אדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת

אדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת
Edward VIII
	אדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת
לידה	23 ביוני 1894; לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת
פטירה	28 במאי 1972 (בגיל 77); פריז, צרפת
שם מלא	אדוארד אלברט כריסטיאן ג'ורג' אנדרו פטריק דייוויד וינדזור
שם לידה	His Highness Prince Edward of York
מדינה	הממלכה המאוחדת
מקום קבורה	פרוגמור, אנגליה
השכלה	מודלין קולג'; האקדמיה המלכותית הימית הבריטית; מכללת הצי המלכותי, אוסבורן ;
בת זוג	ווליס סימפסון
שושלת בית סקסה-קובורג-גותה; בית וינדזור
תואר	מלך הממלכה המאוחדת וקיסר הודו
אב	המלך ג'ורג' החמישי
אם	המלכה מרי
	20 בינואר 1936 – 11 בדצמבר 1936; (327 ימים)
	→ ג'ורג' החמישי ג'ורג' השישי ←
פרסים והוקרה
	אביר במסדר גיזת הזהב (22 ביוני 1912); השרשרת המלכותית הוויקטוריאנית (1921); מסדר גאורגיוס הקדוש, דרגה שלישית (1916); אביר הצלב הגדול של השמש של פרו (1931); אביר הבירית (1910); הצלב הגדול של אבנט שני המסדרים (2 ביוני 1931); מסדר מיכאי האמיץ (1918); מדליית אלברט (1924); צלב המלחמה 1914–1918 (1915); מסדר אולף הקדוש (1914); הצלב הצבאי (1916); צלב גדול של לגיון הכבוד (1912); honorary Fellow of the Royal College of Surgeons (1919); עמית כבוד של החברה המלכותית של אדינבורו; מדליית הניצחון; מסדר החרצית עם צווארון; השרשרת הגדולה של המסדר העליון של החרצית הביצנית; אביר במסדר סנט מוריס ולזרוס ;
חתימה

אדוארד השמיני (באנגלית: Edward VIII, שמו המלא: אדוארד אלברט כריסטיאן ג'ורג' אנדרו פטריק דייוויד; 23 ביוני 1894 – 28 במאי 1972) היה מלך הממלכה המאוחדת והדומיניונים של האימפריה הבריטית וקיסר הודו מ־20 בינואר 1936^[1] ועד לוויתורו על כס המלוכה ב־11 בדצמבר באותה השנה.

אדוארד נולד בתקופת שלטונה של סבתו של אביו, המלכה ויקטוריה. הוא היה לבנם הבכור של הדוכס והדוכסית מיורק באותה התקופה - ג'ורג', לעתיד ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת, ומרי מטק. הוא הוכתר כנסיך ויילס ביום הולדתו ה-16, שבעה שבועות לאחר הכתרתו של אביו למלך. אדוארד שירת בצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה ויצא למספר מסעות מעבר לים בשליחותו ובשמו של אביו. כמו כן, במהלך תקופה זו היה מעורב במספר פרשיות אהבים שהדאיגו הן את אביו והן את ראש ממשלת בריטניה, סטנלי בולדווין.

עם מות אביו בשנת 1936, היה אדוארד למונרך הבריטי השני לבית וינדזור. אדוארד הביע חוסר סבלנות למסורות ונוהלי בית המלוכה וגרם לדאגה רבה בקרב הפוליטיקאים בשל התעלמותו מהמוסכמות החוקתיות שהיו נהוגות בממלכה, בעיקר בכל הנוגע לקשר שבין הכתר לממשלה. לאחר חודשים ספורים, נוצר משבר חוקתי בממלכה בשל רצונו של אדוארד להינשא לווליס סימפסון, אמריקאית שהתגרשה מבעלה הראשון והייתה מצויה בתהליכי גירושים מבעלה השני. ראשי הממשלות של הממלכה המאוחדת והדומיניונים התנגדו לנישואים, בטענה שאין זה ראוי מבחינה חברתית ופוליטית שגרושה ששני בעליה הקודמים עודם בחיים תהיה למלכה רעיה הבריטית. מעבר לכך, נישואים אלו היו עומדים בסתירה עם מעמדו של אדוארד כראש הכנסייה האנגליקנית, שאסרה באותה התקופה על נישואים של גרושים שבני זוגם הקודמים עודם בחיים. על פי המוסכמות החוקתיות בבריטניה, אדוארד היה מחויב להמלצות הממשלה, ואם היה מחליט להפר אותן הייתה נאלצת הממשלה להתפטר, מה שהיה מוביל לבחירות כלליות ולפגיעה בנייטרליות הפוליטית של אדוארד כמונרך חוקתי. כשהתברר לו שלא יוכל להינשא לסימפסון ולהישאר על כס המלוכה, הוא זעזע את בריטניה כולה והחליט לוותר על המלוכה לאחר 326 ימים בלבד, מה שהופך את תקופת שלטונו לקצרה ביותר בהיסטוריה של הממלכה המאוחדת. תחתיו הומלך דוכס יורק, אחיו הצעיר של אדוארד, כג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת.

לאחר ויתורו על הכתר, קיבל אדוארד את התואר הוד מעלתו המלכותי דוכס וינדזור, שהיה תואר סמלי בלבד שלא היה בשימוש באותה העת. הוא נישא לסימפסון בצרפת ב-3 ביוני 1937, לאחר שגירושיה השניים יצאו אל הפועל. באותה השנה, יצא הזוג לסיור בגרמניה הנאצית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוצב אדוארד עם חיל המשלוח הבריטי בצרפת. אולם, לאחר שעלו האשמות בנוגע לעמדותיו של אדוארד בנוגע לנאציזם, הוא מונה כמושל הבריטי של איי בהאמה. את שנות חייו שלאחר המלחמה העביר אדוארד בצרפת לצידה של סימפסון, עד למותו בשנת 1972.

ראשית חייו

אדוארד (שני משמאל) עם אביו ואחיו הצעירים (אלברט ומרי). התמונה צולמה על ידי סבתו, אלכסנדרה, נסיכת דנמרק בשנת 1899

אדוארד נולד ב-23 ביוני 1894 בוויט לודג' שבפארק ריצ'מונד בפאתי העיר לונדון, במהלך תקופת מלוכתה של סבתו הגדולה, המלכה ויקטוריה. הוא היה לבנם הבכור של הדוכס והדוכסית מיורק - ג'ורג' (לימים ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת) והנסיכה מרי מטק. אביו היה בנו של יורשי העצר נסיך ונסיכת ויילס - אדוארד (לימים אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת) ואלכסנדרה, נסיכת דנמרק. אמו הייתה בתם הבכורה של הנסיכה מרי אדלייד מקיימברידג' ופרנסיס, דוכס טק. עם לידתו, היה אדוארד לשלישי בסדר הירושה לכתר הבריטי, לאחר סביו ואביו.

אדוארד הוטבל בשם אדוארד אלברט כריסטיאן ג'ורג' אנדרו פטריק דייוויד על ידי הארכיבישוף מקנטרברי. סנדקיו היו סבתו הגדולה המלכה ויקטוריה, סביו הגדולים כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק ואשתו לואיזה, נסיכת הסן-קאסל, בן-דודה הרחוק של אמו וילהלם השני, מלך וירטמברג, דודתו הגדולה אולגה קונסטנטינובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, דודו הגדול אלפרד, דוכס אדינבורו וסקסוניה-קובורג-גותה, הוריו של אביו אדוארד ואלכסנדרה, דודו הגדול הנסיך ג'ורג', דוכס קיימברידג', בן-דודו של אביו ניקולאי רומנוב, הצארביץ' של רוסיה והוריה של אמו פרנסיס ומרי^[2]. השם אדוארד נבחר לזכר דודו המנוח הנסיך אלברט ויקטור, דוכס קלרנס ואייבונדייל, שנודע בקרב משפחתו בתור "אדי", מאחר שאחד משמותיו היה אדוארד; השם אלברט נכלל בשמו לבקשתה של המלכה ויקטוריה, לזכר בעלה המנוח אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה; השם כריסטיאן נבחר על שמו של סבו הגדול כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק; וארבעת שמותיו האחרונים - ג'ורג', אנדרו, פטריק ודייוויד - ניתנו לו על שם הקדושים המגינים של אנגליה, סקוטלנד, אירלנד וויילס בהתאמה^[3]. אדוארד כונה בקרב משפחתו וחבריו הקרובים בשמו האחרון, דייוויד^[4].

