אושן ויגור
א.ק. אושן ויגור (אושן ויגור באנגלית: (SS Ocean Vigour))[הסברים 1] הייתה אוניית משא מסדרת אושן(אנ') - Ocean שנבנתה והושקה בשנת 1942 בריצ'מונד, קליפורניה שבארצות הברית. על בסיס תוכניות בניין אוניות של משרד התחבורה והתובלה המלחמתי הבריטי(אנ')Ministry of War Transport. במהלך מלחמת העולם השנייה משרד התובלה המלחמתי, הזמין מספר גדול מאוד של אוניות משא ממספר מספנות בארצות הברית ובקנדה[2]. זאת לאור העובדה שהגרמנים הטביעו את אוניות המשא הבריטיות שהפליגו אל ומאת בריטניה. כשארצות הברית נכנסה למלחמה היא החלה בייצור המוני של אוניות מדגם ליברטי (בין השנים 1941–1945 נבנו למעלה מ-2700 אוניות מדגם ליברטי במספנות האמריקאיות) על בסיס אותן תוכניות בניין אוניות שמשרד התחבורה והתובלה המלחמתי הבריטי הגיש להם לבניית אוניות המשא עבור הצי המלחמתי הבריטי.
  | |
 | |
 | |
| תרשים עקרוני של אוניות ליברטי ואושן שנבנו על פי תוכניות משרד התחבורה והתובלה המלחמתי הבריטי | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סימן זיהוי | מספר זיהוי רשמי[1] 168826 |
| סוג אונייה | אוניית משא מדגם ליברטי |
| צי | הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
|
| חברת ספנות | משרד ההגנה, התובלה המלחמתי הבריטי - MOWT (E. R. Management Co), Liverpool. |
| סדרה | Ocean |
| אוניות בסדרה | 60 |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה | Richmond Shipyards, Richmond, California |
| תחילת הבנייה | אוקטובר 1941 |
| הושקה | 14 בפברואר 1942 |
| אחריתה | נגרטה ב-1967 |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | 14,474 טון |
| מעמס | 7,174 טון |
| אורך | 127 מטר |
| רוחב | 17 מטר |
| שוקע | 8.5 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 11 קשר |
| גודל הצוות | 64 אנשי צוות |
| טווח שיוט | 37,000 קילומטר |
| מספר תרנים | 3 |
| הנעה | מנוע בעל 2,500 כוח סוס, מונע בשני דוודי קיטור דלק פחם |
| צורת הנעה | מדחף יחיד |
במהלך מלחמת העולם השנייה האושן ויגור הפליגה ושרתה בצי המלכותי הבריטי (הניפה את דגלי הצי המלכותי הבריטי והנס הכחול), בשיירות[הסברים 2] אספקה שונות לבריטניה. לאחר מכן שמשה להובלת כוחות. היא ששימשה גם כאוניית גירוש מעפילים, שניסו להגיע לארץ ישראל בימי המנדט הבריטי, אל מחנות המעצר בקפריסין במסגרת מבצע איגלו. במסגרת מבצע אואזיס היא לקחה חלק בגירוש מעפילי אוניית המעפילים אקסודוס 1947 חזרה לצרפת ומשם לגרמניה[3][4]. בשנת 1948 נמכרה לצי הסוחר האזרחי. היא פורקה לגרוטאות בשנת 1967.
ההיסטוריה של האונייה
עריכהמלחמת העולם השנייה
עריכההאושן ויגור נבנתה במספנה Permanente Metals Richmond מס '1 בריצ'מונד, קליפורניה,[5] אחת מ-60 אוניות מסדרת אושן שנבנו עבור משרד התחבורה המלחמתי הבריטי[6], בארצות הברית והושקה ב־14 בפברואר 1942.
היא הופעלה על ידי חברת הניהול ER בליברפול מטעם משרד התחבורה המלחמתי.[7] האושן ויגור הועסקה בשיירות אספקה באוקיינוס האטלנטי ובים התיכון בשנים 1942–1943[8][9][10]. בין החודשים יוני-אוגוסט 1944 היא הפליגה בשבע שיירות בין נמל סאות'אנד האנגלי לביי דה לה סיין בחוף הצפוני של צרפת[11].
