אום אל-חיראן
אום אל-חיראן (בערבית: أُمّ ٱلْحِيرَان, תעתיק מדויק: אֻם אלְחִירַאן) היה כפר בדואי בלתי מוכר בנגב, מצפון-מזרחית לעיירה חורה. תושביו הם אנשי שבט אבו אל-קיעאן שהועברו לאזור ב-1956 על ידי הממשל הצבאי. יתרת השבט מתגוררת במועצה המקומית חורה ובכפר הבלתי מוכר עתיר.
 | |
| מבט כללי על אום אל-חיראן | |
| מדינה |
 ישראל |
|---|---|
| תאריך ייסוד |
1956  |
| תאריך נטישה |
נובמבר 2024 |
| יישובים יורשים | חירן |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בכפר בלתי מוכר | 500 |
| קואורדינטות | 31°18′56″N 34°59′48″E / 31.315666666667°N 34.99675°E |
  | |
הכפר שכן כ-8 קילומטרים צפון-מזרחית לחורה ו-26.5 קילומטרים מבאר שבע. הכפר קרוי על שם ואדי חיראן שנמצא ליד הכפר והר חיראן הסמוך.
בשנת 2015 התגוררו באום אל-חיראן כשבעים משפחות,[1] השייכות לשבט אבו אלקיעאן, שנדד קודם באזור חירבת זובאלה. התושבים עבדו בעיקר בענף הבנייה, בייחוד בסלילת כבישים בדרום, וכן כקבלנים, מנקים ופועלים. רוב הילדים למדו בבתי ספר בחורה.
ב-2004 הוחלט על פינוי הכפר, על מנת להקים במקומו את היישוב דרור (שבתחילה היה אמור להקרא חירן). מאבקים משפטיים וציבוריים נגד הפינוי התנהלו במשך 20 שנה. במהלך אחד הפינויים, ב-2017 נהרגו תושב הכפר ושוטר. פינוי הכפר הושלם ב-2024.
היסטוריה
עריכהכ-200 נפש מבני שבט אבו אל-קיעאן הגיעו לאזור הנגב במאה ה-19[דרוש מקור] והתיישבו באזור ח'רבת זובאלה שליד ואדי זובאלה (שטחים הנמצאים רובם בידי קיבוץ שובל ומיעוטם בידי בית קמה). לאחר 1948 נאלצו לעזוב אדמתם עקב השתלטות קיבוץ שובל עליה, ועברו לסביבות בית-קמה – דביר – להב.[2]
בשנים 1956–1957 העביר הממשל הצבאי את רוב בני השבט לאזור ואדי עתיר,[3][4] שם הם קיבלו אדמות בחכירה, לשימוש חקלאי. בישיבת הממשלה באוגוסט 1957, ישראל ברזילי מתאר בשאילתה שהגיעה אליו הידיעה ש-10 ימים קודם לכן הגיעה קבוצת שוטרים לואדי זובאלה בדרישה מהתושבים שיעברו לאזור ואדי עתיר. אלו פנו לעורך דינם, שפנה למושל הצבאי שהעיד כי אין כוונה להעבירם. אך, באותו הערב הגיעה למקום קבוצת שוטרים, שהפילה שלושה אוהלים ודרשה מהתושבים "לעבור למקום אחר אחרת ישרפו להם את כל האוהלים". בליל 11 באוגוסט 1957 הגיעו אנשי המשטרה הצבאית עם קומנדקר, והרסו 18 אוהלים. לפי עדותו של ברזילי, "הערבים שביקשו לראות פקודה כתובה ספגו מכות וסטירות לחי". דוד בן-גוריון התייחס למקרה, ואמר שאין כוונה לפנות את שבט אבו אל-קיעאן, שתוך כדי חיפוש סחורות מוברחות ותחמושת התמוטטו חלקית 3 אוהלים ולא 18, ושלא נפגע איש. תשובתו התבססה על מסמכים שהממשל הצבאי הכין לו. עם זאת, היועץ לענייני ערבים הכין מסמך פנימי על המקרה וכן יעץ לבן-גוריון כיצד לנסח את הגרסה הרשמית. מהמסמך הפנימי שהכין עולה, ש-2/3 מבני המשפחה הסכימו לעבור לאזור ואדי עתיר "עקב לחץ שהופעל על ידי הממשל הצבאי". השליש הנותר הורכב מאלו שסירבו לעבור. הממשל הצבאי החליט לקרב אותם לשבט אל-הוזייל איתו היו מסוכסכים, כדי שהסכסוך ביניהם יחריף והם יחליטו לעבור "מרצונם" לאזור ואדי עתיר גם כן.[2]
לאחר המעבר לאזור ואדי עתיר, בני השבט בנו בתים מאבן, סללו כבישים, כרו בארות ועיבדו את האדמות. בשנות ה-60 חלק ממשפחות השבט יצאו מהתחום שהוקצה עבורן והתפרסו על שטחים נוספים מסביב.
