גופן

גּוֹפָן, או פוֹנְט בלועזית, הוא סגנון עיצוב צורת האותיות, כפי שבא לידי ביטוי באמצעי תצוגה כלשהו, פיזי כמו דפוס, דיגיטלי כמו תוכנת מחשב או באמצעות פלטפורמות נוספות להעברה ולהצגה של מידע טקסטואלי. תורת עיצוב הגופָנים היא תחום עצמאי בעיצוב גרפי. תורת עיצוב גופנים הנעשית באופן ידני היא קליגרפיה.

המילה "עתיקות" בשלט של גלריה לעתיקות כתובה בגופן "סת"ם", ובכך מעבירה גם באופן חזותי את המסר הטקסטואלי המופיע בה

לגופָנים תפקיד חשוב בתחום העיצוב הגרפי. הם מאפשרים להעביר מידע חזותי בנוסף למלל עצמו. יש גופָנים המקרינים רצינות, אחרים מרמזים על טקסט מודפס ואחרים משדרים קלילות או יצירתיות. גופנים מעוצבים בדרך כלל לפי המדיה שאליה הם מיועדים, ישנם גופנים שהם מיטביים לדפוס וגופנים שמיטביים לתצוגה במחשב.

הבדל זה נובע מאיכות הצגים הירודה יחסית לעומת איכות המדיה המודפסת. ולכן, סוגים מסוימים של גופנים לא יוצגו באיכות מקסימלית בצג. עם זאת, בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית באיכות הצגים, הבדל זה הולך ונעלם.

בתקופת גירוש ספרד מתועדת הבאתם של הגופן מבית דפוס בליסבון פורטוגל לסלוניקי על ידי דפס הרב יהודה גדליה. עד לשנות השמונים של המאה העשרים היה העיסוק בגופנים נחלתם הבלעדית של בעלי מקצוע בענפי הדפוס והעיצוב הגרפי. תפוצתם הגדלה והולכת של מעבדי התמלילים הפכה נושא זה לנחלתו של הציבור הרחב, וכיום כל אדם יכול ליצור לעצמו פונט בכתב ידו גם ללא הכשרה מקצועית.

הנרי פרידלנדר בודק מתארים של גופן הדסה. צולם בחדר עבודתו במוצא עילית, 1978

הגיזרון והמינוח

המילה גּוֹפָן מופיעה עוד בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף ט', עמוד א'), והייתה בשימוש מועט בספרות הרבנית. כך, למשל, בצוואת החת"ם סופר, המבקש שבנותיו תקראנה ספרים הכותבים בגרמנית דווקא אם הם באותיות עבריות: "והבנות יעסקו בספרי אשכנז בגופן שלנו". אולם היא קנתה לה אחיזה בעברית החדשה ובשפה המקצועית רק בשנות השישים של המאה העשרים, בעקבות קריאתו של הלשונאי והבלשן יצחק אבינרי לאמצה, במדורו "פנת הלשון" בתמוז תשט"ו–יולי 1955. עד אז השתמשו במילים אות, אותיות, אות דפוס או שריפט (מגרמנית). בתחילה היו מילונאים שקבעו את המילה במלעיל (כלומר במשקל דופֶן), אולם כיום רק הצורה המלרעית שלטת. אבינרי ציין כי העדיף את הצורה המלעילית בזכות דמיונה לשם אופֶן ובזכות צורת הרבים גְּפָנות (כמו דְּפָנוֹת; בשונה מגֶּפֶן-גְּפָנִים). משערים שהמילה התלמודית חודשה בשינוי הגייה מיוונית: grapheion כתיבה.

כיום קיימת הפרדה ברורה בין המושגים אות וגופן: אות היא המושג המופשט והכללי של התווים או סימני הדפוס המייצגים צליל אחד או יותר בלשון, ואילו גופן הוא המימוש הגרפי של כל סימן דפוס, אשר לרוב אחיד בסוגו ובגודלו.

גופן מורכב מקבוצה של עצמים גרפיים (גליפים) שמייצגים את כל התווים הרלוונטיים. בין התווים ניתן למנות את האותיות, הספרות, סימני הפיסוק וסימנים מיוחדים כגון "₪" (שקל חדש).