פעילויות לאחר המלחמה
עריכה
ערכים מורחבים – מבצע אואזיס, מבצע איגלו
- בין השנים 1946 ועד ספטמבר 1947 שמה של האושן ויגור נודע בעולם, כאוניית גירוש, שבמחסנים שלה נבנו זמנית כלובים לגירוש מעפילים שניסו להגיע לארץ ישראל למחנות המעצר בקפריסין במסגרת מבצע איגלו ובמקרה של מעפילי אוניית המעפילים אקסודוס במבצע אואזיס לגרמניה. באותה תקופה האושן ויגור, הפליגה במזרח הים התיכון והועסקה בשירות המנדט הבריטי.
- ב-1 בנובמבר 1946 גורשו מחיפה למחנות המעצר בקפריסין על האושן ויגור ועל אוניית הגירוש אמפייר הייווד 1252 מעפילים שהפליגו על אוניית המעפילים לטרון שיצאה מנמל לה סיוטה (La Ciotat) שבדרום צרפת. המעפילים היו יוצאי פולין, הונגריה, רומניה, צרפת, חברי תנועות נוער מאורגנות: הבונים, דרור, השומר הצעיר, בית"ר, תנועות נוער דתיות, וכן בלתי מאורגנים. הם כללו צעירים מגיל 16, וכן מבוגרים עד גיל 50.
- ב־2 באפריל 1947, יחידת חבלה של הפלי"ם פוצצה מטען שהוצמד לדופן של האושן ויגור בזמן שהיא עגנה בנמל פמגוסטה, שבקפריסין[12][13].
- ב-1 ביוני 1947 מיד לאחר שסיימה את השיפוצים מהחבלה של יחידת הפלי"ם, גורשו למחנה המעצר מספר 55 ב-קראולוס(אנ') שליד פמגוסטה שבקפריסין, 399 מעפילים שהפליגו על אוניית המעפילים יהודה הלוי, שיצאה מאלג'יריה עם עולים ממרוקו ומתוניסיה, במיוחד מקזבלנקה והאי ג'רבה[14].
- ב־18 ביולי 1947 נתפסה אוניית המעפילים אקסודוס 1947 וליוותה לחיפה על ידי משחתות בריטיות[15]. במסגרת מבצע אואזיס 4,545 המעפילים שהיו על אוניית המעפילים הועברו לשלוש ספינות גירוש בריטיות, ראנימיד פארק, אמפייר רייוול ואושן ויגור, שהפליגו לפורט-דה-בוק, צרפת. מרבית המעפילים סירבו לעזוב את הספינה, ובסופו של דבר הם הפליגו לעבר נמל המבורג, גרמניה[16].
- ב־8 בספטמבר, בנמל המבורג, 1,494 המעפילים שהיו על על סיפון האושן ויגור הורדו בכוח[17] על ידי שוטרים צבאיים וחיילים מצוידים בגז מדמיע, והועברו ברכבות למחנה המעצר פפנדורף במחוז ליבק[18].
- ב-28 בדצמבר 1947 הועסקה האושן ויגור בגירוש 853 מעפילי אוניית המעפילים לא תפחידונו מחיפה למחנות המעצר בקפריסין[19].
- בתאריך 28 בנובמבר 1947 על סיפון האושן ויגור הועברו לארץ ישראל 609 תינוקות[20]שהיו עצורים יחד עם הוריהם במחנות המעצר בקפריסין.
- בתאריך 12 בפברואר 1948 עסקה בגירוש של כ־680 מעפילים של אוניית המעפילים ירושלים הנצורה מחיפה למחנות המעצר בקפריסין[12].
- בשנת 1948 לאחר מלחמת העצמאות, האדמירליות הבריטית הטילה על האושן ויגור להשיט ארצה את מגורשי האצ"ל ולח"י שנכלאו במחנות המעצר באפריקה שהוחזקו במושבות הבריטיות, בקניה, סודאן ואריתריאה. ב-7 ביולי 1948 הוטסו העצורים לנמל טוברוק שבים התיכון, על גבול מצרים לוב (אז הייתה טריטוריה של בנות הברית). ב־9 ביולי 1948, האושן ויגור הפליגה לישראל עם 262 העצורים על סיפונה, והגיע לנמל חיפה כעבור שלושה ימים[21][22].
מאוחר יותר
עריכה- בסוף שנת 1948 נמכרה האונייה לחברת ספינות הקיטור הבריטית, המנוהלת על ידי ג'יי קורי ובניו מקארדיף. לאחר המכירה שונה שמה ל"רמיליז" (Ramillies).
