אדין

אדין (קווניה: אטני) הוא באופן כללי השם לכלל גזעי האדם בעולם הפנטזיה (הלגנדריום) של ג'ון רונלד רעואל טולקין, אך כמעט תמיד כשמשתמשים במילה "אדין" מתכוונים לשלושת עממי רעי העלפים מן העידן הראשון, הם וצאצאיהם.

רקע

בימי קדומים חיו בארץ התיכונה העלפים. בצפון מערב הארץ התיכונה, מעבר להרים הכחולים, שכנה ארץ בלריאנד. בבלריאנד והארצות הצפוניות לה שכנו ממלכות רבות וחזקות של עלפים שהיו שקועים במלחמה מרה עם שר האופל מורגות'.

לאחר מכן הופיעו בני האדם בבלריאנד. לכן הם נקראו "אטני" ובסינדרין – אדין, שמשמעו: העם השני. שכן הופיעו לאחר שהעלפים כבר חיו ופעלו בעולם, ותכליתם הייתה שונה. הם היו שלושה עמים שרצו להתנער משלטונם של משרתי מורגות' במזרח, שם שיעבדו אלה לרצונו של מורגות' עמים אחרים של בני אדם. הם באו מערבה כי שמעו ששם שוכן האור, כך נתערבו בגורל העלפים ובמלחמותיהם הגדולות.

לאחר זמן מה באו גזעי אדם אחרים לבלריאנד, אך הם לא ימנו כאן מאחר שאין הם נחשבים כחלק מן האדין רעי העלפים. הם היו שונים מן האדין במראה ובתרבות וזכו לדריסת רגל ממערב להרים הכחולים רק לאחר שמורגות הביס את העלפים. אך לאחר שנוצח מורגות', נכחדו אותם פולשים וזכר להם נותר רק בשאריהם השוכנים במזרח, אלה אשר לא יצאו מערבה למלחמותיו של מורגות'.

ראשית גזע האדם

עם עלות השמש, נעורו בני האדם בארץ הילדורין אשר במזרח. משרתי מורגות' שצפו בהם, דיווחו לו על הגזע החדש שנראה בארץ והוא עזב בחפזון את מצודתו אנגבנד שמצפון לבלריאנד ובא לבדוק את בני האדם. מורגות ניסה לקנות לו שלטון בלב האדם ולהסית אותם נגד העלפים והוולאר. אך המלחמה בעלפים בצפון בלריאנד גרמה לו לשוב לשם מהר, ואת העיסוק בבני האדם הותיר בידי משרתים פחותי דרגה.

רוב בני האדם התפתו וקיבלו את מרותו של מורגות'. אחרים שהיה להם שיג ושיח עם העלפים האפלים, סירבו להשתעבד לו ועל כן נרדפו על ידי אנשי מורגות'. מן העלפים האפלים הם שמעו כי במערב שוכן האור ושם יש עוד עלפים רבים וחופשיים, לכן יצאו אותם בני אדם במסע ארוך מערבה על מנת להגיע לארץ ללא צל. בדרכם נפרדו מהם רבים משאריהם שארכה להם הדרך. הם פרשו מן הקבוצה קהילות קהילות ומצאו להם מקומות מחיה בארצות הריקות מיושב, לאורך הארץ התיכונה.

בשנת שלוש מאות לעלות השמש, חצו בני האדם את ההרים הכחולים בשלוש קבוצות. שלושת העמים השונים נבדלו איש מרעהו במראה, בקומה ובאופי. כולם תרמו מחלקם למלחמה באנשי מורגות' ומהם שקנו להם שם ותהילה כגיבורים במלחמות העזות שהתחוללו בבלריאנד בעת ההיא. היו מהם אף שנישאו לבנות העלפים והמיאר, ומהם באה לעולם שושלת מלכי נומנור.

בית באור

ראשון הופיע בבלריאנד עם בני האדם שמנהיגו היה באור הזקן. הם חצו את ההרים הכחולים, ועברו דרך אוסיריאנד עד שהתיישבו באסטולד. ראשון ראה את בני האדם פינרוד פלגונד נסיך הנולדור, עת שוטט לו באוסיריאנד. הוא יצר קשר עם בני האדם והמליץ עליהם בפני שאר נסיכי הנולדור. בסופו של דבר נשבע באור אמונים לפינרוד, אותו שירת 44 שנים, עד למותו בגיל 93. רוב אנשי באור עברו לגור בדורתוניון תחת שלטון בית פינרפין, אך מיעוטם נותר באסטולד.

