אחוזת פוריה
אחוזת פוריה (נקראת גם חוות פוריה) הייתה התיישבות שהוקמה בשנת 1910 ברכס פוריה על ידי חברת אחוזת סנט לואיס. מבני האחוזה השוכנים ביישוב פוריה עילית, הוכרזו כאתר מורשת בישראל.
.jpg)
רעיון הקמת האחוזות
עריכהשמעון גולדמן הגיע מלונדון בשנת 1898 במטרה לנהל את המושבה בני יהודה. ההתיישבות במקום זכתה להצלחה חלקית בלבד ובשנת 1902 חזר גולדמן ללונדון, משם היגר לסנט לואיס בארצות הברית. הקשיים שחווה גולדמן במושבה בני יהודה, הביאו אותו לאימוץ רעיון של הקמת אחוזות שיתבססו על הונם של המתיישבים לעתיד. המתיישבים יגייסו כסף שישמש לפיתוח המקום והכנתו, וכאשר המשק החקלאי יהיה מוכן, יוכל מתיישב-הקבע להשתקע באחוזה ולמצוא שם מיד את פרנסתו. הד"ר ארתור רופין שעמד בראש המשרד הארצישראלי, פיתח את הרעיון וגיבש תוכנית מעשית להקמת "חברות אחוזה", ועשה לה תעמולה בכתב ובעל-פה. בסוף שנת 1908 נוסדה על ידי גולדמן, חברת האחוזה הראשונה: "אחוזת סנט לואיס". באותה תקופה הוקמו "חברות אחוזה" נוספות, שהקימו אחוזות בכפר אוריה, בכרכור, במגדל, ברוחמה ובשרונה.
הקמת פוריה והתפתחותה עד שנת 1915
עריכה.jpg)
באוקטובר 1910 קנתה חברת "אחוזת סנט לואיס" מחברת יק"א, שטח של 3545 דונם מאדמות "דלייקה-סהו". אדמות אלו נמצאו במקום שבו נמצאת היום פוריה עילית. החברה החליטה לכנות את המקום בשם "פוריה", שמשמעותו : מלא פרי. המקום נבחר בגלל מחיר הקרקע הנמוך יחסית, הנוף המקסים, האקלים הממוזג יחסית לעמק הירדן וכמות המשקעים הגדולה יותר מאשר בעמק הירדן. ביוני 1911 התחילה העבודה במקום שכללה: ניקוי השטח, בניית הבתים הראשונים, הקמת מכלאות לבהמות ונטיעת עצי שקד מצוי וזיתים. העבודה בוצעה על ידי פועלים יהודים וערבים תחת ניהולו של מנהל העבודה אליהו איזראעליט ובפיקוחו של שמעון גולדמן. באמצע שנת 1915 הגיעה אחוזת פוריה לשיא פריחתה, וניטעו בה 2,200 דונם של שקדים וזיתים, מתוך 2,500 דונם שהיו ראויים לעיבוד.
הקמת האחוזה יצרה חידוש בנוף הגליל התחתון המזרחי, הן מהבחינה הגאוגרפית והן מההיבט הלאומי. עד הקמת החווה התקיימו ברמת פוריה ובבקעת יבנאל מאהלים של בדווים מהשבט ערב א-דלייקה, החל מקיץ 1911 הוקמה האחוזה שבה מבנים למגורי משפחות גולדמן ואיזראעליט וכן שני מבנים נוספים למגורים של פועלי החווה. מסביב לחצר הגדולה הוקמה חומה ודירות נוספות של שני חדרים עבור הפועלים, נבנו בחלק הפנימי של החומה. כמו כן הוקמו במקום: מטבח וחדר אוכל, רפתות ומחסנים. לעיבוד השטחים נדרשו פועלים רבים, וכבר בשנתיים הראשונות עבדו בה חמישים פועלים. הפועלים היו : אנשי העלייה השנייה, עולים מתימן, בני "היישוב הישן" וכן פועלים ערבים.[1] פרצו סכסוכים בין הפועלים להנהלת האחוזה עקב היחס לו זכו הפועלים ודרישת החלוצים לשמירת העיקרון של "העבודה העברית". בעקבות שביתות פועלים והלחץ שהפעילו הפועלים העבריים, הופסקה העסקת הפועלים הערבים.[2] מכיוון שבאחוזה התפתחה קהילה גדולה של פועלים, נבחרה פוריה לארח את הוועידה החמישית של "הסתדרות הפועלים החקלאיים בגליל" שנערכה ב: 14-12 במרץ 1914. ראשונת הפועלות בפוריה, רבקה מחנימית, הועסקה בהתחלה בעבודות משק בית ומטבח, ולאחר מאבקים עם המנהל, זכתה לצאת לעבוד בשדה עם שאר הפועלים. בהמשך, השתייכה לקבוצה שהקימה את "תנועת הפועלות", ואירחה בפוריה את "ועידת הפועלות הרביעית" שנערכה בחג השבועות של שנת 1917. שמירה עברית ליוותה את עבודת האדמה ואת בנייני האחוזה. השומר הראשון היה מנחם פיזם מטבריה. בהמשך, הועברה השמירה לידי חברי אגודת השומר. בפוריה הוקמה ספריה, והמורה אלתר ברנשטיין לימד את התלמידים המעטים עד קיץ 1914. לאחר סגירת בית הספר, הילדים למדו ביבנאל, והלכו ברגל מדי יום מרחק של חמישה קילומטרים בכל כיוון.