כמקובל אצל ילדי המעמד הגבוה באותה התקופה, באדוארד ואחיו הצעירים טיפלו אומנות ולא הוריהם באופן ישיר. אחת ממטפלותיו הראשונות נהגה לצבוט אותו לפני שהוצג בפני הוריו, ובעקבות כך אדוארד הבוכה והמטפלת שלו נשלחו על ידם בכל פעם מחדש^[5]. כשנתגלה הטיפול הלקוי שלה בילדים, היא פוטרה והוחלפה בשרלוט ביל^[6]. אביו של אדוארד, שהיה איש משמעת ומחנך קפדן, נהג דווקא להפגין חיבה כלפי ילדיו^[7], ואמו נהגה סביבם בעליזות ושמחה, שעמדו בסתירה עם מעמדה הציבורי החמור והרציני.

אדוארד למד בחינוך ביתי בשנותיו הראשונות. כשהוריו יצאו למסע באימפריה הבריטית למשך 9 חודשים לאחר מותה של המלכה ויקטוריה ב-1901, אדוארד הצעיר ואחיו נותרו בבריטניה עם סבם וסבתם, המלך אדוארד והמלכה אלכסנדרה. עם חזרתם, אדוארד ואחיו הופקדו בידי פרדריק פינץ' והנרי הנסל, שהיו אחראים לחינוכם בפועל למשך יתר שנות ילדותם. אדוארד נותר תחת השגחתו הקפדנית של הנסל עד שהיה כמעט בן 13; מורים פרטיים אחרים לימדו אותו גרמנית וצרפתית. אדוארד עבר את בחינת הכניסה למכללה הימית המלכותית שבבית אוסבורן של הצי המלכותי הבריטי והחל את לימודיו בה ב-1907. הנסל ביקש שיתחיל את לימודיו מוקדם יותר, אך אביו של אדוארד סרב. לאחר שנתיים בבית אוסבורן, בהן אדוארד לא נהנה, הוא עבר ללמוד במכללה הימית המלכותית "בריטניה" שבדארטמות', בה היה אמור ללמוד כשנתיים ולאחר מכן להצטרף לצי המלכותי.

אדוארד כפרח קצונה על סיפון אה"מ הינדוסטן בשנת 1910

אדוארד הפך באופן אוטומטי לדוכס קורנוול ולדוכס רות'סיי ב-6 במאי 1910, בעקבות מות סבו ועליית אביו לכס המלוכה בשם ג'ורג' החמישי. הוא הוכתר כנסיך ויילס ורוזן צ'סטר כחודש וחצי לאחר מכן, ב-23 ביוני 1910, ביום הולדתו ה-16^[8]. ההכנות לקראת עתידו כמלך החלו באופן מיידי; מסלולו האקדמי במכללה הימית הופסק בטרם סיומו הרשמי, והוא החל שירות של שלושה חודשים כפרח קצונה על סיפון אה"מ הינדוסטן. לאחר מכן, החל לימודים במודלין קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד; על פי דעת הביוגרפים של אדוארד, הוא לא היה מוכן ללימודים אלו מבחינה אינטלקטואלית. הוא סיים את לימודיו לאחר 8 סמסטרים, ללא תואר או הכשרה אקדמית רשמית.

כנסיך ויילס

אדוארד הוכתר באופן רשמי כנסיך ויילס בטקס מיוחד שנערך בטירת קרנארבון ב-13 ביולי 1911^[9]. הטקס נערך בוויילס ביוזמתו של הפוליטיקאי הוולשי דייוויד לויד ג'ורג', שכיהן באותה העת כשר האוצר של בריטניה ולימים כראש ממשלת הממלכה המאוחדת מטעם המפלגה הליברלית. הטקס שתכנן לויד ג'ורג' היה בעל מאפיינים ולשים טקסיים, והוא אף לימד את אדוארד מספר מילים בשפה הוולשית^[10].

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, כבר היה אדוארד בגיל המינימלי לשירות בצבא הבריטי והיה נלהב לקחת חלק במלחמה^[11]. הוא הצטרף למשמר הגרנדירים ביוני 1914 ועל אף שהיה נחוש לשרת בחזית המלחמה, שר המלחמה הוריישו קיצ'נר סירב לכך בטענה שההשלכות של נפילת יורש העצר בשבי האויב יהיו קשות ומרחיקות לכת^[12]. אף על פי כן, אדוארד חזה במלחמת החפירות וביקר בקווי החזית בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו, ועל כך הוענק לו ב-1916 הצלב הצבאי. בנוסף, הוא יצא לטיסה הצבאית הראשונה שלו ב-1918 ובהמשך הוציא רישיון טיס^[13]. על אף שתפקידו במלחמה היה מצומצם, הוא העניק לו פופולריות רבה בקרב אלו ששירתו בה^[14].

בשנת 1917, במהלך חופשותיו מהשירות בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, אדוארד נהג לצאת למסיבות בפריז. במהלך תקופה זו התאהב בקורטיזנה מרגריט אליבר, לה נהג לכתוב מכתבים רבים, אך מערכת היחסים ביניהם נמשכה שנה אחת בלבד. ב-1923 אליבר זוכתה במשפט על רצח בעלה, לאחר שירתה בו למוות במלון סבוי. מאמצים נואשים ננקטו מצד בית המלוכה על מנת למנוע את העלאת שמו של אדוארד בכל הקשור למשפט או לאליבר באופן כללי^[15].

אדוארד בשנת 1919, כנסיך ויילס

אחיו הצעיר של אדוארד, הנסיך ג'ון, מת בגיל 13 מפרכוס אפילפטי חריף ב-18 בינואר 1919. אדוארד, שהיה מבוגר מג'ון ב-11 שנים הכיר אותו רק בקושי וראה במותו "קצת יותר ממטרד מצער"^[16]. הוא כתב לפילגשו באותה העת ש"הוא סיפר לה הכל בנוגע לאח הקטן, ושהוא היה אפילפטי. ג'ון היה מבודד בשנתיים האחרונות בכל מקרה, אז אף אחד לא ראה אותו חוץ מהמשפחה, וגם אז פעם או פעמיים בשנה. הילד המסכן הזה הפך לחיה יותר מאשר לכל דבר אחר". כמו כן, הוא כתב לאימו מכתב חסר רגישות, אשר אבד עם השנים^[17]. היא לא ענתה למכתב זה, אולם אדוארד חש צורך לכתוב מכתב התנצלות, בו כתב "אני מרגיש כה קר לבב וחזיר לא סימפתי בשל הדברים שכתבתי... אף אחד לא יכול להבין יותר ממך מה ג'וני הצעיר והמסכן היה עבורי, שבקושי הכרתי אותו... אני כואב את כאבך, אימי היקרה, שהייתה גם אימו"^[16].

ב-1919 אדוארד הסכים להיות נשיא הוועדה המארגנת של תערוכת האימפריה הבריטית בוומבלי שבמידלסקס. לבקשתו נבנה לטובת התערוכה "מגרש ספורט לאומי גדול", שלימים נודע כאצטדיון ומבלי^[18].

במהלך שנות ה-20 אדוארד ייצג את אביו באופן תדיר כנסיך ויילס ברחבי בריטניה ומחוצה לה. דרגותיו הצבאיות, מסעותיו, מראהו ועובדת היותו רווק משכו אליו את תשומת הלב הציבורית. בשיא הפופולריות שלו הוא היה לאדם המצולם ביותר בעולם ונהג לקבוע טרנדים אופנתיים לגברים. במהלך ביקורו בארצות הברית ב-1924 דיווח המגזין "Men's Wear" כי "הגבר הממוצע באמריקה מתעניין בבגדיו של נסיך ויילס יותר מאשר באלו של כל אדם אחר".

אדוארד הרבה לבקר באזורי עוני בבריטניה ויצא ל-16 מסעות ברחבי האימפריה הבריטית בין 1919 ל-1935. במהלך ביקורו בקנדה ב-1919 הוא רכש את חוות בדינגפילד שבקרבת פקיסקו שבפרובינציית אלברטה^[19], ובביקורו במדינה ב-1924 העניק את גביע נסיך ויילס ל-NHL^[20]. במהלך ביקורו באוסטרליה ב-1920 יצא ללא פגע כאשר הרכבת עליה נסע ירדה מהפסים בפאתי פרת'^[21]. ביקורו בהודו בנובמבר 1921 התרחש במקביל להפגנות ושביתות התנועה לאי שיתוף פעולה של מהטמה גנדי למען שלטון עצמי להודו, ובשיאן התרחשו מהומות בבומביי. ב-1929 אלכסנדר לית', שמרן מצפון אנגליה, שכנע את הנסיך להגיע לביקור של מספר ימים באזורי מכרות הפחם של נורת'מברלנד ודרהאם, בהם אחוז האבטלה היה גבוה מאוד. בין ינואר לאפריל 1931 אדוארד ואחיו הנסיך ג'ורג' יצאו למסע בן 29,000 ק"מ בדרום אמריקה על אוניית הקו האוקיינית "אורופסה"^[22]. בשובם טסו לנמל התעופה לה בורז'ה ומשם בטיסה נוספת ומיוחדת של אימפיריאל איירווייז ישירות לפארק הגדול בווינדזור^[23].