סוגים שונים של גופָנים

באלפבית העברי, ובמידה גדולה יותר באלפבית הלטיני, יש עשרות רבות של גופנים פרי עיצוב קפדני. מרבית הגופנים משמשים למטרות עיצוב גרפי (עיצוב פרוספקטים, מודעות, כותרות וכו'), ורק חלק מהם משמשים להדפסת ספרים. תכונה בסיסית של גופן להדפסת ספר היא קריאות גבוהה ומראה נעים לעין, הן לאות הבודדת והן לדף השלם. הגופן הנפוץ ביותר בהדפסה עברית של טקסט הוא "פרנק-ריהל" שעוצב בשנת 1910, ומקובלות גם אותיות הגופנים "נרקיס", "דוד", "הדסה", שעוצבו בחצי השני של המאה העשרים (הגופנים העבריים קרויים בדרך כלל על-שם מעצביהם).

דוגמה בולטת לחשיבות הגופן בעיצובו של ספר ניתנת בתנ"ך קורן: הגופן "קורן", שעוצב במיוחד לשם הדפסתו, הפך לגופן המועדף להדפסת פסוקים מן התנ"ך. מפורסם ותיק יותר הוא כתב רש"י, אחד הגופנים העתיקים ביותר בשפה העברית, ששימש באופן בלעדי כמעט להדפסת פירוש רש"י לתנ"ך ולתלמוד, כמו גם פירושים אחרים.

לכל גופן מספר מאפיינים, המשייכים אותו לקבוצה זו או אחרת של גופנים. להלן מספר מאפיינים המשמשים לסיווג הגופנים העבריים:

צורות האותיות

אותיות הגופן "פרנק ריהל"

• הכתב המרובע – הכתב הנפוץ ביותר, בעל צורות מרובעות. התפתח מכתבי יד עבריים בעלי אופי רשמי או דתי, כגון ספרי תורה וכתבי קודש אחרים. באופן מסורתי מזהים שני סגנונות של הכתב המרובע. בסגנון האשכנזי הקווים האופקיים של האותיות עבים במיוחד, ואילו הקווים האנכיים דקים. דוגמאות מובהקות של סגנון זה הן גופנים "דרוגולין", "וילנא" ו"ליבורנה". לעומתו הסגנון הספרדי מתאפיין על ידי הבדל קטן בלבד בין עובי הקווים האנכיים והאופקיים. דוגמאות לסגנון זה הן הגופנים "שוקן" ו"טולדו".
• כתב מעוגל – כתב היד הנפוץ כיום (המאה ה-21) במדינת ישראל, שוטף ובעל צורות מעוגלות. התפתח מכתב אשכנזי קורסיבי של ימי הביניים.
• כתב רש"י – הכתב המשמש כיום כמעט בלעדית להדפסת פירושים לתנ"ך ולתלמוד. התפתח מכתב ספרדי חצי קורסיבי של ימי הביניים, אשר שימש בכתבי יד בעלי אופי פרטי או בענייני חול.
• כתב חצי קולמוס – כתב ספרדי

אפיון מסחרי של גופָנים עבריים

כיום נהוגות שיטות שונות להבחנה בין סוגי גופנים שונים על סמך התפקוד שלהן (כלומר, לאיזו מטרה וגודל אות נוצרו ולאילו מטרות יצלחו). בשיטה זו אין משתמשים בשאר העולם היהודי (מחוץ לישראל), שבו עיקר השימוש באותיות עבריות הוא לצורכי קודש, ולכן אין צורך בגופנים עבריים לשימושים מסחריים. לעיתים ישנן "משפחות גופנים" הכוללות משקלים שונים בטווחים שונים (למשל משקל רגיל לעימוד ספר או טקסט, ומשקל דקיק ושמן לצורך עימוד כותרות). לרוב, מעוצבים הגופנים בצורה היברידית, כך שהם יכולים לשמש לכמה קטגוריות. למשל - גופן "הדסה" של הנרי פרידלנדר יכול לשמש לעימוד ספר, טקסט, וכותרת. ככל שרמת הגרפיוּת של האות עולה, וככל שרמת הקריאות יורדת, כך מתמעטות אפשרויות השימוש (ורסטיליוּת או "רב גוניוּת") בגופן. כלומר, גופן מסוג "אות ראווה" אינו יכול לשמש כגופן לעימוד ספרים ("אות ספר"), וחלק מהגופנים מסוג זה יאבדו פרטים כאשר הם מודפסים במידות קטנות. עם זאת גופן "אות ספר" יכול לשמש לכותרות ואפילו כאות בודדת, אך הפוטנציאל האסתטי והגרפי שלו נמוך מגופן מסוג "אות ראווה".

