חוקי התיאטרון הקלאסי

חוקי התיאטרון הקלאסי הם אסופה של כללים וחוקים שעל פיהם כתבו מחזות ושירה אמנים רבים, בתקופת התיאטרון הקלאסי, במאה ה-17. האסופה נכתבה ונערכה עבור המחזאות של העת העתיקה, ושימשה את אריסטו והורטיוס שניתחו טרגדיות, ספרות ושירה בכתביהם. בשלהי הרנסאנס, הם תורגמו לשפות המערב ובשונה מבעבר, ישירות מלטינית; ובמיוחד נודע התרגום שכתב דניאל היינסיוס, בצורת מדריך, ושהשפיע באופן ניכר, בעיקר בצרפת. החוקים כוללים את שְלוֹש האחדוּיוֹת, הבְּיַאן-סֵאָנְס (בצרפתית: bienséance), סבירות (vraisemblance), קישור תמונות והמֵירוּק (זיכוך).

שלוש האחדויות

אריסטו והורטיוס

ה"פּוֹאֶטִיקָה" של אריסטו נכתבה בשנת 335 לפנה"ס לערך. מתוך ההערות שפוזרו במהלך היצירה, נוסחו חוקי שלוש האחדויות. למרות שאריסטו התייחס לטרגדיה ולאפוס בלבד, מילותיו פורשו לאחר מכן לסוגות דרמאטיות אחרות.

מרחב הזמן עד לחוקי התיאטרון הקלאסי החל בגלגולו של כתב ביקורת זה בימי הבינים בשפות: סורית, ערבית ועברית, מיוונית. כאשר הגיעו ספרי ביקורת ללטינית שכללו תרגום חלקי מהשפות הללו (Hermannus Alemannus 1481) עד לתרגום מלא מיוונית (Georgio Valla 1498). בהמשך, תורגם כמעט במלואו לאיטלקית בשנת 1562.

עד מחצית המאה "אמנות הפיוט" (בלטינית: Ars Poetica) של הורטיוס הייתה מקור הביקורת הספרותי הראשי לספרות בעיקר הודות לזמינותה בשפת המקור בימי הביניים, ולתרגומה לאיטלקית בשנת 1535.

לאחר שלימוד יצירות אלו כבר הגיע לבשלות, לא חסו המבקרים על טרגדיות שהפרו או לא פעלו לפי הכללים הידועים לכול (כך ביצירות: Didone, Canace, Pastor Fido).

אחדות העלילה

מתוך "אמנות הפיוט", מבקרים התמקדו בשורה: "שיהא זה פשוט ואחיד", ופיתחו את הכלל או התאוריה של אחדות העלילה, כאיסור על קיומן של עלילות משנה תוך הסתמכות והשוואה עם יצירתו של אריסטו.

פואטיקה פרק ח' שורות 45-30, בתרגום חופשי: "העלילה בהיותה חיקוי של פעולה, חייבת לחקות פעולה כך שהמכלול, המבנה האחיד של החלקים יהא כזה, אשר אם אחד מהם יועתק למקום אחר או יוסר, המכלול יתפרק או יעורער".

פואטיקה פרק כ"ב, 31-25, תרגום חופשי: "בטרגדיה, אין לחקות מספר קווי פעולה הקורים בעת ובעונה אחת; חייבים אנו להגביל עצמנו לפעולה בבמה ולחלק המוצג על ידי השחקנים".

היינסיוס בספרו De tragoedia הגדיר זאת: פעולה הופכת להיות אחידה רק מסדרות של פעולות הקשורות אחת לשנייה, כך שאם אחת תשנה את מיקומה, העוקבת תתבטל גם כן, אם מתוך צורך או אם מסבירות. השלם האמיתי אינו קיים ללא כל חלקיו.

אחדות המקום

ראו ציטוט קודם וכן, פואטיקה פרק ז', 4, תרגום חופשי: "נחוץ שיעור מסוים, ושיעור שיהא קל לעטיפה במבט יחיד, אז בעלילה אורך מסוים נחוץ, ואורך שבקלות יוכל להתפס בזיכרון" בנוסף אחדות המקום היא התרחשות המוגבלת למקום אחד בלבד.

אחדות הזמן

ראו ציטוט קודם וכן, פואטיקה פרק ה' 15-11: "טרגדיות מתאמצות, במידת האפשר, לתחום עצמן לסיבוב־שמש יחיד או קצת יותר או פחות מכן".