- בשנת 1954 היא נמכרה פעם נוספת לחברת Orders & Handford Steamship, אך נותרה תחת ההנהלה של ג'יי קורי עד שנמכרה שוב.
- בשנת 1955 נמכרה לחברת הספנות ביוקנן (Buchanan) המנוהלת על ידי אנדרו קרופורד בע"מ מגלאזגו ושמה שונה פעם נוספת ל"גלוואל" (Galavale).
- לבסוף בשנת 1957 נמכרה הספינה לחברה האיטלקית Corrado Società Anonima di Navigazione מג'נובה, שהפעילה אותה בשם קונפידנזה - Confidenza עד 1967,
- בשנת 1967 פורקה לגרוטאות בנמל לה ספציה, איטליה[7].
הפלגת מעפילי האקסודוס על האושן ויגור
עריכה
ביום שישי 18 ביולי 1947 סביב השעה 16:00 נכנסה אוניית המעפילים אקסודוס לנמל חיפה מלווה במשחתות הבריטיות לאחר הקרב שהתחולל כ-20 מייל מערבית לעזה ונקשרה לרציף הדמעות כשמעברו השני של הרציף כבר המתינה אוניית הגירוש אושן ויגור. חלוקת המעפילים ל-3 אוניות הגירוש הייתה מקרית לחלוטין. האושן ויגור הייתה האונייה הראשונה שהועמסה במעפילים. עלו עליה סה"כ 1,494 מעפילים, ביניהם הרבה ילדים מקיבוצי הילדים שנצמדו למדריכיהם, נשים, משפחות והרבה חולים. על האושן ויגור לא עלה מלווה ארץ ישראלי מטעם ההגנה בנמל חיפה[23]. רק לאחר שהאונייה עגנה בנמל פורט דה בוק התגנב אליה איש ההגנה מאיר שוורץ.
האושן ויגור הייתה במצב טכני הטוב ביותר מבין אוניות הגירוש כמו גם הציוד, הפחם והמזון הספיקו להפלגה עד פורט דה בוק. על האונייה שוכנו המעפילים ב-2 מחסנים בלבד אחד גדול והשני קטן. דפנותיהם עשויות פלדה ותקרתם הייתה מכוסה רשת פלדה. יתר המחסנים יועדו למגורי יחידות האבטחה הבריטיות והצוות. על כן, המעפילים שעלו לאושן ויגור זכו לתנאים טובים יותר מאשר יתר המעפילים שעלו לשתי אוניות הגירוש האחרות. חלק מהמעפילים זכו לערסלי שינה והיתר ישנו על רצפת הברזל של מחסני האונייה ללא תנאים מתאימים להפלגה ארוכה. המעפילים כינו את האונייה "בית סוהר צבאי או מחנה ריכוז צף"[24].
בקרב מעפילי האושן ויגור השתררו חשש ומבוכה. חלוקת האוכל הראשונה התנהלה במהומה רבתי. על המהומה ניסו להתגבר סם שולמן איש צוות מתנדב אמריקאי שהפליג על האקסודוס שבפקודת המבצע שלו לקראת הקרב עם הבריטים נכתב שעליו לחבור למעפילים אם האונייה תיתפס על ידי הבריטים וללוות אותם בהמשך הדרך מנמל חיפה. הוא עצמו היה פליט שואה. הוא ידע יידיש, אנגלית וצרפתית. בנוסף לסם שולמן גם מדריכי הקבוצות המאורגנות ביניהן יצחק גנוז עזרו להשתלט על המהומה ששררה על האונייה[25]. לאחר שלושה ימי מסע הקימו המעפילים מזכירות והתארגנו לקיום חיי שיגרה על האונייה. תוך חלוקת תפקידים של שמירה על הניקיון, חלוקת מזון ומים, לימודי עברית וקודש וכדומה. מעפילי האושן ויגור לא ידעו לאן הם מפליגים. רק יומיים לפני שהגיעו לנמל פורט דה בוק הבריטים הודיעו להם, שהם מוחזרים לאירופה. מיד נאספה המזכירות והחליטה שהמעפילים לא יורדים בשום מקום רק בארץ ישראל ועל כך הסכימו כל המעפילים[25].