גלריית תמונות
עריכה
|
._%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%9C_%D7%94%D7%97%D7%95%D7%94_%D7%90%D7%99%D7%96%D7%A8%D7%90%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%98_%D7%A2%D7%9D_%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93%D7%99_%D7%94%D7%90%D7%97%D7%95%D7%96%D7%94_%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%94%D7%9D.jpg)
פוריה בין השנים 1918-1915
עריכהבתקופה זו היה צפוי שהמטעים יתחילו להניב והמשק החקלאי היה אמור לאפשר לבעלים מסנט לואיס, לעלות לאחוזה ולהתפרנס בכבוד. אולם במהלך מלחמת העולם הראשונה, התעוררו קשיים רבים שהביאו בסופו של דבר לנטישת המקום. הגורמים להידרדרות:
- הפסקת התשלומים של חברי האגודה - בעת המלחמה הפסיקו רוב חברי האגודה את תשלומיהם בגלל ירידה ביכולת הכספית שלהם וגם מכיוון שלא רצו להשקיע במקום שעתידו לא ברור. כמו כן, כספים ששולמו לא הגיעו לבנק אפ"ק, בשל ניתוקה של ארץ ישראל בזמן המלחמה.
- נזקי טבע - בשנת 1915 הייתה בארץ ישראל מכת ארבה ובמטעי השקדים נתגלתה מגפת "קפנודיס השקד" (חיפושית הגורמת נזק לעצים). הטיפולים שנדרשו לטיפול במטעים לא בוצעו עקב חוסר אמצעים וכוח אדם. בחורף 1916 היה מטע פוריה משובש ביבלית, ועקב הגשמים הרבים התעכב הטיפול באדמת המטע.
- אספקת המים - אספקת המים התבססה על הובלתם בעגלות מבורות המים ביבנאל. מחיר ההובלה התייקר, ובנוסף, לעיתים קרובות נסתמו בורות המים.
- פעולות הצבא הטורקי - במהלך המלחמה הצבא החרים מהאזרחים, סוסים לפעילויות הצבא. כמו כן האחוזה נאלצה לשלוח עגלונים ועגלות לעבודות סוכרה וכן נדרשו תשלומי בקשיש לאנשי צבא ולפקידי הממשל הטורקי.
- ירידת מחירים - בשנים 1919–1920 ירדו מחירי השקדים באירופה.
התפרקות האחוזה
עריכה.jpg)
מכירת היבול החקלאי לא יכלה לכסות את ההוצאות הגדולות, ולכן פוטרו פועלים רבים ונלקחו הלוואות גדולות. המצב הכלכלי של האחוזה לא אפשר את החזרת החובות. הקשיים הרבים והתסכול ממצב האחוזה ערערו את בריאותו של גולדמן שנפטר בגיל 49 בשנת 1918. אליהו איזרעאלית פרש מתפקידו וקיבל תפקיד כמדריך חקלאי בקריית ענבים. בשנים 1920–1921 עלו לפוריה 12 משפחות של בעלי האחוזה מארצות הברית, אשר קיוו להתיישב במקום ולהציל את השקעתם. העולים הגיעו לאחוזה נטושה ומוזנחת ומצב המטעים היה ירוד. חלק מהמטעים הראה סימני חיים ולכן העולים לא איבדו את התקווה להתיישב במקום. העולים ביקשו לקבל שטרי בעלות על הקרקע, אולם הוסבר להם שהאדמות משועבדות לבנק שהלווה כספים לעיבוד השדות. עקב הבעיות החמורות, חלק מהעולים ויתר מיד וחזר לארצות הברית, אבל חלק מהעולים נשאר בפוריה מתוך רצון לנסות להציל את השקעותיהם. יצחק כבשנה ממושבת כנרת הוזמן לנהל את עבודת השיקום, ושוב האחוזה התעוררה לחיים מחודשים. אולם, לחברי האחוזה התברר תוך זמן קצר, שחסרים להם אמצעים כספיים לעיבוד המטעים והם התקשו להסתגל לתנאי העבודה הקשים. בנוסף, במאורעות 1921 בעת התנגשות עם ערבים, נהרג יצחק קמין, בנו של אחד המתיישבים .[3] בשנת 1922 שוב נפגעו עצי השקד מחיפושית הקפנודיס. הכספים שהביאו המשפחות ירדו לטמיון ומרבית חברי האחוזה עזבו את המקום וחזרו לארצות הברית.