אות ספר, חרוטה באבן, בשלט בית ברחוב פינסקר בירושלים

החלוקה הבאה מבוססת בחופשיות על חלק מן האפיונים של חברות הפונטים השונות:

• אות ספר – גופן המתאים לעימוד גושי טקסט ארוכים לספרים או עיתונים במידות אות עד לכ-18 נקודות (מרבית הספרים מודפסים ב-10–12 נקודות, והעיתונים ב-8–10 נק'). עבודת המעצב/ת על גופן שכזה היא הכי קשה ומורכבת, מכיוון שעל האותיות להיות הרמוניות, ברורות, קריאות, ומובדלות אחת מהשנייה בצורתן (לדוגמה, ההבדל שבין האות כ' ל-ב'). כאשר מעמדים טקסט עם גופן מסוג "אות ספר", השורות צריכות ליצור טקסטורה אחידה. על האותיות להיות "שקופות" בעיצובן, כלומר, כדאי שהן לא ימשכו תשומת לב לצורתן אלא יאפשרו קריאה מהירה, קלה, וקולחת. לעומת זאת, אין זה אומר שעל האותיות להיות מכוערות או משעממות, ואפשר בהחלט להשתמש בגופני "אות ספר" לעימוד כותרות, פוסטרים וכיוצא בזה. הדגש באות ספר הוא על קלות הקריאה יותר מאשר על אסתטיקה.

גופנים לדוגמה: פרנק-ריהל, נרקיסים, דוד, הדסה, קורן.

• אות טקסט – גופן המתאים לגושי טקסט קצרים ואינו מתאים לקריאה ממושכת. אותיות אלה מתאימות למיתוג או לעימוד טקסט קצר כדוגמת קטלוגים. יתרונן של אותיות אלו הוא בכך שהן לא מתעייפות מהר כמו אותיות ראווה. כלומר, עיצוב האות אינו נישתי או מפורש וגרפי כמו "אות ראווה", אלא שומר על קריאות, הרמוניה, ועניין גרפי, מה שמאפשר לגופן לשמש למגוון שימושים. ברוב המקרים מדובר ב"משפחות גופנים" בעלי משקלים מרובים, מה שפותר טווח אפשרויות גיוון בעימוד, מבלי שיאבד אותו ניחוח ייחודי של טיפוס האות שנבחר. גופנים מסוג זה הם לעיתים קרובות גופנים נטולי עוקצים (בדומה לאותיות ה"סאנס-סריפיות" הלועזיות), ולעיתים קרובות בעלי צורה נקייה ומדויקת (אף על פי שאין הדבר מחייב).
• אות כותרת – גופנים המתאימים לעימוד מילים בודדות כותרות במגזינים ולעיצוב שלטי חנויות, מיתוג ולוגו, מפאת צורתם המושכת. כאן הדגש הוא פחות על קריאות ותפקוד בתוך ובתור טקסט, ויותר על אות שמעבירה מסר גרפי ברור ומושך.

גופנים לדוגמה: חיים, שלום.

• אות ראווה – גופנים מסוג זה הם בעלי האופי הגרפי, המוחצן, והבומבסטי ביותר (כלומר הם נוצרו יותר על מנת ליצור עניין גרפי מאשר לשרת את מטרת הקריאות), ומתאימים לעימוד כותרות במגזינים ולעיצוב שלטי חנויות, ולוגו מפאת צורתם המושכת, האסתטית או הלא-אסתטית, הבולטת, או הקישוטית. בקטגוריה זו ניתן למצוא את האותיות המוזרות, החופשיות, הפרועות, והמסוגננות ביותר (כגון אותיות "מלוכלכות", אותיות בסגנון גראנג', ואותיות בסגנון גרפי חופשי). הדגש הוא גרפי לחלוטין, ולעיתים יכולים גופנים אלה לשמש רק למטרת עיצוב עם אותיות בודדות ('איניציאל' – אות גדולה, ולעיתים מעוטרת, הפותחת ספר או פרק של ספרים לועזיים מימי הביניים ואילך) קטגוריה זו נכונה לרוב למשקלים הקיצוניים ("אולטרא-שחור" או "דקיק") של משפחות גופנים, ולעיתים גופנים אלה בעלי מבנה מוארך או מורחב באופן קיצוני.
• אות רהוטה – גופנים מסוג זה מנסים לחקות צורות שונות של כתב יד עברי, לעיתים מחובר, על מנת לשקף אופי אישי ולא ממסדי. לעיתים כוללים גופנים אלה גם צורניות קליגרפית המושפעת מכתיבה רהוטה בעט נובע או בקולמוס. "אות רהוטה" משתייכת לקטגוריית "אות ראווה", מכיוון שאין לאותיות אלה רמת קריאוּת טובה (הקורא העברי רגיל לאותיות הדפוס העבריות ה"מרובעות"), ולכן הן משמשות בעיקר לצרכים גרפיים ברמה של משפטים או מילים בודדות.