אנשי באור היו אפורי עיניים ושערם היה שחור או חום. הם היו אהובים על הנולדור שמצאו בהם תכונות הדומות לתכונות הנולדור. שכן הנולדור אהבו את חמלתם, הבנתם הזריזה, תבונת הכפיים שלהם וזכרונם הארוך.

מבית באור יצאו כמה גיבורים גדולים ואנשי שם. היה ברהיר שהציל את פינרוד פלגונד בדגור ברגולך, ובנו ברן ארכמיון חטף סילמריל מכתר מורגות' במעמקי אנגבנד עצמה. ולאחר שהשתתף בציד הזאב הגדול קרכרות, חזר מן המתים ונישא ללותין טינוביאל בת תינגול ומלין מלכי דוריאת. הם ילדו את דיור אלוכיל שילד את אלוינג, שנישאה לאארנדיל הספן ובנם היה מלכה הראשון של נומנור.

רוב אנשי באור נספו בדגור ברגולך. רק מתי מעט מהם נותרו לאחר מכן, מעט נשים וילדים שהצליחו להימלט לדור לומין, ואלה שנותרו באסטולד.

ההלדין

זמן מה לאחר חצות בית באור את ההרים, הגיע עם נוסף, קטן יותר, אלה נקראו ההלדין. הם היו נמוכי קומה במעט מאנשי באור ופחות להוטים אחר ההשכלה. והם היו עם של שוכני יער, אשר לא התכנסו הרבה ומיעטו לדבר.

משחצו ההלדין את ההרים, פנו צפונה מאוסיריאנד והתיישבו בתרגיליון, מדרום לארצות בני פאנור. לאחר זמן מה התקיפו האורקים את מקומות משכנם של ההלדין ורבים נקטלו, אך כמה מהם התקבצו במקום אחד ונלחמו תחת הנהגתו של הלדד, עד כי נפל הלדד בקרב. אז כינסה הלת בתו של הלדד את שארית בני עמם, שכן נלחמה עם הגברים, והתכוננה יחד עמם לקרב האחרון. אך באותו זמן בא מן הצפון קרנתיר בן פאנור עם צבאו והשמיד את האורקים.

לאחר מכן כינסה הלת את כל בני עמה ששרדו את הקרב והובילה אותם לאסטולד. אך לאחר זמן מה שוב הובילה הלת את אנשיה והם נסעו מערבה והתיישבו ביער ברתיל. מאז ואילך נודעו ההלדין גם בשם "אנשי הלת", שכן היא משלה בהם עד יום מותה. אך היא לא נישאה לאיש ולא ילדה ילדים, ובמותה עברה ההנהגה לבן אחיה הלדן.

אנשי הלת באו בברית נישואין כפולה עם בית הדור, עת נישאו גלדור וגלורדל ילדי הדור להרת ולהלדיר ילדיו של הלמיר שר אנשי ברתיל. משושלת זו יצא לבסוף אארנדיל, שמזרעו יצאו מלכי נומנור.

אנשי הלת לא היו רבים במספר, ולאחר נירנית ארנוידיאד הם התמעטו עוד יותר. כמה שנים לאחר הנירנית, עברו חלק מהם אל החופים, מקום שם נקבצו שרידי בני האדם משלושת העמים. רוב אלה שנותרו מאחור, נספו.

בית מרך

זמן מה לאחר חצות אנשי ההלדין את ההרים הכחולים, הגיעו לאוסיריאנד בני העם השלישי בראשות מרך. הם המשיכו מערבה והתיישבו באסטולד, בשכנות לעם באור שהיו ידידיהם ובעלי בריתם.

אנשי מרך היו גבוהי קומה וחסונים מאוד, זהובי שיער ובהירי עיניים. הם היו זריזים לצחוק וזריזים לכעוס, רבים במספר וגיבורי מלחמה. לאחר שנים מספר של ישיבה באסטולד, משהזמינו נסיכי הנולדור את האדין לבוא ולהתגורר בתחומי שלטונם, עברו רוב אנשי מרך להתגורר בדור לומין, בהנהגת בית מרך תחת שלטונו העליון של בית פינגולפין.