בשנות ה-80 ואילך רוב בני שבט אבו אל-קיעאן עזבו את הפזורה ועברו למגורי קבע בעיירה חורה. מיעוטם נשאר באזור עתיר. המבנים הלא חוקיים, בגבעה שכונתה 'אום אל חירן', התרבו מ-22 מבנים בשנת 2000 ועד ל-36 מבנים בשנת 2010.
הליכים משפטיים
עריכהבשנת 2002 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להקים 14 יישובים בנגב הצפוני, בהם חירן (ששמו הוסב אחר כך לדרור) – יישוב עירוני. על חלק מהאדמות שהוקצו ליישוב, המתוכנן לקליטת אלפיים משפחות, בנויים בתי 'אום אל-חירן'. תושביו נדרשו על ידי המדינה לעבור למגרשים שהוקצו עבורם בעיירה חורה, אך הם סירבו.[4]
ב-2003 הגישה המדינה עתירה במעמד צד אחד לבית משפט השלום בבאר שבע בנושא הריסת היישוב, מבלי ליידע את בעלי האדמות; המדינה טענה כי לא היה ביכולתה לזהות או להשיג את התושבים.[5] בחלוף שנה, בשנת 2004, המדינה הגישה תביעה לפנות את התושבים, בנימוק שהם פלשו למקום באופן בלתי חוקי. בית המשפט פסק כי המבקשים לא קנו זכות במקרקעין אלא ישבו בהם כבני רשות חינם. מכיוון שהאדמה הוקצתה על ידי המדינה ללא כל תשלום - מעמדם כתושבים יכול להישלל בכל עת ולכן בוטל כדין על ידי המדינה.
בשנת 2004 פנו נציגי אום אל-חיראן לבית משפט השלום בבאר שבע (ת"א 3326/04) כנגד ההחלטה להקמת היישוב חירן, בטענה כי המדינה היא זו שקבעה את ישיבתם במקום. הם טענו שמדינת ישראל פועלת ממניעים גזעניים, וכי היא מבקשת להרוס כפר בדואי, כדי להקים במקום יישוב יהודי. בשנת 2009 בית משפט השלום קבע כי העותרים לא הוכיחו רכישת זכויות במקרקעין ודחה את העתירה. הללו ערערו על פסק הדין בבית המשפט המחוזי (ע"א 1165/09), ובשנת 2011 בית המשפט המחוזי אימץ את מסקנותיו של בית משפט השלום. העותרים שבו וערערו לבית המשפט העליון.
ב-2010 החליטה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה להכיר ביישוב, אולם בעקבות התערבות של משרד ראש הממשלה המועצה הפכה את החלטתה למחרת.[6] ב-2012 החליטה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה להקים במקום את היישוב חירן המיועד לציבור יהודי דתי לאומי.[7] תנועת אור פועלת להקמת יישוב זה.
לאחר ערעורים חוזרים ונשנים של בני שבט אבו אל-קיעאן, נשלם בשנת 2013 ההליך התכנוני של היישוב חירן בכל דרגי ועדות התכנון במשרד הפנים.[8]
שני הליכים משפטיים התנהלו, האחד במטרה לפנות את אל-חיראן והשני במטרה להרוס את הבתים במקום. במאי 2015 דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור של המתגוררים במקום. השופט אליקים רובינשטיין פסק שאין לאנשי אום אל-חיראן זכויות במקום ולכן פעולות הממשלה לא הפרו את זכויותיהם.[4][9] השופטת דפנה ברק ארז כתבה בדעת מיעוט שעל הממשלה לשקול שנית את הפיצוי המוצע משום שהבדואים הללו חיו באום אל-חיראן במשך עשרות שנים כבני רשות, ובפרט הציעה הקצאת חלקות אדמה ביישוב החדש עבורם.