גופן לדוגמה: "גוטמן יד".

• אות מקורות – גופן בעל אופי יהודי עתיק, המזכיר בצורותיו (או נוצר בהשראת) כתבים יהודים עתיקים או גופנים ישנים. גופנים מסוג זה הם לעיתים קרובות בעלי סיגנוּן קליגרפי ועוקצים. סיווג זה כולל את שאר הסיווגים, מכיוון שגופן יכול להיראות כ"אות מקורות", וגם להשתייך לשאר הסיווגים כגון אות ספר או אות טקסט וכיוצא בזה. סיווג זה הוא כאמור סיווג מסחרי, והוא משקף את שינוי הסטנדרטים והסיווגים של הגופנים העבריים לאורך השנים. גופן ששימש פעם לעימוד ספר (כמו "דרוגולין"), יכול להיות מסווג כיום כ"אות מקורות" מסוג "אות טקסט" (זאת מכיוון שהסטנדרטים לקריאוּת של גופן עברי השתנו עם הזמן).

גופנים לדוגמה: וילנא, דרוגולין, קורן, שלום.

• ציורים – גופנים מסוג זה אינם מכילים בדרך כלל אותיות, אלא איורים ווקטוריים (שנקראים בלועזית Dingbats). גופנים אלה נמכרים לצורך קישוטי, והם ההמשך הדיגיטלי ל"ווינייטות" - איורים שנמכרו לבתי דפוס בלט על מנת לעטר את עיצובי הדפוס.

גופן לדוגמה: Wingdings.

• אות לועזית – כל גופן שאותיותיו בשפה שאינה עברית.

גופן לדוגמה: הלווטיקה.

• אות מותאמת לגופן לועזי – אות שעוצבה כדי לשמש כתרגום עיצובי עברי לגופן לועזי קיים.

גופנים לדוגמה: אריאל, טאהומה, Microsoft Sans Serif, Segoe UI.

• אות משולבת או אות רב-שפתית – כינוי לגופנים שעוצבו במיוחד על מנת להכיל אותיות עבריות ולועזיות תואמות. גופנים אלו הם תופעה חדשה יחסית, והם נותנים פתרון למצוקה חריפה בתחום העיצוב הגרפי העברי – עימוד טקסט הכולל שילובים של טקסט עברי ולועזי.

גופנים לדוגמה: אורון, רץ (של עודד עזר).

תגים

לוגו קיה עם אותיות בעלות סריפים

ערך מורחב – תג

התגים (או "עוקצים") הם קווים קטנטנים המחוברים מהצד לקצה הקו העיקרי של האות. התגים בגופנים העבריים התפתחו מצורה של משיכת מכחול קליגרפי, שבה הקווים העיקריים תמיד התחילו מתנועה מאונכת קצרה כדי למנוע מריחת דיו לכל הכיוונים. זאת בניגוד לתגים בגופנים הלטיניים שמופיעים משני צדי הקו, ובמקור נועדו למנוע שבירת אבן בעת חקיקת אותיות עליה. כיום התגים מעוצבים בצורות שונות ומגוונים ולעיתים אין קשר בין האות למקור הקליגרפי של התג, כך שהוא מתפקד כתוספת סגנונית.

• גופנים עם תגים (serif) – (מכונים גם "גופנים עם עוקצים" או "גופנים סריפיים") מרבית הגופנים המשמשים להדפסת ספרים הם מסוג זה. ישנה סברה כי גופנים עם תגים נוחים יותר לקריאה מפני שהתגים מסייעים לעין להתמצא בשטף הטקסט, ליצור קצב ולהאיץ את קצב הקריאה, כאשר התגים מתפקדים כמעין נקודות ה"דוחפות" את עין הקורא קדימה. הכינוי "סריפי" לגופנים מסוג זה הוא עברוּת שגוי של המונח הלועזי Serif (תוספת לקווי היסוד של האות הלועזית, בעלי צורניות שונה שמקורה באותיות חקוקות) המצביע על הקרבה הרעיונית בין מושגי ה"עוקץ" וה"סריף". כיום העוקצים מעוצבים בצורות שונות ומגוונים ולעיתים אין קשר בין האות למקור הקליגרפי של העוקץ, כך שהעוקץ מתפקד כתוספת סגנונית.