למרות מסעותיו המרובים ופגישותיו הרבות עם מנהיגים ואנשים מרחבי העולם, אדוארד החזיק בדעות קדומות על רקע גזעי כלפי זרים ורבים מנתיני האימפריה הבריטית, מאחר שהאמין שהלבנים הם עליונים מטבעם ומיסודם^[24]. ב-1920, במהלך ביקור באוסטרליה, הוא כתב על האבוריג'ינים והאוסטרלים המקומיים כי "הם היצור החי המזעזע ביותר שראיתי מאודי!! הם הצורה הנחותה ביותר של בני אדם והקרובה ביותר לקופים".

במהלך שנות ה-20 וה-30, התנהגותו של אדוארד התאפיינה ברדיפת שמלות וחוסר אחריות, אשר הדאיגו מאוד את ראש הממשלה סטנלי בולדווין, אביו המלך ג'ורג' החמישי ואת סביבתו הקרובה של הנסיך. אביו היה מאוכזב מהתנהגותו ומחוסר יכולתו להשתקע ולהיות רציני, נגעל מהרומנים השונים שלו עם נשים נשואות והסתייג מעלייתו של אדוארד לכס המלוכה לאחר מותו. "לאחר שאמות", אמר ג'ורג', "הילד יהרוס את עצמו תוך 12 חודשים"^[25]. למלך ג'ורג' הייתה חיבה יתרה והעדפה לבנו השני אלברט (שכונה "ברטי") ולבתו הבכורה של אלברט, אליזבת (שכונתה "לילבת"), לימים ג'ורג' השישי ואליזבת השנייה בהתאמה. הוא אף אמר לאחד מאנשי חצר המלוכה כי "תפילותיי הן שבני הבכור לא יינשא ודבר לא יחצוץ בין הכתר לבין ברטי וליליבת"^[26].

אדוארד ותלמה פארנס בשנת 1932

ב-1930 ג'ורג' החמישי העניק לאדוארד את הבעלות על מבצר בלוודר שבסארי ועל הפארק הגדול בווינדזור. במתחמים אלו השתמש אדוארד לטובת מערכות היחסים שלו עם נשים נשואות, וביניהן פרדה דאדלי וורד וליידי פארנס האמריקאית, שהייתה אשתו של חברו של אדוארד. פארנס היא שהכירה לאדוארד בהמשך את חברתה ווליס סימפסון, אשר התגרשה ב-1927 מבעלה הראשון, קצין הצי האמריקאי, וינפילד ספנסר. בעלה השני, ארנסט סימפסון, היה איש עסקים בריטי-אמריקאי. ווליס סימפסון הפכה למאהבתו של אדוארד במהלך נסיעתה של פארנס מחוץ לבריטניה, על אף שהנסיך התעקש בפני אביו שאין כך הדבר ושהוא לא מנהל כל מערכת יחסים עמה^[27]. אולם, על אף הפצרותיו, מערכת היחסים שלו עם אביו נפגעה והתערערה אף יותר בשל מערכת יחסים זו. אף על פי שהוריו פגשו את סימפסון בארמון בקינגהאם ב-1935, הם סירבו לקבל אותה לביקור נוסף^[28].

הרומן של אדוארד עם גרושה אמריקאית הוביל לחששות כה כבדים, שאחרי הזוג עקבו סוכנים מהאגף המיוחד של משטרת המטרופולין של לונדון, שבחנו בחשאי את טבע מערכת היחסים ביניהם. דוח של המשטרה פירט על ביקורם של הזוג בחנות עתיקות, שבעליה דיווח לשוטרים כי "האישה הזו מחזיקה את נסיך ויילס בין אצבעותיה"^[29]. האפשרות שגרושה אמריקאית עם עבר מפוקפק תנהל מערכת יחסים כזו עם יורש העצר הוביל לבהלה בקרב אנשי הממשלה והממסד^[30].

כמלך הממלכה המאוחדת

אדוארד לפני טקס פתיחת הפרלמנט היחיד בו השתתף כמלך הממלכה המאוחדת

המלך ג'ורג' החמישי נפטר ב-20 בינואר 1936 בבית סאנדרינגהאם שבנורפוק לאחר 25 שנים על כס המלוכה. אדוארד הוכתר תחתיו כאדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת בגיל 43, כשהוא לא נשוי וללא ילדים וכשהשמועות על אופיו והתנהגותו רוחשות מסביב לעולם. אולם, טיב הקשר שלו עם סימפסון טרם היה ידוע ברבים. ביום שלאחר מכן, אדוארד חרג מהנהוג וצפה בהכרזה על עלייתו לכס המלוכה מחלון בארמון סנט ג'יימס, כשהוא מלווה בסימפסון^[31]. אדוארד הפך למלך הראשון בהיסטוריה של בריטניה לטוס במטוס, כשטס מסאנדרינגהאם ללונדון לטובת מועצת העלייה שלו.

אדוארד גרם לאי-נוחות בקרב חוגי הממשל בשל פעילויות שהתפרשו כהתערבות בעניינים פוליטיים. לדוגמה, במהלך ביקורו בכפרים נחשלים בדרום ויילס, אמר אדוארד כי "משהו חייב להיעשות" למען כורי הפחם, מה שנתפס כניסיון להנחות את מדיניות הממשלה, על אף שלא הציע פתרונות או שינויים ממשיים. שרי הממשלה הסתייגו מלשלוח מסמכים מסווגים או מדיניים למבצר בלוודר בו ישב אדוארד, מאחר שהיה ברור כי הוא אינו מקדיש להם תשומת לב. כמו כן, רבים מהם חששו כי סימפסון ואורחים נוספים של אדוארד עשויים לקרוא בהם, מה שהיה עשוי להוביל לחשיפה של סודות מדינה^[32].

תמונת דיוקנו של אדוארד הפונה שמאל על מטבע

גישתו החריגה והלא "אורתודוקסית" של אדוארד נגעה גם במטבעות שנשאו את דיוקנו; אדוארד ביקש לחרוג מן המסורת, במסגרתה צד הפרופיל של המלך מוטבע בכיוון ההפוך משל קודמו - הוא התעקש שפניו יופנו לכיוון שמאל, בדומה לאביו, על מנת שיהיה ניתן לראות את פסוקת השיער שלו. קומץ מטבעות בלבד הוטבעו בטרם ויתורו של אדוארד על כס המלוכה, והם נדירים ביותר. כשאחיו של אדוארד, ג'ורג' השישי, עלה לכס המלוכה אחריו, גם פניו הופנו כלפי שמאל על מנת לשמור על המסורת, שכן אדוארד היה אמור לפנות לימין^[33].

ב-16 ביולי 1936 הוציא ג'ורג' אנדרו מקמהון אקדח טעון בקרבתו של אדוארד בזמן שרכב על סוס בדרך קונסטיטושן שבקרבת ארמון בקינגהאם. המשטרה זיהתה את האקדח והתנפלה על מקמהון, שנעצר. כמהלך משפטו, הוא טען כי "כוח חיצוני" הוא שפנה אליו על מנת להרוג את אדוארד, שהוא הודיע ל-MI5 על תוכניתו ושהוא הוציא אותה אל הפועל רק על מנת לעזור ל-MI5 לעצור את העבריינים האמיתיים. בית המשפט דחה את טענותיו ושלח אותו לכלא לשנה^[34]. יש המאמינים כי מקמהון באמת היה בקשר עם ה-MI5, אך המהימנות של טענותיו האחרות עדיין מוטלת בספק^[35].

באוגוסט ובספטמבר אדוארד וסימפסון שטו במזרח הים התיכון על סיפון יאכטת הקיטור "נהלין". באוקטובר כבר היה ברור שהמלך החדש מתכנן להתחתן עם סימפסון, במיוחד כשהליך גירושיה של סימפסון הגיע לבית המשפט לעניינים אזרחיים באיפסוויץ'. על אף שהשמועות על הרומן בין סימפסון לאדוארד כבר היו נפוצות בארצות הברית בתקופה זו, כלי התקשורת בממלכה המאוחדת בחרו שלא לדווח על כך, ועל כן הציבור הבריטי לא ידע דבר עד לדצמבר 1936^[36].