חברי כנסת ערביים דרשו להותיר את הבדואים במקום במסגרת פתרון כולל לבעיית הדיור בחברה הערבית והבדואית בישראל, כולל הקפאת כל צווי ההריסה שעדיין לא בוצעו. חברת הכנסת תמר זנדברג ממרצ טענה "איך נוכל להסביר בעתיד שפינינו יישוב שנבנה ברשות, רק כי הם שייכים לקבוצה אתנית או דתית אחרת". ארגונים המייצגים את הבדואים ואת ערביי ישראל נאבקו גם הם נגד הפינוי וההריסה. ארגון עדאלה ניהל קמפיין ציבורי במטרה "לעצור את התוכנית להרוס את הכפר הערבי-בדואי במטרה לבנות על הריסותיו יישוב יהודי". "המועצה האזורית של הכפרים הלא מוכרים" פעלה גם היא לעצירת הריסת הכפר, וטענה שהתוכנית המוצעת היא "טיהור אתני".
ב-11 ביוני 2015 הפגינו מאות מפגינים בבאר שבע נגד הריסת המקום. בהפגנה השתתפו חברי הכנסת אחמד טיבי, חנין זועבי וטלב אבו עראר.
בנובמבר 2024 החליטו תושבי אום אל-חיראן להרוס את הבתים בעצמם על מנת להימנע מתשלום הוצאות ההריסה לרשויות. חלק מהתושבים, שלא הגיעו להסדר עם הרשויות, נותרו ללא פתרון.[10]
אירועי הפינוי ב-2017
עריכה
ערך מורחב – פרשת אום אל-חיראן
ב-18 בינואר 2017 החל פינוי נוסף של בתים באום אל-חיראן, שאובטח על ידי שוטרים רבים. בטרם החל הפינוי אירעה תקרית שבה נדרסו שוטרים על ידי מכוניתו של יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן, מורה למתמטיקה תושב הכפר. בתחילה לא היה ברור האם קודם נפגע הנהג מירי השוטרים או קודם האיץ לעברם. רס"ם ארז עמדי לוי נהרג, שוטר אחר נפצע ואבו אל-קיעאן נפצע מהירי ומת לאחר כמה דקות.[11] האירוע הוגדר על ידי המשטרה כפיגוע דריסה והיא פרסמה שהירי הראשוני היה באוויר. אדם שהיה במקום העלה אפשרות שהדריסה התרחשה לאחר שהנהג נפגע ואיבד שליטה על רכבו.[12] נתיחת גופתו של הנהג העלתה כי הוא נפגע מקליע בחזה ומקליע בברך ימין.[13] על פי דיווח בערוץ 10 הוא מת מדימום פנימי שנמשך 20–30 דקות.[14]
כחמישה ימים לאחר מכן הוגשו כתבי אישום נגד שניים מתושבי המקום שהואשמו בתקיפת שוטרים ובפציעת שלושה מהם.[15]
השבת גופת הנהג למשפחה עוכבה, בטענה לחשש מ"פגיעה של ממש בסדר הציבורי". לאחר שישה ימים פסק בג"ץ לשחרר את גופתו של הנהג לקבורה ללא תנאים.[16][17]
ב-1 במאי 2018 פרסם פרקליט המדינה שי ניצן את החלטתו לסגור את התיק נגד השוטרים שירו באבו אל-קיעאן ולא לנקוט בהליכים פליליים משום שפעולתם נבעה מתחושה של סכנת חיים. עוד פרסם ניצן, כי לא ניתן להכריע ברמה גבוהה של ודאות האם אל קיעאן התכוון לבצע פיגוע או שהוא איבד שליטה על כלי הרכב בעקבות הירי.[18]
בספטמבר 2020 התנצל ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בשידור טלוויזיה על הצהרתו סמוך לאירוע, שיעקוב היה מחבל שניסה לבצע פיגוע טרור ולפגוע בשוטרים, ואמר כי הצהיר כך בעקבות המידע שקיבל מהמשטרה.[19]
קישורים חיצוניים
עריכה
- עדי חשמונאי, "ללא חוק, ללא אלוהים וללא שלטון": ההידרדרות של אום אל-חיראן, באתר וואלה, 19 בינואר 2017
מרב בטיטו, הרועים ואינם נראים, באתר "ידיעות אחרונות", 8 במרץ 2017- ורד לי, לצלם את אום אל-חיראן בספירה לאחור, באתר הארץ, 20 במרץ 2019
הערות שוליים
עריכה- ^ Hadid, Diaa (16 במאי 2015). "Village of Bedouins Faces Eviction as Israel Envisions a Village of Jews". The New York Times. The New York Times. נבדק ב-28 במאי 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 איך "העבירו" את משפחת אבו אלקיעאן לואדי עתיר? באתר תראבוט, 22 בינואר 2017
- ^ מסמך של אורי לוברני, היועץ לענייני ערבים בלשכת ראש הממשלה, 28 באוגוסט 1957
- ^ 1 2 3 רע"א 3094/11 איברהים פרהוד אבו אלקיעאן ואחרים נ' מדינת ישראל, ניתן ב־5 במאי 2015
- ^ "נוודים בעל כורחם: גירוש התושבים הבדווים בנגב הכפר עתיר/אום אל-חיראן כדוגמה" (PDF). עדאלה. עדאלה.