[4] עם עזיבת חברי האחוזה, המחלקה להתיישבות ניסתה ליישב במקום קבוצות מאורגנות של פועלים בשנים 1921–1923. אולם בעלי החוב לקחו מן המתיישבים את היבול, לצורך כיסוי חובות האחוזה, ולכן גם קבוצות אלה עזבו את המקום.[5] במשך השנים הבאות האחוזה הוזנחה והתפוררה. לאחר מאורעות 1929 עזב אחרון המתיישבים את פוריה והשטח עבר לרשות בנק אפ"ק, שבו מושכנה האדמה. בשנות השלושים הראשונות, השתלטו בדווים ופלאחים מן הגליל התחתון, על אדמות פוריה הנטושות, ועסקו בעיבודן באופן חלקי.[6] במאורעות 1936 נשרפה פוריה על ידי פורעים ערבים, ושרידי המטעים הושחתו. במהלך שנת 1938 החליטה "התאחדות האכרים בגליל התחתון", להחיות את הנקודה. איכרי המושבות מהאזור החלו בעיבוד אדמות פוריה, ולאחר זמן מסרו אותן לאנשי קבוצת "אלומות".[6]
פריחה מחודשת: אחוזת פוריה בשנות הארבעים
עריכהקבוצת אלומות
עריכה
ערך מורחב – אלומות
בשנת 1937 הוקם במוסד החינוכי בן שמן גרעין של ילידי הארץ, חניכים מתנועת הנוער העובד. הגרעין התארגן כקבוצה להתיישבות ובתאריך 1 במאי 1937, השתכנה הקבוצה במחנה שהוקם במושבה זכרון יעקב.[7] במהלך שהותם במקום התאספו חברי הקבוצה על גבעה ובחרו לקבוצתם את השם: "אלומות".[8] בסתיו 1940 הקבוצה עלתה לפוריה והתמקמה בבניינים הישנים וההרוסים של האחוזה. פיק"א הבטיחה לבנות עבור הקבוצה נקודת יישוב חדשה. לא הושקעו מאמצים לשיפור המקום, כי ברור היה שזו נקודה ארעית, והקיבוץ יעבור למקום קבע מסודר.[9] הקבוצה קיבלה 3,000 דונם לעיבוד חקלאי, וחלק מהחברים עבדו כשכירים ביישובי הסביבה ובעבודת בנייה עבור המשטרה הבריטית. המציאות במקום הייתה קשה מאד: גם בחורף השני לא היה אף בית מגורים שלם שיכול היה לשמש כמחסה מהגשם, היה חוסר בתנאים בסיסיים של שירותים ומקלחת, לא היו מחסנים לבגדים ולתבואה חקלאית, היה חוסר בכלים חקלאיים. בנוסף היו קשיים רבים שמקורם היה ביחסי אנוש לא תקינים. ניסיון רציני לשיפור המצב היה בקליטת גרעין "גבע" בשנת 1942[10] שבין חבריו היה שמעון פרס.[11] אחרי 3 שנים הייתה התפתחות במקום: הקבוצה הקימה מפעל קטן לעיבוד צמר כבשים, הוקמו צריפים למגורים, הוקמו בתי הבראה בצפת ובטבריה שהעסיקו 14 עובדים. בתי ההבראה שימשו מקור פרנסה עיקרי, אבל ההתלכדות החברתית נפגעה מכיוון שהעובדים שהו זמן רב מחוץ לקיבוץ והתרגלו לתנאי שיכון משופרים וכן קיבלו כספים לכיסוי ההוצאות למחיה מחוץ לקיבוץ.[12] בנובמבר 1946 עברה הקבוצה ליישוב הקבע שלה, ליד ביתניה עילית, במרחק 2 קילומטרים מדרום לאחוזה.[12][13]
גלריית תמונות של קבוצת אלומות
עריכה
|
קבוצת התנועה המאוחדת פוריה
עריכהבנובמבר 1946 התיישבה במקום הכשרה מגויסת מהפלמ"ח – מחלקה ח' מפלוגה ה' של הגדוד השני. הקבוצה החדשה החליפה את קבוצת אלומות שעברה ליישוב הקבע שלה. הקבוצה הגיעה ממשמר השרון לפוריה ב־10 בנובמבר 1946. הקבוצה הראשונה מנתה 15 חברים, ו-20 חברים נוספים הגיעו למקום בסוף החודש. חברי אלומות לקחו מהמקום את כל הציוד, מלבד שני צריפים שנשארו במקום עד ליום פירוק הקבוצה.