הוויתור על המלוכה

ווליס ואדוארד במהלך מסעם בים התיכון ב-1936

כתב הוויתור

ערך מורחב – הוויתור על הכס של אדוארד השמיני

ב-16 בנובמבר 1936 הצהיר אדוארד בפני ראש הממשלה סטנלי בולדווין על רצונו להינשא לסימפסון כשהליך גירושיה יושלם^[37]. בולדווין הודיע לו שהנישואים הללו יתפסו כ"לא מוסריים" בקרב העם. כמלך אנגליה, אדוארד היה גם ראש הכנסייה האנגליקנית, והארכיבישוף מקנטרברי, היה מהמתנגדים החריפים לנישואים בין אדוארד לסימפסון והתעקש שאם אדוארד יבחר להינשא לה יהיה עליו לוותר על כס המלוכה^[38].

אדוארד וסימפסון התעקשו למסד את מערכת היחסים ביניהם. אדוארד ניסה להציע פתרון חלופי, במסגרתו הנישואים יוגדרו נישואים מורגנטיים, אולם ההצעה נדחתה. בולדווין התייעץ גם עם פוליטיקאים בכירים מהאופוזיציה, ולאחר מכן הציג בפני המלך שלוש אפשרויות; הראשונה - שלא להינשא לסימפסון; השנייה - להינשא ולהסתכן במשבר חוקתי, שכן אז תיאלץ כל הממשלה להתפטר; והשלישית - לוותר על הכתר ולעשות כרצונו כאדם פרטי. אדוארד חתם על כתב הוויתור ב-10 בדצמבר 1936 בנוכחות שלושת אחיו הצעירים - הנסיך אלברט, דוכס יורק, הנסיך הנרי, דוכס גלוסטר והנסיך ג'ורג', דוכס קנט. הפרלמנט הבריטי העביר למחרת היום חוק מיוחד לאישור התפטרותו של המלך. בחוק נקבע שמיד עם חתימת ההסכמה המלכותית לחוק (חתימה הנדרשת לכל חוק באנגליה) יחדל אדוארד להיות מלך, והכתר יעבור אוטומטית לבא בתור בסדר הירושה - אחיו, אלברט (לעתיד, המלך ג'ורג' השישי). ביום שלאחר מכן, פעולתו האחרונה של אדוארד כמלך הייתה לתת את חתימת ההסכמה לחוק. כמו כן, בהתאם לחוק וסטמינסטר, אישרו כל ראשי הדומיניונים את הוויתור של אדוארד על כס המלוכה^[39].

לאחר התפטרותו, ולאחר שחזר לתואר של נסיך, אדוארד נשא נאום רשמי לאומה בו הסביר את החלטתו. הנאום כלל את השורה המפורסמת ”איני מוצא אפשרות לשאת את נטל האחריות הכבד, ולמלא את חובותיי כמלך, כפי שברצוני לעשות, ללא העזרה והתמיכה מצד האישה שאני אוהב”. הוא הוסיף כי ”ההחלטה הייתה שלי ושלי בלבד... כל אדם אחר שהיה מעורב ניסה עד הרגע האחרון לשכנע אותי לבחור אחרת”^[40]^[41]^[42]. ביום שלאחר מכן אדוארד עזב את בריטניה וטס לאוסטריה; סימפסון לא יכלה להצטרף אליו עד שגירושיה הושלמו מספר חודשים לאחר מכן^[43]. אדוארד לא זכה לטקס הכתרה בטרם ויתר על תוארו. בתאריך שבו תוכנן במקור להיערך טקס ההכתרה שלו, הוכתר אחיו. בתו הבכורה של אחיו, אליזבת, הפכה לראשונה בסדר הירושה לכתר הבריטי.

לאחר הוויתור

אדוארד, דוכס וינדזור, וווליס, דוכסית וינדזור ביום נישואיהם

ב-12 בדצמבר 1936 התכנסה המועצה המלכותית לציון עלייתו לכס המלוכה של ג'ורג' השישי, אשר הכריז על כוונתו להעניק לאחיו אדוארד את התואר "דוכס וינדזור" ואת תואר הכבוד "הוד מעלתו המלכותי". הוא ביקש להפוך את הענקת התארים לפעולתו הראשונה כמלך^[44], אך המסמכים הרשמיים בנושא לא נחתמו עד 8 במרץ בשנה שלאחר מכן. במהלך תקופת ביניים זו נקרא אדוארד "דוכס וינדזור" בלבד, ללא תואר הכבוד. החלטתו של ג'ורג' להפוך את אדוארד לדוכס מלכותי נועדה, בין היתר, למנוע ממנו מלהתמודד לבית הנבחרים הבריטי או להביע עמדה פוליטית בבית הלורדים^[45].

מכתב הרשאה מ-27 במאי 1937 העניק בשנית את התואר "הוד מעלתו המלכותי" לאדוארד, אך הבהיר מפורשות כי "אשתו וצאצאיו, אם יהיו, לא יזכו לתארים האלו". שרי הממשלה הבריטית נחלקו בדעתם בדבר הענקת התואר "הוד מעלתה המלכותית" לסימפסון - חלקם טענו כי אין במכתב צורך מאחר שהתואר "הוד מעלתו המלכותי" ניתן לאדוארד אוטומטית לאחר הוויתור על כס המלוכה ולכן סימפסון גם תקבל אותו באופן אוטומטי עם נישואיהם; אחרים טענו כי אדוארד היה צריך לאבד את כל התארים המלכותיים עם הוויתור על כס המלוכה ולא יכול להמשיך לשאת בתואר הכבוד "הוד מעלתו המלכותי". יש שהגדילו לעשות ואף כינו אותו פשוט "מר אדוארד וינדזור". ב-14 באפריל 1937 הגיש פרקליט המדינה הבריטי דונלד סומרבל למזכיר הפנים ג'ון סיימון תזכיר שמסכם את דעתו ואת דעותיהם של פרקליט המדינה הסקוטי תומאס קופר והיועץ הפרלמנטרי גרנוויל רם בנושא הענקת התואר "הוד מעלתה המלכותית" לסימפסון:^[46]

אנו נוטים לגישה שעם ויתורו על כס המלוכה, דוכס וינדזור לא יכול היה להמשיך לטעון לתואר "הוד מעלתו המלכותי". במילים אחרות, לא יכלה לעלות התנגדות סבירה אם המלך היה מחליט שהוצאתו מסדר הירושה תגרור גם לשלילת זכותו לתואר שניתן לו במכתבי ההרשאה הקיימים.
אולם, את השאלה יש לבחון לאור העובדה כי, מסיבות מובנות, מי שנהנה מתמיכתו של הוד מלכותו לשאת בתואר זה כבר כונה בתואר "הוד מעלתו המלכותי" באירועים ובמסמכים רשמיים. לאור התקדים, נראה ברור שאשתו של הוד מעלתו המלכותי תהנה מאותו התואר אלא אם ינקטו או ננקטו צעדים מתאימים על מנת למנוע אותו ממנה.
הגענו למסקנה שלאישה אין כל בסיס חוקי לטעון לזכות זו. הזכות להשתמש בתואר, לתפיסתנו, נמצאת בשליטתו של הוד מלכותו ולו הכוח להסדירה באמצעות מכתבי הרשאה כלליים או ספציפיים.

סימפסון שינתה את שמה לווליס וורפילד ואדוארד נישא לה בטקס פרטי ב-3 ביוני 1937 בשאטו דה קנדה שעל יד טור שבצרפת. הטקס נערך על ידי הכומר האנגליקני רוברט אנדרסון ג'רדין מדרלינגטון שבמחוז דרהאם. ג'ורג' השישי אסר על חברי משפחת המלוכה להשתתף בטקס לתרעומתם של ווליס ואדוארד, שביקש שאחיו הנסיכים הנרי וג'ורג' (דוכסי גלוסטר וקנט בהתאמה) ובן דודו מדרגה שנייה לואי מאונטבאטן יגיעו לטקס^[47].

שלילת התואר "הוד מעלתה המלכותית" מווליס גרם למתחים רבים בין אדוארד למלך ולבית המלוכה, אך מתחים אלו התגברו בשל המחלוקות על ההסדרים הכלכליים ביניהם. ממשלת בריטניה סירבה לכלול את ווליס ואדוארד ברשימה האזרחית, אשר חבריה מקבלים תמיכה כלכלית מטעם האוצר הבריטי, ולכן המלך שילם את קצבתו של אדוארד מכיסו. אדוארד, שהיה הבן הבכור, קיבל בירושה מאביהם את טירת בלמורל ובית סנדרינגהאם. הארמונות, שהיו רכוש פרטי של משפחת המלוכה, לא עברו אוטומטית למלך החדש לאחר הוויתור על הכתר^[48], ואדוארד הכריח את אחיו לקנות אותם ממנו ב-300 אלף לירות שטרלינג, אשר הועברו לו בתשלומים שנתיים. אדוארד היה מתקשר לג'ורג' באופן תכוף בתחילתה של מלוכותו, על מנת להפציר בו להעביר לו כספים נוספים ולהעניק לווליס את התואר "הוד מעלתה המלכותית", עד שהמלך הורה לא להעביר אליו את השיחות^[49].

