולם הסובב ומאפשר לנו לגלות, שוב ושוב, את היופי הפנימי של העולם.[6]
רוב יצירות האמנות נותרות ללא כותרת, משום שאדוארד רצה לאפשר לכל צופה לגשת לדמיונו האישי.[7]
קישורים חיצוניים
עריכה
אדוארד גרוסמן, ברשת החברתית פייסבוק
הערות שוליים
עריכה- ^ חנה ברק אנגל, אדואר גרוסמן: הקסם והפאר של הצבע, ספטמבר 2008
- ^ גלינה גרוסמן, 31 בדצמבר 2021
- ^ גלינה פודולסקי, אמנות ישראלית מודרנית עם שורשים רוסיים: לכבוד 20 שנה להגירה הרוסית לישראל, ירושלים, 2011
- ^ גלינה פודולסקי, כפר האמנים שא-נור: תערוכת אמני שא-נור בכנסת.
- ^ גרגורי אוסטרובסקי, אמנות בישראל: אמנים עכשוויים מפורסמים., לונדון: פטרו רוסו, 2005
- ^ גרגורי אוסטרובסקי, Eduard Grossman
- ^ גלינה גרוסמן, אוגוסט 2020