כשהגיעה האונייה לנמל פורט דה בוק בצרפת, אנשי ההגנה והמוסד לעליה ב', חששו שלאור התנאים הקשים על אוניית הגירוש וללא מלווה ארץ ישראלי מטעם ההגנה, המעפילים ירדו ממנה בצרפת. על כן, שאול מאירוב/אביגור ראש המוסד לעליה ב' באירופה הזעיק את מאיר שוורץ שיעלה על האונייה על מנת שיחזק את רוחם של המעפילים ויארגן אותם כך שלא ירדו ממנה בצרפת או בכל מקום אחר חוץ מארץ ישראל. מאיר שוורץ הצליח להתגנב לאונייה עם משלוחי המזון רק ב-8 באוגוסט 1947. עד להגעתו לאונייה טפטוף היורדים ממנה הלך והתגבר אך ברגע שנודע למעפילים שאיש ההגנה עלה לאונייה זרם היורדים פסק. מתוך כ-130 מעפילים שירדו בסך הכל בפורט דה בוק משלוש אוניות הגירוש, מהאושן ויגור ירדו 80 מעפילים, המספר הגדול ביותר מבין שלוש האוניות[26]. באותה הזדמנות שאול אביגור קרא לסם שולמן המתנדב האמריקאי, שירד מהאונייה על מנת לחזור לביתו באמריקה או להמשיך ולהפליג על אוניות המעפילים. סם החליט להמשיך להפליג, על כן נשלח לבולגריה כדי ללוות את מעפילי "האחיות" (ה"פנים" - פאן יורק ופאן קרסנט, שההגנה שנתה את שמן לאוניית המעפילים עצמאות ואוניית המעפילים קיבוץ גלויות).
בערב 22 באוגוסט 1947 בשעה 18:00 בתום האולטימטום הבריטי, עזבו 3 אוניות הגירוש את נמל פורט דה בוק לכוון נמל המבורג דרך ג'יברלטר[27].
ב-5 באוגוסט 1947 נולדה על האונייה תינוקת והיה חשש לחייה ולחיי האם. מאיר שוורץ ניסה לשכנע את המשפחה לרדת בנמל ג'יברלטר אך ההורים סרבו.[28]
ב-1 בספטמבר 1947 כשאוניות הגירוש והמשחתות המלוות היו במפרץ ביסקאיה הסוער מצפון לספרד, נולד תינוק נוסף. כעבור מספר שעות הוא הלך לעולמו. על האונייה התקיים טקס אשכבה על פי כל כללי ההלכה היהודית ובסופו הילוד קבל את השם אברהם, בנם של טובה ומרדכי פלוצקר, שנפטר, הוטמן בתיבת פח ואִיתָּה אל בין הגלים. במקביל גם כל 3 אוניות הגירוש והמשחתות המלוות נעצרו, דוממו מנועים, החיילים הבריטים על האוניות נערכו במסדר אשכבה צבאי כמקובל בצי הבריטי כשלוחם נופל בקרב ימי, כולל הורדת הדגל לחצי התורן.[28] על התינוק הזה שהלך לעולמו כתב נתן אלתרמן בעיתון "דבר", בתאריך 5 בספטמבר 1947, בטור השבועי שלו את השיר[3] "העם ושליחו" -
בין שליחי האומה התרים בדרכים
ייזכר נא גם זה האחד
לבושו חיתוליו. בקופסה של פחים
הוא במים נטמן, מול ספרד...
בתאריך 6 בספטמבר 1947 הגיעו אוניות הגירוש לשפך נהר אלבה בגרמניה ונערכו להפליג לאורך הנהר עד לנמל המבורג. בגלל הערפל הכבר והצרכים המבצעיים הבריטים, האוניות עלו לאורך הנהר בכל יום אונייה אחת. האושן ויגור הייתה הראשונה שהגיעה לנמל המבורג בתאריך 7 בספטמבר. ב-8 בספטמבר לאחר מאבק אלים כנגד עשרות שוטרים בריטים הורדו המעפילים בכח מהאונייה. הם הועמסו על רכבות משא ונשלחו למחנה המעצר פפנדורף שהיה במחוז ליבק שמצפון מזרח להמבורג[29].
קראו עוד
עריכההסברים
עריכה- ^ א.ק. אושן ויגור=אוניית קיטור אושן ויגור = SS Ocean Vigour.
