אדית סמואל
אדית סמואל (22 בנובמבר 1907 – 1 ביוני 1964) הייתה אמנית ישראלית, ילידת גרמניה, מחלוצות הבובנאות בישראל.
 | |
| אדית סמואל | |
| לידה |
28 בנובמבר 1907 אסן  |
|---|---|
| פטירה |
1 ביוני 1964 (בגיל 56) ישראל |
| מקום קבורה |
בית עלמין גני אסתר |
| תחום יצירה | בובנאות |
  | |
ביוגרפיה
עריכהאדית סמואל נולדה בשנת 1907 באסן שבגרמניה. אביה היה הרב הראשון של הקהילה היהודית בעיר. כבת במשפחה בעלת נטיות אמנותיות (אחותה חוה סמואל הייתה אמנית קרמיקה ידועה ואחיה, הנס-יוחנן, היה נגן עוגב), היא בחרה ללמוד את אמנות הפיסול והבובנאות באקדמיה לאומנויות בדיסלדורף, והחלה ליצור בובות דיוקן ששימשו למשחק, בגודל של כ־50 ס"מ[1]. לימים סיפרה לקרוביה שכבר כילדה אהבה לאסוף בובות ולשחק עמן, וכשהוריה החלו לשאול מדוע צריך לקנות בובות לילדה בגילה, היא החליטה לייצר אותן בעצמה.
בשנת 1939 לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, עלתה לארץ ישראל מגרמניה הנאצית, והצטרפה אל אחיה ואחותה הגדולים. מאז לא ראתה את הוריה. בזיכרונותיה של סמואל, הכתובים בגרמנית, היא משתפת בקושי שיצר המפגש הראשוני עם נופי הארץ הבלתי מוכרת: "כאשר הגעתי לפלשתינה באוגוסט 1939, עולמי חרב עלי. כך הופרדתי מכל מה שהיה משמעותי בחיי"[2]. סמואל התיישבה בראשון לציון, בחדר שכור ברחוב נורדאו, ששימש כמקום מגוריה וכחדר המלאכה בו יצרה חלק ניכר מעבודותיה. בהמשך היא התגוררה בדירה משותפת בראשון לציון עם אחיה הנס-יוחנן ואחותה חווה, סמוך לבית המלאכה של חווה. שלושתם הקדישו את חייהם לאמנות ויצירה.
סמואל הייתה חברה טובה של לאה גולדברג. שתיהן מעולם לא נישאו, וחלקו את חווית הניתוק מארץ מולדתן בעקבות העלייה לארץ ישראל. כדי להכיר את הבובות של חברתה לקהל הרחב, כתבה גולדברג את "בנים, בנות, בובות": ספר בו כיכבו בובותיה של סמואל[3]. הבובות נשמרו עד היום הודות ריסוסן בחומרי הדברה, ריסוס שגרם למותה של סמואל מהרעלה ביוני 1964. הספר "בנים, בנות, בובות" יצא בשנת 1968, 4 שנים אחרי פטירתה של סמואל. זהו הספר האחרון שגולדברג כתבה והוציאה לאור בחייה.
יצירתה
עריכהסמואל נחשבה לאמנית משפיעה ביותר בתחום הבובנאות, והוגדרה בעיתונות התקופה כ"אמנית בעלת המספר הגדול ביותר של חקיינים"[1]. בספרו "אמנות ישראל" כתב פרופסור ג'ון צ'יני כי העתקים של בובותיה "הפכו לפריט חשוב בתוצרת המזכרות המקומיות, אבל אלה רחוקים מלהשתוות לדגמיה של הגב' סמואל"[2]. עבודותיה הוצגו במוזיאונים שונים שבהם מוזיאון ישראל ומוזיאון ארץ ישראל ובמשך שנים, נמצא אוסף מבובותיה במוזיאון בראשון לציון. היא ייצגה את ישראל בתערוכות במילאנו טוקיו ומינכן, וקיבלה פרס בתערוכת בובות בינלאומית באיסטנבול ובירושלים[4].
המעבר לארץ ישראל השפיע על פועלה של סמואל כבובנאית – היא התמקדה ביצירת בובות קטנות יותר, והייתה יוצרת הבובות הראשונה בארץ שייצרה בובות מחומרים רכים ומתכלים, כגון עיסת נייר, גרביים משומשים, בגדי כותנה וחוטים. היא אף הייתה תופרת לבובות בגדים ומגהצת אותם עם מגהץ פחמים, ומכינה תכשיטים משפורפרות משומשות של משחות שיניים.
