אהבת נפש

נובלה מאת יהושע בר יוסף העוסקת בחרדי בן מאה שערים המאוהב בגבר.

אהבת נפש היא נובלה מאת יהושע בר יוסף העוסקת בחרדי בן מאה שערים המאוהב בגבר.

אהבת נפש
מידע כללי
מאת יהושע בר יוסף
שפת המקור עברית
תורגם לשפות איטלקית
סוגה נובלה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום התרחשות מאה שערים, ירושלים.
הוצאה
מקום הוצאה ישראל
תאריך הוצאה 1979
מספר עמודים 94
הוצאה בעברית
הוצאה הקיבוץ המאוחד
מהדורות נוספות
תאריך מהדורות נוספות 1982, 2002.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

היסטוריה

עריכה

הנובלה יצאה לאור ב-1979 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. היא נדפסה שוב ב-1982 ופעם נוספת מחדש ב-2002.

ב-1987 ארז אשרוב וגרשון בילו רצו לעבד את הספר להופעה בתיאטרון, אך זה לא יצא לפועל.[1]

תוכן הספר

עריכה

בספר מסופר על אדם בשם אשר הלפר העוסק לפרנסתו כסופר סת"ם מצבו הכספי טוב, והוא מנהל חיים כפולים, כלפי חוץ הוא יהודי ירא שמיים, מעט מודרני. וכלפי פנים, הוא כופר אשר נהנה מהחיים על ידי קריאת ספרים חיצוניים, ומשחקי שחמט במועדון.

אשר מספר שבשעת נישואין לא חש משיכה על אשתו כלל, אלא קיים את מצוות הבעילה כפי הנצרך ותו לא.

אשר המשיך כל חייו בחיים הכפולים והתקין לעצמו חדר נסתר לקריאת הספרים, אשתו ידעה על כפירתו וסיכמה איתו על שמירת מצוות כלפי חוץ.

בהמשך חמיו פייביש מבקש ממנו שילמד את בנו "חנא" את מלאכת הסת"ם מכיוון שהילד לא מגלה עניין בלימוד התורה, אשר מגלה תוך כדי הלימוד שהוא חש במשיכה חזקה אל הילד, וכך הוא מבין שהוא הומו, אשר מתגבר על עצמו ולא נוגע בו.

ממקרה זה אשר מתחיל להסתכל על נערים ברחובות ומבין שזו התשוקה שהייתה חסרה לו כל חייו, אשר נוסע לתל אביב שם הוא הולך לים לצפות בנערים השוחים להנאתם.

בפעם השנייה שבה הולך ניגש לדבר איתו אדם מבוגר בן חמישים, אותו אדם סיפר שהוא שימש כמורה עד שפוטר כשנחשף שקיים יחסים עם תלמידיו, מאותו זמן הוא דלפון המתקיים כרוכל, בכספו המועט הוא משלם לנערים בעד גופם, אותו אדם מלין על כך שאין אצלם אהבה אלא רצון לכסף.

אשר נפרד ממנו ושמח על מצבו, אשר מספר שמה שנחרת בזכרונו היה העיניים הפקוחות והדוויות שלו, מה שהזכיר לו את עיניו של חמיו פייביש עת סיפר לו בחרדה שבנו חנא סטה במעט מן הדרך, במה שאכל טבלת שוקולד שלמה והוא זולל וסובא.

הספר מסתיים בשורות הווידוי של אשר:

אני אוהב את חנא אהבת נפש. שום דבר אינו עוזר לי. אני הוגה בו יותר משאני הוגה בכל דבר אחר. ובה בשעה אני יודע שזה חלום באספמיה. אלא שאני אוהב להגות בעצם אהבתי, ואוהב לא פחות להגות במכשולים העומדים על דרכה. וככל שהמכשולים מייאשים אותי יותר כן מעמיקה הנאת הייסורים ומחריפה תחושת הענשה העצמית. על העולם עומד ביני לבין אהוב נפשי. כל דבר וגרום שניתן להעלותו על הדעת מרחיקים אותנו זה מזה.
את כל חיי הייתי נותן תמורת היכולת להשתחרר מן הכיסופים אליו. אילו יכולתי, להיענות לצו המתוק של "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך". פשוט לאהוב את מי שברא אותך ואת מי שראוי באמת לאהבה. לאהוב את מי שמחזיר לך אהבה מאה שערים בכל תפילה שאתה מתפלל אליו, בכל הרהור שאתה מהרהר בו. מה פשוט מזה? מה קל מזה? אלא שההיגיון הארור שבי מונע. פריו של עץ הדעת המדומה. הוטל בי ארס באמצעות אותם ספרים פסולים, ואני מורעל כל כולי ללא תקנה.

עמ' 93 – 94

גרסה נוספת

עריכה

בארכיון מכון גנזים יש גרסה מוקדמת שכתב בר יוסף לספר, בגרסה זו (זמינה לעיון מקוון[2]) יש מספר קטעים שהושמטו, לדוגמה הספר מתחיל בבר יוסף המתאר שקיבל טלפון מאדם הזועק אליו שהוא אוהב גברים אהבת נפש ואנשים כבר מתחילים לגלות, בר יוסף אומר לו להפסיק לחשוב על גברים, לאחר חצי שנה הוא מקבל מכתב בדואר ובו הספר "אהבת נפש" לאחר שבוע הוא קורא בעיתון שיהודי בן מאה שערים התאבד בתל אביב.

בנוסף בספר מתואר ויכוח אמוני עם מספר פרופסורים, בו הלפר טוען שאי אפשר לעבוד את ה' אם זה לא מסתדר בשכל, ידידו פרופסור ביתן טוען שהוא עובד את האל אף על פי שהוא לא מאמין, בטענה ש"זה טוב לו".

קטע נוסף שהושמט הוא, שאשר מספר שהתחיל ללמוד קבלה והוא מגלה לעיני חמיו בקיאות בתורה זו, חמיו הוא אדם שמדקדק מאוד בברכות, הלפר אומר לו וורט בשם אחד הספרים שבו הוא מסביר כיצד האדם יכול להגיד שויתי ה' לנגדי תמיד בעוד ה' רחוק ממנו, הלפר טוען שכאשר אדם מתרגל לתפילתו הוא מאבד את הרגש הנצרך, לשם כך הוא צריך לדמיין כאילו בשעת הברכה הוא נמצא לפני ה', ואז זה בבחינת גילוי שכינה, חמיו מתרגש מאד מהוורט והוא שואל את אשר איפה זה כתוב, אשר לא עונה, כי הוא המציא את הוורט.

ראו גם

עריכה
עיינו גם בפורטל:   פורטל להט"ב

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ מכתב מאשרוב לבר יוסף, זמין לצפייה כאן
  2. ^ גרסה מוקדמת של הספר להורדה באתר הספרייה הלאומית
  3. ^ פורסם שוב בספרה בחיפוש אחר החיים הטובים, הוצאת ירון גולן, תל אביב 1195, עמ' 146.