היחסים בין אדוארד לשאר משפחת המלוכה היו מתוחים למשך עשרות שנים. אדוארד הניח שלאחר מספר שנות גלות בצרפת הוא יוכל לחזור ולהשתקע בבריטניה. אולם, ג'ורג' השישי, שנתמך בידי המלכה מרי והמלכה אליזבת, איים על אדוארד שאם יחזור לבריטניה ללא הזמנה הוא יפסיק את התמיכה הכלכלית בו^[48]. אדוארד התמלא במרירות כלפי אימו, המלכה מרי, וכתב לה בשנת 1939 לאחר שסירבה לאשר לו להגיע לאזכרת אביו ש"מכתבך האחרון השמיד את שמץ הרגשות שנותרו לי כלפייך... והפך את המשך ההתכתבות בינינו לבלתי אפשרית"^[50].

באוקטובר 1937 ווליס ואדוארד ביקרו בגרמניה הנאצית בניגוד להמלצת הממשלה הבריטית, ופגשו את אדולף היטלר בבית הנופש שלו ברגהוף שבבוואריה. הביקור זכה לסיקור נרחב בתקשורת הגרמנית ובמהלכו הדוכס הצדיע במועל יד תוך אמירת זיג הייל. בגרמניה "התייחסו אליהם כמו למלוכה... אנשי האריסטוקרטיה קדו בפניה ונהגו בה בכל הכבוד והמעמד שהדוכס תמיד רצה בהם", טען הביוגרף המלכותי אנדרו מורטון בריאיון ל-BBC בשנת 2016^[51].

אלברט פון מנסדורף-פויי-דיטריכשטיין, שהיה השגריר האוסטרי בלונדון ובן דודו מדרגה שנייה וחברו של המלך ג'ורג', האמין שאדוארד העדיף את הפשיזם הגרמני כסוללת מגן מפני הקומוניזם, ושהוא אף תמך תחילה בברית עם גרמניה הנאצית. לדברי אדוארד, החוויות ו"סצנות האימה" בהן חזה במלחמת העולם הראשונה הובילו אותו לתמוך במדיניות הפיוס כלפי גרמניה הנאצית. היטלר ראה באדוארד כידידותי כלפי משטרו והאמין שיחסי גרמניה–הממלכה המאוחדת יכלו להיות טובים בהרבה אם לא היה מוותר על כס המלוכה. אלברט שפר ציטט את היטלר באומרו כי "אני בטוח שאיתו היה ניתן להשיג יחסים ידידותיים קבועים. אם היה נשאר, הכל היה אחרת. הוויתור שלו על כס המלוכה היה הפסד חמור עבורנו". ווליס ואדוארד השתקעו בפריז, בה שכרו אחוזה בסוף 1938^[52].

מלחמת העולם השנייה

אדוארד בוחן משמר אס אס יחד עם רוברט ליי

במאי 1939 אדוארד התראיין לתחנת הרדיו של רשת NBC - זה היה לריאיון הראשון שלו מאז ויתר על כס המלוכה^[53]. הריאיון התקיים במהלך ביקורו של אדוארד בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה בוורדן שבצרפת. בריאיון אדוארד קרא לשלום באירופה, בעקבות רוחות הקרב שנשבו בה באותה התקופה: "אני במודעות עמוקה לנוכחותם של המתים הרבים, ואני משוכנע שאם יכלו להשמיע את קולם הם היו תומכים בדבריי. אני מדבר כעת כחייל של המלחמה הקודמת שתפילתו הכנה ביותר היא שרשע וטירוף הרסני לא יכבשו את המין האנושי בשנית. אין אף אומה שאנשיה רוצים במלחמה". הריאיון נשמע על ידי מיליונים ברחבי העולם, אך ה-BBC סירב לשדר אותו^[53]. הריאיון שודר מחוץ לארצות הברית ברדיו גלים קצרים ודווח במלואו בעיתונות הכתובה הבריטית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, ווליס ואדוארד שבו לבריטניה בסיועו של לואי מאונטבאטן, על סיפון אה"מ קלי. אולם, הם חזרו במהרה לצרפת, מאחר שאדוארד הצטרף לחיל המשלוח הבריטי בצרפת כמייג'ור גנרל, על אף שהיה בדרגת פילדמרשל. בפברואר 1940 השגריר הגרמני בהאג, יוליוס פון צך-בורקרסרודה, טען שאדוארד הדליף את תוכניות המלחמה של בעלות הברית להגנה על בלגיה^[54], טענה שהנסיך הכחיש^[55]. כשגרמניה הנאצית פלשה לצרפת במאי 1940 ווליס ואדוארד נמלטו אל עיירת הנופש הדרומית ביאריץ, וביוני אל ספרד. בספרד קיימו שורת מגעים עם נציגי המשטר הנאצי, בהם הביע אדוארד את אכזבתו מהמשטר בבריטניה. הדבר דווח ליואכים פון ריבנטרופ ולאדולף היטלר אשר הורו לפעול להעברת הזוג לטריטוריה בשליטה גרמנית. ביולי עבר הזוג לפורטוגל, שם גרו בביתו של ריקרדו איספיריטו סנטו, בנקאי פורטוגזי שהיה מקושר הן לבריטים והן לגרמנים. תחת שם הקוד "מבצע וילי", סוכנים נאצים ובראשם ולטר שלנברג תכננו לשכנע את אדוארד לשוב לספרד, ואף לחטוף אותו אם הדבר יידרש^[56]. אולם, הידיעות על ניסיונות החטיפה של אדוארד הגיעו למשרד החוץ הבריטי, אשר הזהיר את ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, אליו כתבו כי "הדוכס הוא תומך נאצים ידוע והוא עשוי להפוך למוקד למזימות"^[57]. לכן, צ'רצ'יל איים על אדוארד שאם לא ישוב לבריטניה יעלה אותו למשפט צבאי.

אדוארד מונה למושל איי הבהאמה, שהייתה מושבה בריטית. הגרמנים, מצדם, ניסו לגרום לזוג להישאר בליסבון. נעשו מאמצים מצידם לגרום להם להאמין שהשירות החשאי הבריטי חפץ במותם, וכי יחוסלו על ידו ברגע בו יגיעו לאיי הבהאמה. על אף שפקידים פורטוגלים, עושי דברו של היטלר, השהו את הפלגת האנייה בנימוק כי בחפצי הזוג הונחה פצצה, ווליס ואדוארד עזבו את ליסבון ב-1 באוגוסט 1940 על סיפון אוניית המסחר האמריקאית אקסקליבר, שסטתה במיוחד מנתיבה לניו יורק ועצרה לטובת הזוג בברמודה. מברמודה הם הפליגו ב-15 במאי לנסאו על סיפון אונייה של חברה בת של הרכבת הלאומית הקנדית והגיעו יומיים לאחר מכן^[58]. אדוארד לא נהנה מתפקידו החדש ובשיחות פרטיות התייחס לברמודה כ"מושבה בריטית סוג ג'". משרד החוץ הבריטי התנגד בחריפות כשווליס ואדוארד תכננו להפליג על סיפון יאכטה של איל ההון השוודי אקסל ונר-גרן, שסוכנויות המודיעין הבריטיות והאמריקאיות האמינו בשגגה שהיה לחבר קרוב של מפקד הלופטוואפה, הרמן גרינג^[59]. אדוארד קיבל שבחים רבים על ניסיונותיו להילחם בעוני של תושבי איי הבהאמה, על אף שחש כלפיהם בוז כמו שחש כלפי רוב תושביה הלא-לבנים של האימפריה. אדוארד צוטט בדבריו על אטיאן דופוש, עורך העיתון נסאו דיילי טריביון: "צריך לזכור שדופוש הוא יותר מחצי שחור (Negro) ובשל המנטליות המשונה של הגזע הזה, הם ככל הנראה לא יכולים לעלות לגדולה מבלי לאבד את שיווי המשקל"^[60]. הוא קיבל שבחים, אפילו מדופוש, על השקטת המרי האזרחי בנסאו שהתפרץ בשל העוני בעיר והמשכורות הנמוכות בה. אולם, הוא האשים במרי ובאי השקט "עושי נזק - קומוניסטים" ו"אנשים בעלי שורשים מיהדות מזרח אירופה, שהבטיחו לעצמם משרות כאמתלה להימנעות מגיוס לצבא הבריטי"^[61]. הוא התפטר מתפקידו כמושל ב-16 במרץ 1945, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה.