במעללי המלחמות של ימי קדומים, זכורים במיוחד אנשי בית מרך. הדור זהוב הראש היה גיבור מלחמה ידוע, וניתנה לו קסדת הדרקון הכבדה להיות לו למורשת ביתו. נכדו הורין תליון היה הלוחם הגדול ביותר מבני האדם, ובנו טורין כמעט שעלה על אביו מולידו. גם הואור אחי הורין נלחם בעוז, ובנו טואור היה מגדולי הלוחמים בגונדולין. וטואור ילד את אארנדיל, ומאארנדיל באה לעולם שושלת מלכי נומנור.

רוב אנשי הדור נספו בנירנית ארנוידיאד. המעטים ששרדו הם אלה שנשארו באסטולד, ומעט נשים וילדים שנמלטו מדור לומין אל החופים.

המשך תולדות האדין

בתום העידן הראשון, נשאר עם מעורב של שלושת בתי האדין בחופים ובאסטולד. לאחר תום העידן הראשון גמלו הולאר לאדין על עמלם הממושך ואבדותיהם הרבות במלחמה נגד מורגות'. לכן בא אאונווה לביניהם והקנה להם חוכמה ודעת, חייהם התארכו פי שלושה מחייהם של בני האדם האחרים וקומתם וחוסנם גדלו. כמו כן נתנו להם הולאר ארץ טובה ורחבה לגור בה, אי בלב הים הגדול בלגיר, כמטחווי עין מארצות האלמוות. הארץ הזו נקראה נומנור שפשרה "אש מערב" או "ארץ המערב". תנאי אחד ניתן לאדין, שלא יפליגו מערבה מנומנור אל ארצות האלמוות, ואם חשקה נפשם יוכלו להפליג מזרחה בלבד.

נומנור

בשנת 32 לעידן השני, הגיעו האדין לנומנור והקימו בה את ממלכתם. מלכם הראשון היה אלרוס טר מיניטור, בן אארנדיל. שושלת היוחסין של אלרוס הייתה נכבדה מאוד, שכן שולבו בה שלושת עמי האדין, שלושת עמי האלדר ואף היה בה מזרע המיאר. שכן אמו של אלרוס הייתה אלווינג, שסבתה הייתה לותין בת מלין המיא. מאלרוס נמשכה הלאה שושלת המלכים, חוכמת אנשי נומנור גדלה והם נעשו גדולים וחזקים מאנשי הארץ התיכונה. במשך כאלפיים שנה שכנו האדין בנומנור בברית עם הולאר והאלדר, והם ידעו אושר רב.

אנשי המלך

בערך אלפיים שנה לאחר תחילת העידן השני, החלו האדין מתמרדים נגד הולאר. טיעוניהם של המורדים היו שגם הם רוצים לבקר באמן, והרי אם הם גדלו בגוף ובנפש וחוכמתם גדלה וחייהם ארכו, למה שלא יוכלו לבקר בארצות האלמוות, וינחלו לזמן קצר מאושרן? תשובת הולאר הייתה כי האלמוות הוא מהות הנובעת מגזעם של העלפים, והתמותה היא מהות הנובעת מגזעם של בני האדם. לבקר בארץ אמן לא יתן להם שום תועלת ורק יעכיר את רוחם. אך התשובה לא הניחה את דעתם של אנשי נומנור ורובם התנכרו לולאר ולאלדר. אלה נקראו אנשי המלך, כי רוב המלכים החזיקו בדעה זו ובעידודם הייתה ההתמרדות נגד הולאר.

הנומנורים השחורים

מתחילת הפלגנות בקרב הנומנורים וההתמרדות נגד הולאר, החלו הנומנורים נוהגים שררה ועריצות בארץ התיכונה, משעבדים ממלכות וגובים מס כבד. אנשי המלך שהיו נציבים ואנשי השררה בארצות הארץ התיכונה, למדו מהתושבים לעבוד את האופל וחלקם שרתו את סאורון ונעשו מכשפים. אז כונו הם "הנומנורים השחורים".

הנאמנים

מיעוט מאנשי נומנור שמרו על נאמנותם לולאר ועל רעותם עם האלדר. ראשים להם היו שרי אנדוניה שהיו ממשפחת המלוכה וחיו במערב נומנור. רוב הנאמנים נקהלו אף הם במערב נומנור, למשך עוד כאלף שנה. לאחר מכן עברו לאט לאט למזרח נומנור, משם הפליגו רבים לארץ התיכונה, כי נרדפו על ידי אנשי המלך.