היינסיוס: "הפעולה בטרגדיה צריכה להיות שלם גם כן, אמנם קטן מן האֶפּוֹס ... הפעולה בשיר אם רחבה, הראש לא יתפוס את כולה בבת־אחת, ואם קצרה מדי, אף הנאה לא תצמח מצפייה בו".

"פעולה בטרגדיה לכשלעצמה חייבת לגדול עד לנקודה שבה נולד צורך שתבוא אל סופה. שני דברים צריך לזכור: אחד, אין לעבור מחזור שמש שלם; שנית, שיישאר מקום לשינויי נושא (digression) ואמנות. אכן, כמו שדברי בית וריהוט הם לבית, כך שינויי נושא ואפיזודות הם לטרגדיה".

סבירות

על העבודה להיות קרובה למציאות הסבירה. אריסטו סיפק את היסודות לתאוריה הזאת:

לפי חוקים של הסתברות או צורך:

• זה תפקיד האמן לספר על מה יכול להתרחש.
• האמן אומר איך דמות תתנהג או תדבר.
• אירועים היסטוריים הם כמובן אמינים, אך אין זה אומר שהאמן מוגבל אליהם.
• האפקט הטראגי של רחמים או פחד מוטב יהיה אם יבוא בהפתעה, ההשפעה גוברת כשהיא מלווה בסיבה ותוצאה.

לבסוף, חוק הסבירות יצר דרישה שהזמן על הבמה יהא זהה לזמן בהצגה.

ביאן-סאנס

תוך כיבוד הסבירות ודרך הארץ, אין להצגה לזעזע את הצופה. מעשי אלימות וקרבה פיזית אין מקומן על הבמה. הקרבות או המוות חייבים להתרחש מחוץ לתמונה ולהיות מדווחים בצורת סיפור מפי הדמויות.

קישור תמונות

liason des scènes - פותחה בשנת 1630 ובעלת קשר חזק לאחדות הזמן והמקום. כיצד ניתן לשמור על רצף בתמונות של אותה מערכה. יש שני סוגים של קישור תמונות: קישור באמצעות שהות - דמות אחת נשארת על הבמה לתמונה הבאה. וקישור באמצעות בריחה - דמות אחת שאינה חפצה להראות או להשמע תצא, בדיוק כאשר דמות אחרת תכנס לתמונה.

בגלל החוק הזה ואחרים, התפיסה היא שהזמן שעובר בין ההפסקות שבין המערכות, בהכרח אומר שזמן זהה עבר בהצגה.

ביקורת

פייר קורניי, בהקדמות ליצירותיו הביע את חוסר הסכמתו לנוקשות של החוקים, בהתייחסותו למקום אמר שישאיר זאת לבחירת הקורא, בהתייחסותו לזמן, תמה על ג'ודולה ב"קלאפטרה שבויה" שהחל מנהג שהזכיר מהו הזמן כדי להראות שהחוק נאכף ומבוצע. על קישור התמונות אמר שהוא משרת את הרצף של ההצגה, אך אינו אלא קישוט ולא חוק. באשר לאחדות העלילה הוא פיתח רעיון לפיו כל הפעולות מובילות אל הסוף, אך בנוסף לכך אפשר גם לשמר על המבנה ההירארכי הזה בתוך מערכה. זאת אומרת, שהפעולות בתוך המערכה יובילו למערכה הבאה וישמרו על מתח לכל אורך המחזה.

על אחדות הזמן היו שטענו ששתים־עשרה שעות הן זמן מספק (Gombauld, Chapelain, Sarasin) בעוד שאחרים (כמו la Mesardière) דבקו בזמן זהה למשך ההצגה כולל הפסקות.

כותבים הסכימו שאחדות המקום מאפשר מספר מקומות בתחומי עיר קטנה או אזור כפרי, סרסין (Sarasin) הציע שאין על המקום להשתנות, עם זאת לא ברור אם הוא היה שוקל מספר חדרים באותו בית, או גינה כשינוי מקום.

ראו גם

• קלאסיציזם
• פואטיקה (אריסטו)

לקריאה נוספת

• אריסטו, פואטיקה, מחברות לספרות, תש"ז (תרגום מיוונית, מבוא והערות מרדכי הַק).

• Travis, Priscilla Jane Masavage, The three unities: thier history and application in the development of dramatic criticism and technique in England and France before 1800, University Microfilm International, 1980.

קישורים חיצוניים

• שלוש האחדויות, בית חינוך תיכון הרצוג
• חוקי התיאטרון הקלאסי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)