- ^ ג'קי חורי, משרד ראש הממשלה התערב ומנע מוועדה מקצועית הכרה ב-2 כפרים בדוויים, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2010
- ^ שי פאזונר, המועצה הארצית אישרה להרוס כפר בדואי בנגב לטובת הקמת היישוב חירן, באתר כלכליסט, 27 בספטמבר 2012
- ^ [1]
- ^ שירלי סיידלר, בחברה הערבית נערכים למחאה ארצית בעקבות החלטת העליון לפנות כפר בנגב, באתר הארץ, 5 במאי 2015; סיידלר, שירלי (21 במאי 2015). "שרת המשפטים שקד: אין אפליה בהחלטת העליון לפנות את הכפר הבדואי אום אל־חיראן". הארץ. הארץ.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ אילנה קוריאל, תושבי אום אל-חיראן הרסו את בתיהם כדי לא לשאת בהוצאות, אך המדינה לא מצאה להם פתרון, באתר ynet, 10 בנובמבר 2024
- ^ ערוץ 7, התפרעויות בנגב שוטר נרצח בפיגוע דריסה, באתר ערוץ 7, 18 בינואר 2017.
שוטר ואזרח נהרגו בעימותים בפינוי אום אל-חיראן; מח"ש פתחה בבדיקה, באתר הארץ, 18 בינואר 2017 - ^ עדות על האירועים באום אל-חיראן באתר היוטיוב של שיחה מקומית
- ^ גיא פלג, הנתיחה קבעה: הנהג קיבל כדור בברך, באתר מאקו, 20 בינואר 2017; דליה מזורי, בניגוד לפרסומים: הנתיחה לא קבעה שהנהג לא ניסה לפגע, באתר nrg, 21 בינואר 2017
- ^ ג'קי חורי, יהונתן ליס, הנהג הדורס מאום אל-חיראן נפגע משני קליעים - ברגל ובבית החזה, באתר הארץ, 20 בינואר 2017
- ^ ניקי גוטמן, אישום: היכו שוטרים במהלך הפינוי באום אל-חיראן, באתר nrg
- ^ תלם יהב ואיתמר אייכנר, בג"ץ אישר: גופת הדורס הבדואי תועבר לקבורה, באתר ynet, 23 בינואר 2017
- ^ אילנה קוריאל, הלוויה באום אל-חיראן: צירים נחסמו, המשטרה מתגברת כוחות, באתר ynet, 24 בינואר 2017
- ^ טובה צימוקי ואילנה קוריאל, פרקליט המדינה סגר את תיק אום אל-חיראן: "לא ניתן להכריע בשאלה אם מדובר בפיגוע", באתר ynet, 1 במאי 2018
- ^ יעל פרידסון, אילנה קוריאל, נתניהו: מתנצל בפני משפחת אבו אל קיעאן. הפכו אותו למחבל כדי לפגוע בי, באתר ynet, 8 בספטמבר 2020
![[1]](http://i2.wp.com/regavim.org.il/wp-content/uploads/2015/08/hiran-mitar.jpg?resize=1024%2C688){kind=link}