גופן לדוגמה: פרנק-ריהל.

• גופנים עם סלאב סריף – מושג השאול מעולם הטיפוגרפיה הלועזי, וכוונתו בעברית לאות בעלת עוקץ עברי בעל צורה מרובעת, המזכירה את סגנון ה-"Slab serif" או ה-"Egyptienne" הלועזיים.

גופנים לדוגמה: הדסה, "מוזאון" (ערך בכרך).

• גופנים ללא תגים (sans serif), שנקראים לעיתים גם גרוטסקיים, החלו את דרכם בתחילת המאה העשרים. גופנים אלה הם בדרך-כלל בעלי מראה גאומטרי מובהק, וצורות האותיות הן פשוטות. הם משמשים בעיקר לכותרות ולהדפסת קטעי טקסט קצרים. יש המעדיפים גופנים אלה להצגת מידע על צג.

גופנים לדוגמה: חיים, "אורון".

• גופנים מעוצבים – זו משפחה שניתן להגדיר בנוסף לסוגים העיקריים לעיל. אלה הם גופנים בעלי צורות מורכבות וחופשיות ונושאים לעיתים אופי חזק שעוזר לבטא באמצעותם מסרים גרפיים ברורים. משפחה זו זוכה לפריחה בתחום הוצאה לאור ממוחשבת, וניתן למצוא בה הן גופנים בעלי תגים, והן גופנים נטולי תגים.

בנוסף ניתן לאפיין כל גופן לפי קריטריונים נוספים: רוחב האות, סגנון, מגוון סימנים. קריטריונים אלה באים לידי ביטוי בעת בחירת הגופן.

תג (סריף) עברי בגופן דוד וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי־קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. ללא תג (סן-סריף) עברי בגופן אריאל וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי־קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. דוגמה לטקסט עברי עם סריף ובלעדיו

דוגמאות לגופנים בעברית

גודל האותיות

גובה האותיות נמדד ביחידת מידה הקרויה נקודה (point). נקודה היא 1/72 של האינץ'. 12 נקודות הן פיקה (pica), כלומר באינץ' שש פיקות. בצמוד להחלטה על גודל האות יש להחליט על המרחק בין שורה לשורה (leading). שני גדלים אלה נרשמים יחדיו בצורה 10/12 למשל, שפרושה אות בגודל 10 נקודות, ומרחק של 12 נקודות בין שורה לשורה. החלטה כפולה זו משפיעה במידה מכרעת על כמות הטקסט שתכנס בדף, אך כמות זו מושפעת גם מסוג האותיות. באותיות שעוצבו צרות יחסית, ניתן להכניס יותר טקסט בדף מאשר באותיות רחבות יחסית. גובה מקובל לאותיות רגילות, שבהן מודפס עיקר הטקסט, הוא 8 עד 12 נקודות (זהו גובהה של אות רגילה, שאינה חורגת אל מעל לשורה או מתחתיה – x-height).

גודל אותיות חריג יושם בספר The Compact Edition of the Oxford English Dictionary. בגרסה קומפקטית זו צולם כל דף בהקטנה קווית של 50%, כך שנתאפשרה הדפסת ארבעה עמודים של המילון המקורי בעמוד אחד של הגרסה הקומפקטית. באמצעות טכניקה זו, ותוך שימוש בנייר דק, נדחסו 13 הכרכים של המילון המקורי לשני כרכים בלבד. עקב מידותיהן הזעירות של האותיות צורפה למילון גם זכוכית מגדלת.

גודלי אותיות שונים המשמשים בעיצובו של סידור התפילה יצרו שני ביטויים לתיאור גודלן של אותיות:

• אותיות טל ומטר, שהן אותיות זעירות, הקרויות כך על שם המילים "ותן טל ומטר לברכה" הנוספות לתפילה רק בחלק מחודשי השנה, ולכן מודפסות בסידור באותיות קטנות מהרגיל.
• אותיות קידוש לבנה, שהן אותיות גדולות מאוד, הקרויות כך על שם האותיות הגדולות שבהן מודפסת ברכת "קידוש לבנה", שקוראים אותה בדרך כלל לאור הירח.