הקשר הנאצי

אדוארד ווליס סימפסון ביחד עם בכירי המשטר הנאצי ואדולף היטלר

היסטוריונים רבים טענו כי אדולף היטלר היה מעוניין להפוך את אדוארד לשליט בובה גרמני של בריטניה לאחר מבצע ארי-הים^[62]. כמו כן, נטען שבשל הסימפתיה שרכשו ווליס ואדוארד למשטר הנאצי לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה, התקבלה ההחלטה בממשלה הבריטית להעבירם לאיי הבהאמה וזאת על מנת למנוע אפשרות שייפעלו לטובתה. ב-1940 אמר אדוארד כי "ב-10 השנים האחרונות גרמניה ארגנה מחדש את החברה שלה באופן מוחלט... מדינות שלא היו מוכנות לקבל ארגון מחדש שכזה של החברה שלהן ואת ההקרבות הכרוכות בכך, צריכות לשנות את המדיניות שלהן". בזמן השלטון הגרמני בצרפת, ביקש אדוארד מכוחות הוורמאכט להציב שמירה על נכסיו בפריז ובריביירה הצרפתית ונענה בחיוב^[63]. בדצמבר 1940 התראיין אדוארד למגזין האמריקאי ליברטי במשכן המושל בנסאו. את תוכן הריאיון העביר המראיין, פולטון אוורסלר, לנשיא האמריקאי, פרנקלין דלאנו רוזוולט, בפגישה שערכו בבית הלבן ב-23 בדצמבר 1940^[64]. הריאיון פורסם ב-22 במרץ 1941 ובו צוטט אדוארד באומרו ש"היטלר היה המנהיג הנכון וההגיוני של העם הגרמני" ושהגיע הזמן בו נשיא ארצות הברית צריך לגשר להסדר שלום באירופה. אדוארד מחה בטענה כי דבריו סולפו והוצאו מהקשרם.

לאחר חששות רבים שעלו בקרב בעלות הברית מהמזימות שרוחשות סביב אדוארד, החליט רוזוולט להורות על מעקב מודיעיני אחריו ואחרי ווליס במהלך ביקורם בפאלם ביץ' שבפלורידה באפריל 1941. אחד מהמודיעים שגויסו היה קרל אלכסנדר, דוכס וירטמברג, ששימש באותה התקופה כנזיר בנדיקטיני בארצות הברית. הדוכס סיפר ל-FBI כי ווליס קיימה יחסי מין עם השגריר הגרמני בלונדון, יואכים פון ריבנטרופ ב-1936, שהיא נותרה איתו בקשר מאז ושהיא מדליפה סודות מדינה לגרמנים^[65].

הסופר צ'ארלס הייאם טען כי אנתוני בלאנט, שהיה סוכן MI5 ומרגל סובייטי, פעל לקראת סוף המלחמה בהוראת בית המלוכה הבריטי על אדמת אירופה. בלאנט הגיע לארמון בעיר קרונברג אים טאונוס שבהסן, אז בשטח הכיבוש האמריקאי בגרמניה על מנת להשיג מכתבים רגישים שהוחלפו בין אדוארד לבין אדולף היטלר ומנהיגים נאציים אחרים^[66]. בשלהי שנות ה-50 פורסמו "מסמכי מרבורג", אשר נמצאו על ידי חיילים אמריקאיים במרבורג במאי 1945, ואלו חיזקו את התיאוריות בדבר תמיכתו של אדוארד באידאולוגיה הנאצית ואף אישרו את קיומו של מבצע וילי, שהיה מבצע בו תכננו הנאצים לחטוף את הדוכס ואשתו^[67]. כמו כן, בתום המלחמה תפסו האמריקאים בגרמניה העתקי מברקים המעידים על התכנית הנאצית לחטיפתם של בני הזוג, ערב עזיבתם את פורטוגל לבהאמה בשנת 1940. כדי להציל את אדוארד ממבוכה-רבתי בהאשמות בשיתוף פעולה עם הנאצים במלחמה, פנה ראש הממשלה צ'רצ'יל ב-1953 לנשיא האמריקני דוויט אייזנהאואר ולממשלה הצרפתית בבקשה לגנוז את המידע המודיעיני בנוגע לתוכנית החטיפה. צ'רצ'יל דיווח לקבינט הבריטי באותה שנה כי אדוארד עצמו לא היה מודע לתוכנית. ארבע שנים לאחר מכן המידע על מברקי הנאצים דלף לעיתונות, ואדוארד שנשאל עליהם פטר אותם כ"פברוק מוחלט"^[68].

לאחר המלחמה, הודה אדוארד בספר הזיכרונות שלו כי העריץ את הגרמנים, אך שלל טענות על היותו פרו-נאצי. על היטלר כתב: "הפיהרר נדמה לי כדמות מגוחכת, עם ההצגות הדרמטיות שלו והיומרות הבומבסטיות שלו". בשנות ה-50 העיתונאי פרנק ג'יילס שמע את אדוארד מאשים את שר החוץ הבריטי אנתוני אידן בכך ש"האיץ את המלחמה בשל היחס שלו למוסוליני... זה מה שאידן עשה, הוא עזר להביא את המלחמה.... וכמובן שגם רוזוולט והיהודים"^[69]. בשנות ה-60 אדוארד אמר לחברו, פטריק בלפור, ברון קינרוס כי "אף פעם לא חשבתי שהיטלר היה כזה בחור נורא".

בסרט התיעודי Edward VIII: Britain's Traitor King, אשר שודר במרס 2022 בערוץ 4 הבריטי, הוצגו מסמכים, קטעי יומנים וראיונות שחשפו את מידת המעורבות של אדווארד עם המשטר הנאצי. בין השאר ניטען כי אדווארד קיווה לחזור לשלטון באנגליה בגיבוי הנאצים, ואף סיפק להם מידע מודיעני רגיש שנועד לאפשר להם להכניע את בריטניה במלחמה. עוד נטען כי "פרשת סימפסון" לא הייתה אלא סיפור כיסוי, שמטרתו הייתה להסיט את תשומת הלב של הציבור מבגידתו בארצו ובמשפחתה^[70].

חיים מאוחרים

קלמנטיין ווינסטון צ'רצ'יל עם אדוארד ברריביירה הצרפתית, 1948

נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, עם ווליס ואדוארד, 1970

קברו של אדוארד בבית הקברות המלכותי שבפרוגמור

עם תום המלחמה ווליס ואדוארד שבו לצרפת, בה התגוררו לשארית חייהם כשהם למעשה בגמלאות - אדוארד לא החזיק שוב באף תפקיד רשמי. התכתבויות שנערכו בשנים 1946–1949 בין אדוארד לחברו קנת דה קורסי נחשפו בארצות הברית ב-2009; באותה התקופה בריאותו של ג'ורג' השישי התדרדרה ודה קורסי חשש מהשפעתה של משפחת מאונטבאטן על יורשת העצר, הנסיכה אליזבת. על כן, במכתבים מתוארת תוכניתו של דה קורסי, במסגרתה ישוב אדוארד לאנגליה וימצב את עצמו כעוצר של הממלכה. דה קורסי הציע לאדוארד לרכוש אחוזה חקלאית בפאתי לונדון על מנת לצבור את תמיכתו של הציבור הבריטי ולהפוך את עצמו לזמין במקרה שהמלך יהפוך לא כשיר. אולם, אדוארד היסס להוציא לפועל את התכנית ובזמן זה התאושש המלך מניתוח שעבר, מה שהסיר זמנית את האופציה לאי כשירות^[71].

הממשלה הבריטית סיפקה את קצבתו של אדוארד לאחר המלחמה והוא התפרנס גם מסחר לא חוקי במטבעות חוץ^[72]. עיריית פריז סיפקה לו בית בפרוור ניי-סיר-סן תמורת דמי שכירות שנתיים^[73]. הממשלה הצרפתית פטרה אותו מתשלומי מס הכנסה^[74], והותר לו לרכוש מוצרים פטורים ממס דרך השגרירות הבריטית^[74]. ב-1952 ווליס ואדוארד רכשו ושיפצו בית נופש בגיף-סור-איווט, שהיה לנכס היחידי שאי פעם היה בבעלותם. ב-1951 אדוארד הוציא לאור ספר זיכרונות, "סיפורו של מלך", בו הביע את חילוקי הדעות שלו עם הפוליטיקה הליברלית. התמלוגים על הספר הפכו להכנסה נוספת עבור הזוג^[72].

גם בשנות ה-50 וה-60 נותרה תדמיתם של ווליס ואדוארד כידוענים ברחבי העולם ובייחוד בפריז, בה התגוררו וכן בערים גדולות כמו ניו יורק ולונדון. הם נהגו לארח מסיבות, לשבת בבתי קפה יוקרתיים ותרו הלוך ושוב בין פריז לניו יורק.