- ^ לאור העובדה שהצי הגרמני במלחמת העולם השנייה התקיף והטביעה את אוניות המשא שהובילו סחורה אל בריטניה וממנה. אוניות המשא היו מפליגות בשיירות על מנת לעזור האחת לשנייה במקרה שהן הותקפו על ידי הצי הגרמני. התקיפות היו בדרך כלל על ידי צוללות שנפרשו באוקיינוס האטלנטי לאורך חופי בריטניה, צפון מערב אירופה, צרפת, ארצות הברית, קנדה ועד לדרום אמריקה.
קישורים חיצוניים
עריכה
מעבר אניות הגירוש בתעלת למנש, סרטון באתר יוטיוב- מאיר שוורץ:- מפורט דה בוק עד המבורג (אודות חיי מעפילי האקסודוס על אניית הגירוש אושן ויגור)
- הצי הבריטי ואוניות הגירוש ששרתו במזרח הים התיכון באתר מורשת מעפילי האקסודוס
- רשימת האוניות מסדרת אושן שהפליגות מטעם משרד התחבורה והתובלה המלחמתי (באנגלית)
- ההיסטוריה של האושן ויגור באתר ההגנה והמוסד לעליה ב' (באנגלית)
- החבלה באושן ויגור על ידי אנשי הפלי"ם בשעה שעגנה בנמל פמגוסטה
- HMT Ocean Vigour Ocean Voyager אושן ויגור (באנגלית)
- יעקב וימן, רשימת מעפילי אקסודוס
הערות שוליים
עריכה- ^ "Andrew Crawford, John C. Barr, Vale Steamship Company, Glasgow". mariners-list.com. 2012. נבדק ב-7 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "British Order Sixty 10,000 Dwt. Cargo Steamers". Pacific Marine Review. Pacific American Steamship Association/Shipowners' Association of the Pacific Coast. Consolidated 1941 issues (January 1941): 42–43. 1941. Retrieved 12 August 2014.
- ^ 1 2 פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990
- ^ Haapalah / Aliyah Bet - Places, www.wertheimer.info
- ^ Colton, Tim (2011). "Kaiser Permanente No. 1". shipbuildinghistory.com. נבדק ב-7 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Ocean ships". mariners-l.co.uk. 2011. נבדק ב-7 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 "Ocean Ships (2)". mariners-l.co.uk. 2011. נבדק ב-7 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lawson, Siri (2010). "Convoy HX 193". warsailors.com. נבדק ב-7 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lawson, Siri (2007). "Convoy HX 224". warsailors.com. נבדק ב-7 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lawson, Siri (2007). "Convoy KMS 21". warsailors.com. נבדק ב-7 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Arnold Hague convoy database - FTM convoys". convoyweb.org.uk. 2007. נבדק ב-7 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Haapalah / Aliyah Bet - Places, www.wertheimer.info
- ^ מושגים, באתר palmach.org.il
- ^ Haapalah / Aliyah Bet - Places, www.wertheimer.info
- ^ "Exodus 1947 :The Battle Fought Aboard the "Exodus 1947"". www1.uni-hamburg.de. 2012. אורכב מ-המקור ב-2009-04-06. נבדק ב-7 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Exodus 1947 : Return to Germany, the Country Responsible for the Holocaust". www1.uni-hamburg.de. 2012. אורכב מ-המקור ב-21 ביוני 2012. נבדק ב-7 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Operation Oasis". The Manchester Guardian. 9 בספטמבר 1947. נבדק ב-7 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Exodus 1947: Forced Disembarkation". www1.uni-hamburg.de. 2012. אורכב מ-המקור ב-2009-04-06. נבדק ב-7 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 70 שנה אחרי ההפלגה ההיסטורית, ילדי אוניית המעפילים "לא תפחידונו" שוב מתאחדים, באתר mynetkibbutz, 2018-01-23
- ^ אהרל'ה ויסברגליאור יעקבי, המסע המופלא של תינוקות כ"ט בנובמבר, ישראל היום, 3 אפריל 2015
- ^ IN AFRICAN EXILE
- ^ http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_54.7.pdf
- ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 105
- ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 113-114
- ^ 1 2 פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 106
- ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 115-121
- ^ ז'ק דרוז'י, פרשת אקסודוס באור חדש, תרגום: צבי ארד, תל אביב: עם עובד, 1971, עמ' 218
- ^ 1 2 מפורט דה בוק עד המבורג (אקסודוס) / מאיר שוורץ, באתר www.daat.ac.il
- ^ פרופסור אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, תל אביב: עם עובד, 1990, עמ' 194