כל בובה עוצבה בקפידה בהשראת דמות שהרשימה אותה. הדמויות היו עשירות מבע ובעלות אופי ייחודי, שקיבל ביטוי לא רק בתווי הפנים שפוסלו אלא גם בעמידת הגוף. הבובות שיצרה הושפעו מנוף סביבתה החדשה – מדמויות מהפולקלור החלוצי ועד מיעוטים בחברה הארצישראלית כמו חרדים, בדואים ואחרים: "לילדים הערבים הצטרפו ילדים תימנים ונשים תימניות נושאות ילדים על גבן, בני ישיבה עם כובעים ובגדיהם השחורים, חלוצים לבושים בבגדים כחולים ובחאקי"[5].
בשנותיה בארץ עסקה גם באיור ובפיסול, וליוותה באיורים 3 ספרי ילדים: "הנסיכה בעלת לב הזכוכית", "בלונים על שפת הים" ו"כדרת התכלת"[2].
גלריה
עריכה-
מוכר הגרעינים
אוסף יורם סמואל -
ריקוד ההורה
אוסף יורם סמואל -
משפחה על עגלה
הארכיון הציוני המרכזי -
הילד והעדר
הארכיון הציוני המרכזי -
ילדים חרדים
הארכיון הציוני המרכזי -
ילדים שרים
הארכיון הציוני המרכזי -
-
תערוכות בולטות
עריכה- 1941 – תערוכת מלאכת-האמנות הארץ-ישראלית החדשה הראשונה, בית הנכות בצלאל, ירושלים
- 1943 – תערוכת האישה היוצרת בארץ-ישראל, בית הנכות בצלאל, ירושלים
- 1946 – אמנות שימושית 1946, בית הנכות בצלאל, ירושלים
- 1947 – אמנות שימושית ומרשם תעשייתי בארץ-ישראל 1947, בית הנכות בצלאל, ירושלים
- 1954 – התערוכה הכללית של אמני ארץ ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
- 1966 – תערוכת זיכרון, מרכז תרבות העמים לנוער, ירושלים
- 1974 – בארץ הבובות, מוזיאון ישראל, ירושלים
- 1987 – הבובות של אידית סמואל – בית הכנסת החדש, אסן, גרמניה
- 1994 – איזה גיבור? על גיבורים בעבר ובהווה, מוזיאון ישראל, ירושלים
- 1997 – איזהו גיבור? על גיבורים בעבר ובהווה, בית יד לבנים, פתח-תקוה
- 1998 – קדימה - המזרח באמנות ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים
- 2008 – 1948, אמנות עברית ארצישראלית המוליכה אל המחר, המשכן לאמנות על שם חיים אתר, קיבוץ עין חרוד
- 2009 – ילדים ילדים בואו הביתה - מחווה לאמנית אדית סמואל, בית קנר, גלריה עירונית לאמנות, ראשון לציון
- 2011 – בובה של מולדת, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב[6]
- 2016 – הסיפור שלה, בית האמנים על שם זריצקי, תל אביב
פרסים
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- תערוכות: אדית סמואל, מוזיאון ישראל, ירושלים
- בובותיה של אדית סמואל, דבר, 18.4.1952
- א. גורביץ', "שיחה", אדית סמואל, למרחב, 9.7.1965
- עירית שמגר, התנדבות על טוסטוס, מעריב, 10.10.1980
- מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים
- יובל סער, המאה ה-21 הבינה שהגיע הזמן לחקור, ובעיקר להמשיג, את התופעה המודרנית של ילדוּת, פורטפוליו, 8.5.2014
- אלבום המשפחות - עדת ראשון-לציון, מרכז גנאלוגי על-שם סר ארתור גילברט, ראשון לציון
- אדית סמואל, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 הבובות של אדית סמואל, הארכיון הציוני המרכזי
- ^ 1 2 3 שרה בן-ראובן, אינני רוצה להפסיד ידיד, שהוא לי הרבה מאוד, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2010
- ^ ספר: "בנים, בנות, בובות" עם תמונות בובותיה של אדית סמואל, bidspirit
- ^ הסיפור שלה, עמ' 14, רות מרקוס
- ^ דבורה מורג, אדית סמואל – אמנית הבובות האבודות, ארגון יוצאי מרכז אירופה
- ^ בובה של מולדת - תערוכה במוזיאון ארץ ישראל, הארץ
- ^ אדית סמואל, מוזיאון ישראל, ירושלים