בעקבות פטירתו של ג'ורג' השישי, בפברואר 1952 הוכתרה אחייניתו של אדוארד בשם אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת. ווליס ואדוארד לא הגיעו להכתרה, אלא צפו בה בטלוויזיה בפריז. אדוארד טען שלא נהוג ששליט או שליט לשעבר יגיע להכתרה של שליט אחר. אדוארד כתב מאמרי דעה על ההכתרה למגזין סאנדיי אקספרס הבריטי (מהדורה של הדיילי אקספרס) ולמגזין Woman's Home Companion האמריקאי, כמו גם ספר קצר בשם "הכתר והעם, 1902-1953"^[75].

ב-1955 הזוג הגיע לביקור בבית הלבן, בתקופת נשיאותו של דווייט אייזנהאואר. כמו כן, הם הופיעו בתוכנית הטלוויזיה "Person to Person" בהנחייתו של אדוארד מורו ב-1956^[76], וב-1970 ערכו ריאיון טלוויזיוני בן 50 דקות ל-BBC בהנחיית קנת האריס. ב-4 באפריל באותה השנה הזמין אותם הנשיא האמריקאי ריצ'רד ניקסון כאורחי כבוד לארוחת ערב בבית הלבן יחד עם וורן ברגר, צ'ארלס לינדברג, אליס רוזוולט, ארנולד פלמר, ג'ורג' הרברט ווקר בוש ופרנק בורמן.

משפחת המלוכה מעולם לא קיבלה את ווליס, והמלכה מרי מעולם לא הסכימה אפילו לפגוש אותה באופן רשמי. כמו כן, במשך שנים רבות לא היו בני משפחת המלוכה בקשר גם עם אדוארד, כמעין חרם לא רשמי. אולם, אדוארד פגש מדי פעם את אימו ואת אחיו המלך ג'ורג' ואף הגיע להלווייתו ב-1952. עד יום מותה, המלכה מרי כעסה על בנה וזעמה על בחירתו להתחתן עם ווליס, וצוטטה באומרה "לוותר על הכל בשביל זה?"^[77]. ב-1965 ווליס ואדוארד שבו ללונדון; ביקרו אותם המלכה אליזבת, גיסתו של אדוארד מרינה, נסיכת יוון ודנמרק ואחותו מרי, הנסיכה המלכותית, אשר מתה שבוע לאחר פגישתם והם הגיעו להלווייתה. ב-1967 הצטרפו למשפחת המלוכה בציון מאה שנים להולדת המלכה מרי. האירוע הרשמי האחרון בו השתתף אדוארד היה הלווייתה של מרינה ב-1968;^[78] הוא סירב להזמנתה של אליזבת השנייה להכתרתו של צ'ארלס כנסיך ויילס ב-1969 ואמר כי הוא בטוח שהנסיך לא ירצה שיגיע לשם "דודו-הגדול הזקן"^[79].

בשנות ה-60 בריאותו של אדוארד התדרדרה. בדצמבר 1964 הוא נותח ביוסטון על ידי מייקל דבייקי בשל מפרצת באבי העורקים הבטני ובפברואר 1965 הוא נותח על ידי סטיוארט דיוק-אלדר בשל היפרדות רשתית בעינו השמאלית. בשלהי 1971 אדוארד, שהיה מעשן מגיל צעיר, אובחן בסרטן ראש צוואר וטופל באמצעות טיפול קובלט רדיותרפי. ב-18 במאי 1972, ביקרו אותו בביתו שבפריז אחייניתו המלכה אליזבת ובנה, הנסיך צ'ארלס במהלך ביקורם בצרפת. המלכה ואדוארד שוחחו למשך 15 דקות, אך רק ווליס הופיעה בתמונה המלכותית, מאחר שאדוארד היה תשוש מדי^[80].

מותו ומורשתו

ב-28 במאי 1972, עשרה ימים לאחר ביקורה של המלכה, אדוארד נפטר בביתו שבפריז, פחות מחודש לפני יום הולדתו ה-78^[81]^[82]^[83]. גופתו הושבה לבריטניה וארונו הוצב בקפלת סנט ג'ורג' שבטירת וינדזור. ב-5 ביוני נערך טקס הלוויה שלו בקפלה בנוכחות המלכה, משפחת המלוכה ואשתו ווליס, אשר לנה בארמון בקינגהאם. במקור תכננו ווליס ואדוארד להיקבר בבולטימור, סמוך לקברו של אביה. אולם, בעקבות הסכם שערכו עם המלכה אליזבת ב-1965 הוסכם שייקברו באנגליה. אדוארד נקבר בבית הקברות המלכותי שבפרוגמור, מאחורי המאוזיליאום המלכותי של המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט^[84]. כשהיא חלשה מאוד וסובלת מדמנציה, ווליס נפטרה ב-1986 ונקברה לצד בעלה בפרוגמור^[85].

בראיית היסטוריונים כדוגמת פיליפ ויליאמסון, במאה ה-21 רווחת האמונה הפופולרית שגורסת כי הנסיבות שהובילו לוויתורו של אדוארד על כס המלוכה היו פוליטיות ולא דתיות וכי ההגבלים הדתיים שמנעו מאדוארד להמשיך ולכהן כמלך "לא מספקים הסבר שמניח את הדעת". אולם, אמונה זו מקורה בעובדה שבחברה המודרנית גירושים הם הרבה יותר נפוצים ומקובלים חברתית מאשר בממלכה המאוחדת באותה התקופה. ויליאמסון טוען כי הגבלים דתיים אלו שחלו על המלך אכן היו מספקים באותה תקופה ובשלם לא היה יכול להמשיך לכהן כמלך אם ביקש להתחתן עם גרושה^[86].

תארים לאורך חייו

23 ביוני 1894 - 28 במאי 1898 - הוד מעלתו הנסיך אדוארד מיורק
28 במאי 1898 - 22 בינואר 1901 - הוד מעלתו המלכותי הנסיך אדוארד מיורק
22 בינואר 1901 - 9 בנובמבר 1901 - הוד מעלתו המלכותי הנסיך אדוארד מקורנוול ויורק
9 בנובמבר 1901 - 6 במאי 1910 - הוד מעלתו המלכותי הנסיך אדוארד מוויילס
6 במאי 1910 - 23 ביוני 1910 - הוד מעלתו המלכותי דוכס קורנוול
23 ביוני 1910 - 20 בינואר 1936 - הוד מעלתו המלכותי נסיך ויילס
20 בינואר 1936 - 11 בדצמבר 1936 - הוד מלכותו המלך אדוארד השמיני (בהודו: הוד מעלתו המלך-קיסר)
11 בדצמבר 1936 - 8 במרץ 1937 - הוד מעלתו המלכותי הנסיך אדוארד
8 במרץ 1937 - 28 במאי 1972 - הוד מעלתו המלכותי דוכס וינדזור

שלט אצולה

בעת עלייתו לשלטון השתמש אדוארד השמיני בשלט האצולה המלכותי, אולם זה עבר למלך ג'ורג' השישי לאחר המלכתו. שלט האצולה שעוצב עבור דוכס וינדזור, עשה שימוש בשלט האצולה הקיים בשינוי אחד - הוספת שלוש תגיות שבאמצעית שבהן הוטען כתר אדוארד הקדוש.

שלט אצולה של אדוארד כנסיך ויילס
שלט האצולה של המלך אדוארד השמיני
שלט האצולה של דוכס וינדזור

אילן יוחסין

אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה

ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת

כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק

לואיזה, נסיכת הסן-קאסל

אלכסנדר, דוכס וירטמברג

הרוזנת קלודין רהדי פון קיס-רהדה

הנסיך אדולפוס, דוכס קיימברידג'

אוגוסטה, נסיכת הסן-קאסל

אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת

אלכסנדרה, נסיכת דנמרק

פרנסיס, דוכס טק

מרי אדלייד, נסיכת קיימברידג'

ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת

מרי מטק

אדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת

קישורים חיצוניים

אדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת, באתר Discogs (באנגלית)
פ. וילסון, מלך חדש ותקופה חדשה באנגליה, דואר היום, 4 במרץ 1936
אלי אשד, המלך הפרו-נאצי של אנגליה, 18 במרץ 2011
יובל מלחי, פרק 86: "דקות היסטוריות" - המלך שוויתר על כסאו, באתר "קטעים בהיסטוריה", 12 בדצמבר 2013
אדווארד השמיני מתפטר מכס המלוכה, ארכיון הסרטונים של AP, דצמבר 11 1936
אדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
אדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אדוארד ה-8, (1894-1972), מלך בריטניה הגדולה, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ טים בוברי, תרגום: כרמית גיא, לפייס את היטלר: צ'מברליין, צ'רצ'יל והדרך אל המלחמה, עם עובד, 2023, עמ' 117, מסת"ב 978-965-13-2964-7
^ Issue:26533. לונדון גאזט. 20 July 1894. p. 4145.
^ Ziegler, Philip (1991). King Edward VIII: The official biography. New York: Alfred A. Knopf, p. 5. ISBN 0-394-57730-2
^ Ziegler, Philip (1991). King Edward VIII: The official biography. New York: Alfred A. Knopf, p. 6. ISBN 0-394-57730-2
^ Ziegler, Philip (1991). King Edward VIII: The official biography. New York: Alfred A. Knopf, p. 9. ISBN 0-394-57730-2
^ Wheeler-Bennett, Sir John (1958). King George VI: His Life and Reign. New York: St Martin's Press. pp. 16-17.
^ Ziegler, Philip (1991). King Edward VIII: The official biography. New York: Alfred A. Knopf, p. 30-31. ISBN 0-394-57730-2
^ Issue:28387. לונדון גאזט. 23 June 1910. p. 4473.
^ Weir, Alison (1996). Britain's Royal Families: The Complete Genealogy, Revised Edition. London: Random House. pp. 327. ISBN 978-0-7126-7448-5
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. pp. 26–27. ISBN 0002157411.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. pp. 48–50. ISBN 0002157411.
^ Roberts, Andrew (2000), Antonia Fraser (ed.), The House of Windsor, London: Cassell & Co., p. 109, ISBN 978-0-304-35406-1
^ Edward VIII (Jan–Dec 1936). Official website of the British monarchy, 12 January 2016.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. p. 111. ISBN 0002157411.
^ Rose, Andrew (2013), The Prince, the Princess and the Perfect Murder, Hodder & Stoughton reviewed in Stonehouse, Cheryl (5 April 2013), "A new book brings to light the scandalous story of Edward VIII's first great love". Express Newspapers.
^ ¹ ² Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. p. 80. ISBN 0002157411.
^ Tizley, Paul (director) (2008), Prince John: The Windsors' Tragic Secret. London: Channel 4.
^ Grant, Philip (January 2012), The British Empire Exhibition, 1924/25. Brent Council.
^ Voisey, Paul (2004), High River and the Times: an Alberta community and its weekly newspaper, 1905–1966. Edmonton, Alberta: University of Alberta, p. 129. ISBN 978-0-88864-411-4
^ Prince of Wales Trophy. Prince of Wales Troph.
^ Staff writers (6 July 2017). "Remarkable photographs show how Edward VIII narrowly escaped death in train crash". Daily Express.
^ Erskine, Barry, Oropesa (II). Pacific Steam Navigation Company.
^ "Princes Home". The Advertiser and Register, הספרייה הלאומית של אוסטרליה, p. 19, 1 May 1931
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. pp. 158, 448. ISBN 0002157411.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. p. 199. ISBN 0002157411.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. p. 142. ISBN 0002157411.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. p. 233. ISBN 0002157411.
^ Bradford, Sarah (1989). King George VI. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 2, ISBN 978-0-297-79667-1
^ Bowcott, Owen; Bates, Stephen (30 January 2003), "Car dealer was Wallis Simpson's secret lover". The Guardian, London.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. pp. 231–234. ISBN 0002157411.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. p. 245. ISBN 0002157411.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. pp. 273–274. ISBN 0002157411.
^ Coinage and bank notes. Official website of the British monarchy, 15 January 2016
^ "George Andrew McMahon: attempt on the life of H.M. King Edward VIII at Constitution Hill on 16 July 1936". MEPO 3/1713, The National Archives, Kew, 2003.
^ Cook, Andrew (3 January 2003), "The plot thickens". The Guardian, London.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. pp. 294–296, 307–308. ISBN 0002157411.
^ טים בוברי, תרגום: כרמית גיא, לפייס את היטלר: צ'מברליין, צ'רצ'יל והדרך אל המלחמה, עם עובד, 2023, עמ' 126, מסת"ב 978-965-13-2964-7
^ Pearce, Robert; Graham, Goodlad (2013), British Prime Ministers From Balfour to Brown. Routledge, p. 80. ISBN 978-0-415-66983-2
^ Heard, Andrew (1990), Canadian Independence. Simon Fraser University, Canada.
^ Edward VIII, Broadcast after his abdication, 11 December 1936. Official website of the British monarchy.
^ המלך אדוארד השמיני ויתר על כסאו, דבר, 11 בדצמבר 1936
^ אדוארד ה-VII ויתר על כתר המלכות, הירדן, 11 בדצמבר 1936
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. p. 336. ISBN 0002157411.
^ 34349. The London Gazette. 12 December 1936. p. 8111.
^ Bradford, Sarah (1989). King George VI. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 201, ISBN 978-0-297-79667-1
^ The drafting of the letters patent of 1937. Attorney General to Home Secretary (14 April 1937) National Archives file HO 144/22945
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. pp. 354–355. ISBN 0002157411.
^ ¹ ² Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. pp. 376–378. ISBN 0002157411.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. p. 349. ISBN 0002157411.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. p. 384. ISBN 0002157411.
^ "When the Duke of Windsor met Adolf Hitler". BBC News, 10 March 2016.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. p. 317. ISBN 0002157411.
^ ¹ ² Bradford, Sarah (1989). King George VI. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 285, ISBN 978-0-297-79667-1
^ No. 621. Minister Zech to State Secretary Weizsäcker, 19 February 1940, in Documents on German Foreign Policy 1918–1945 (1954), Series D, Volume VIII, p. 785
^ McCormick, Donald (1963), The Mask of Merlin: A Critical Biography of David Lloyd George. New York: Holt, Rinehart and Winston, p. 290.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. pp. 430–432. ISBN 0002157411.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. p. 434. ISBN 0002157411.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. pp. 441–442. ISBN 0002157411.
^ Luciak, Ilja (2012), "The Life of Axel Wenner-Gren–An Introduction". in Luciak, Ilja; Daneholt, Bertil (eds.), Reality and Myth: A Symposium on Axel Wenner-Gren, Stockholm: Wenner-Gren Stiftelsirna, pp. 12–30
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. p. 448. ISBN 0002157411.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. pp. 471–472. ISBN 0002157411.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. p. 392. ISBN 0002157411.
^ Roberts, Andrew (2000), Antonia Fraser (ed.), The House of Windsor, London: Cassell & Co., pp. 52, ISBN 978-0-304-35406-1
^ Morton, Andrew (2015), 17 Carnations: The Windsors, The Nazis and The Cover-Up. Michael O'Mara Books, ISBN 9781782434658
^ Evans, Rob; Hencke, David (29 June 2002), "Wallis Simpson, the Nazi minister, the telltale monk and an FBI plot". The Guardian, London.
^ Bradford, Sarah (1989). King George VI. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 426, ISBN 978-0-297-79667-1
^ Fane Saunders, Tristram (14 December 2017), "The Duke, the Nazis, and a very British cover-up: the true story behind The Crown's Marburg Files". The Telegraph.
^ Churchill tried to suppress Nazi plot to restore Edward VIII to British throne באתר הגארדיאן
^ Sebba, Anne (1 November 2011), "Wallis Simpson, 'That Woman' After the Abdication". The New York Times.
^ Edward VIII: Britain's Traitor King - All 4, ערוץ 4 הבריטי
^ Christopher Wilson, ‏Revealed: the Duke and Duchess of Windsor's secret plot to deny the Queen the throne, The Telegraph, 22 November 2009
^ ¹ ² Roberts, Andrew (2000), Antonia Fraser (ed.), The House of Windsor, London: Cassell & Co., pp. 53, ISBN 978-0-304-35406-1
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. pp. 534–535. ISBN 0002157411.
^ ¹ ² Bradford, Sarah (1989). King George VI. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 446, ISBN 978-0-297-79667-1
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. pp. 539–540. ISBN 0002157411.
^ "Peep Show". Time, 8 October 1956.
^ Bradford, Sarah (1989). King George VI. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 198, ISBN 978-0-297-79667-1
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. pp. 554–556. ISBN 0002157411.
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. p. 555. ISBN 0002157411.
^ Duke too ill for tea with the Queen. BBC, 18 May 1972.
^ מת הדוכס מוינדזור, מעריב, 28 במאי 1972
^ במותו יוחזרו לאדוארד זכויות המלוכה, דבר, 28 במאי 1972
^ מת הדוכס מוינדזור, על המשמר, 29 במאי 1972
^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. pp. 556–557. ISBN 0002157411.
^ Simple funeral rites for Duchess. BBC, 29 April 1986.
^ Williamson, Philip (2007), "The monarchy and public values 1910–1953", in Olechnowicz, Andrzej (ed.), The monarchy and the British nation, 1780 to the present, Cambridge University Press, p. 225, ISBN 978-0-521-84461-1