אקלבת

בשנת 3261 לעידן השני, הפליג אר פרזון מלך נומנור לארץ התיכונה, לאסור מלחמה על סאורון. סאורון שכינה את עצמו שליט הארץ התיכונה, הרגיז את אר פרזון שרצה לשלוט על כל העולם. בחיל כבד ועצום נחת אר פרזון באומבר וציווה על סאורון לבוא ולהשתחוות לו. סאורון שנוכח שעוצמתם של הנומנורים עולה על כל אשר העלה בדמיונו, ידע שהוא לא יכול להתמודד עמם במלחמה חזיתית. לכן בעורמתו בא והשתחווה לפני אר פרזון והתחנף אליו. אר פרזון עדיין לא האמין לסאורון ולקח אותו כשבוי בחזרה לנומנור, אך סאורון הוסיף להתחנף בעורמה ולהטות את לב המלך בדבריו, עד שכעבור שנים מספר, הפך ליועץ המלך הקרוב ביותר.

לבסוף שכנע סאורון את אר פרזון לצאת למלחמה גלויה בולאר ובאלדר ולכבוש מידיהם את ממלכת אמן בכוח הזרוע. ההכנות נערכו במשך ימים רבים ובשנת 3319 הפליג כל חיל נומנור בצי אדיר על מנת לכבוש את ארץ אמן. ההכנות למלחמה לא היו סוד ונערכו בכל נומנור, אז התכוננו אחרוני הנאמנים לברוח לארץ התיכונה כדי לא להשתתף במרד נגד הולאר. היורש האחרון לשרי אנדוניה – אלנדיל הגבוה, נערך עם בניו ואנשיו בתשע ספינות, בהן העמיסו את אנשיהם וכמה אוצרות וספרי חוכמה ודברים שהיו יקרים ללבבם, ועת הפליג צי נומנור מערבה, הפליגו הם מזרחה אל הארץ התיכונה.

כאשר נחת אר פרזון במפרץ אלדמר, קראו הולאר בשם אילובטר והוא קבר את כל צבא נומנור תחת גבעות מתמוטטות. את אמן הוא הרחיק לעד מעולם בני התמותה, ובבקע שנוצר נפלה נומנור ונשמדה לגמרי. הסערה והגלים האדירים שהתעוררו כתוצאה מפעולה זו, סחפו את ספינותיהם של אלנדיל ובניו והשליכו אותם בצפון מערב הארץ התיכונה.

הדונדין

ערך מורחב – דונאדין

בארץ התיכונה הקימו אלנדיל ובניו את ממלכת ארנור שבצפון ואת ממלכת גונדור שבדרום. נתיניהם היו הנאמנים שנמלטו לארץ התיכונה ובני הארץ התיכונה שנשבעו להם אמונים. כך כינו אותם – דונדין, ומשמעות השם הוא: אדין מן המערב.

כמאה שנה לאחר מכן התקיף סאורון את גונדור, אז נכרתה הברית האחרונה בין עלפים ובני אדם, וכל ממלכות האלדר שלחו צבאות לקרב עם אנשי ארנור וגונדור. אז הופל סאורון, אך רבים מן האלדר ומבני האדם נספו במלחמה, עמם גיל גלד המלך העליון של הנולדור ואלנדיל, המלך העליון על ארנור וגונדור.

העידן השלישי

אז החל העידן השלישי. בצפון הלכה ממלכת ארנור ודעכה, אך ממלכת גונדור גדלה והתחזקה ולזמן מה עוד הזכירה את תפארת נומנור. אך לקראת סוף העידן השלישי הלכה גונדור ושקעה וסכנה נשקפה לה. לקראת סוף העידן השלישי קם שוב סאורון ולבסוף הכריז מלחמה על כל העמים החופשיים. אך יורש קם לאלנדיל בצפון ובסיועו של גנדלף איחד את בני האדם החופשיים לצאת למלחמה בסאורון. גם העלפים והגמדאים תרמו את חלקם, ולבסוף הודבר סאורון סופית.

העידן הרביעי

לאחר שסאורון הובס בצורה מוחלטת, קם יורש אלנדיל ושיקם את ממלכות ארנור וגונדור ולזמן מה שוב עמד בחצרות המלכים זכר לגדולתה של נומנור. ולאחר מותו שלו משל בנו בממלכות הדונדין, והבטחה הייתה באותה שושלת, שכן שושלת לותיין היא, ולא תכזיב גם אם יארכו השנים.