בדומה לכך גם השימוש השגור בביטוי 'לקרוא את האותיות הקטנות' שמטרתו להקדיש תשומת לב ייחודית לפרטים הקטנים, נפוץ בשל מבנהו של חוזה או הסכם מכירה, שכן מנהגם של מוכרים להציג דווקא באותיות קטנות (פיזית, או מטפורית בשולי החוזה) את התנאים וההגבלות הבלתי אטרקטיביים לצד השני בעסקה.

שילוב גופנים להבחנה בין סוגי טקסט שונים

בדרך כלל מודפס ספר בגופן אחד (בעברית הגופן הנפוץ הוא פרנק-ריהל), אך לעיתים משמשים בספר גופנים אחדים, להבחנה בין סוגי טקסט שונים, בין אם החלפה בין דוברים, בין אם הבחנה בין הטקסט המסופר לבין טקסטים שנקראים על ידי הדמויות כמו מכתבים או קטעים שהם עצמם מטקסט שלכאורה מנותק מהעלילה.

דוגמה לשימוש בגופנים לציון החלפה בין דוברים הוא ספרו של יגאל שוורץ, "מקהלה הונגרית", שבו נעשה שימוש בשבעה גופנים שונים, לשם זיהוי הדוברים השונים: גופן אחד (פרנק-ריהל) למספר, שני (אהרוני) לאחותו, שלישי (הדסה) לאמם, רביעי לאביהם, חמישי (דוד) לסיפור של רות אלמוג, "גמדים על הפיז'מה", המובא בתחילת הספר, שישי למשפטים המצוטטים ממנו לכל אורך הספר, ושביעי (חיים) למובאות מיצירות ספרותיות אחרות.

ראו גם

• טיפוגרפיה
• פונטוגרפר – תוכנה לעיצוב גופנים
• ASCII – קוד לייצוגם של תווים בזיכרון מחשב ובקובצי מחשב.

לקריאה נוספת

• עדה ורדי (עורכת), ״דפוסים משתנים : מלאכת העיצוב של משה שפיצר, פרנציסקה ברוך והנרי פרידלנדר״, הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים, 2015
• משה שפיצר (עורך), אות היא לעולם – קובץ מאמרים מוקדש לעיצוב האות העברית, בהוצאת האגודה לאמנות יהודית, תשמ"א
• מולכו אילן (עורך), "טיפוגרפיה עברית: קטלוג אותיות שימושי", הוצאת בצלאל, 1980 (קטלוג אותיות למכונות דפוס)
• גרשון זילברברג, (כתב וערך) "תורת הדפוס", הוצאת ארגון מפעלי הדפוס בישראל, תשכ"ח – 1968. ציור העטיפה: צבי נרקיס

• Philip Gaskell, A New Introduction to Bibliography, Oxford University Press 1985 pp. 9-56

קישורים חיצוניים

• אתר ובו עשרות רסטורציות לאבות־הטיפוס של אותיות הדפוס וכתבי היד העבריים
• דנה פאר, "בגוף הטקסט", באתר "נענע10"
• חנוך מרמרי, הגמיש, הפטיש ובת הים הקטנה – על הגופן בעיתונות העברית, באתר העין השביעית, 1 בינואר 2007
• עמית גולדנברג, מלחמת הפונטים, באתר nrg‏, 20 ביוני 2009
• יובל סער, משהו עובר על האותיות העבריות. וגם על השפה בכלל. דיון, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2010
• יובל סער, האם עודד עזר עיצב את הפונט העברי של המאה ה-21?, באתר הארץ, 5 בינואר 2011
• אורנה אושרי, מפתחי הגופנים, באתר הארץ, 16 באפריל 2002
• אליס רוסתורן, הגופנים מקבלים מקום של כבוד במוזיאון, באתר הארץ, 4 בפברואר 2011
• הלשכה לטיפוגרפיה עברית, מאגר ידע משותף למחקר הטיפוגרפיה העברית
• כאן סקרנים | למה כל הספרים והעיתונים בישראל כתובים באותו הגופן?
• עודד עזר, פונט 'קדים', בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, יוני 2018
• גּוֹפָן, באתר האקדמיה ללשון העברית
• אלעד מדן, כיצד גופנים תמיד לקחו חלק בשינויים חברתיים וכיצד ניתן לעשות זאת היום?, אות לשינוי