[14] בימים הראשונים חברי הקבוצה עסקו בשיפוץ המקום והכשרתו למגורים. החל מחודש דצמבר 1946, הקבוצה עסקה בעבודת ייעור בקבלנות עבור קק"ל. עבודה זו נמשכה במשך כל תקופת הפעילות בפוריה. לא כל החברים עסקו בעבודת הייעור, והחברים מצאו עבודות מכניסות נוספות: עבודת חוץ בקיבוצי עמק הירדן ויבנאל, עבודה בתחנת הכוח בנהריים, לול תרנגולות, מכירת אבנים, כריכייה, עבודות בקבלנות לפרויקטים של מקורות וקק"ל, עדר כבשים. באפריל 1947 הקבוצה קיבלה תגבור של 20 בנים ובנות, חניכי עליית הנוער מבולגריה, ובסוף 1947 הצטרפה קבוצה נוספת של 5 עולים ממצרים. לאחר החלטת האו"ם לחלוקת ארץ ישראל ב-29 בנובמבר 1947, פרצו קרבות בארץ ומרבית חברי הקבוצה גויסו מחדש לפלמ"ח או לצה"ל . 3 מחברי הקבוצה נפלו בקרבות : דני קזין, עמנואל מימון, סטוצקי יעקב.[15] בקיץ 1948 הצטרפה למקום קבוצה נוספת של 22 חברים, עולים מרומניה שעברו הכשרה בקיבוץ מעלה החמישה. בסתין של שנת 1948 הקבוצה קיבלה שטחים גדולים לעיבוד חקלאי, ונזרעו בהם: חיטה, שעורה, בקיה ושיבולת-שועל, והשדות הניבו יבול רב. אבל, לפתע, בקיץ 1949 הגיעו לביקור במקום אברהם הרצפלד ופעילים נוספים ממחלקת ההתיישבות שהודיעו לקבוצה על ההחלטה שעליהם לעזוב את המקום. לחברים לא נמסר הסבר ברור להחלטה, והסברה היא שהמקום יועד עבור המיזם של ישראל טייבר להקמת עיר קיט ומרפא בהר פוריה.[16][17] מבתי האחוזה נותרו ארבעה בלבד. הבית הצפוני-מזרחי היה ביתו של המייסד שמעון גולדמן. הבתים הוקפו בגדר ומיועדים לשימור.
גלריית תמונות של קבוצת התנועה המאוחדת פוריה
עריכה
|
המשך ההתיישבות ברכס פוריה
עריכהבשנת 1950 נפטר ישראל טייבר ותוכניותיו לא מומשו. בשנת 1953 הוקמה אכסניית הנוער ובית ההארחה – פוריה, על ידי בני משפחתו. האכסניה הוקמה לזכרו של ישראל טייבר ולציון פעולותיו. על הרכס הוקמו שלושה יישובים חדשים: פוריה עילית, כפר עבודה, נוה עובד, וכן הוקם מרכז רפואי אזורי.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- יואב רגב, פוריה בגליל התחתון, אחיאסף הוצאת ספרים בע"מ, 2007.
- צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמודים 140–143. מקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
- שמואל סגל, שנותי בפוריה 1946–1949 חלום ושברו, הוצאת המחבר, 2008.
- יוסי כץ, אחוזת פוריה - האחוזה הראשונה בארץ-ישראל, אופקים בגאוגרפיה ד (תש"מ), עמ' 57–64.
- זאב ענר, אחוזת פוריה, סיפורי בתים, הוצאת אורבך בע"מ, עמ' 74–75.
- דוד קוטין, היישוב היהודי הכפרי בגליל התחתון המזרחי ובקעת כנרות במהלך מלחמת העולם הראשונה 1914–1918, עבודת גמר מחקרית (תזה) לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל, פברואר 2013.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ יואב רגב, פוריה בגליל התחתון, אחיאסף הוצאת ספרים בע"מ, 2007, עמוד 44
- ^ יואב רגב, פוריה בגליל התחתון, אחיאסף הוצאת ספרים בע"מ, 2007, עמודים 53-52
- ^ יואב רגב, פוריה בגליל התחתון, אחיאסף הוצאת ספרים בע"מ, 2007, עמוד 76
- ^ בן ציון מיכאלי, יישובים שניטשו, הוצאת מלוא בע"מ, פברואר 1980, עמ'336-330.
- ^ אריה ביתן, תמורת יישוביות בגליל התחתון המזרחי, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ב, עמ' 91-88
- ^ 1 2 יואב רגב, פוריה בגליל התחתון, אחיאסף הוצאת ספרים בע"מ, 2007, עמוד 83
- ^ בן ציון מיכאלי, יישובים שניטשו, הוצאת מלוא בע"מ, 1980, עמוד 352
- ^ - אלומות שלנו- מוזיאון וירטואלי - במרחב הזמן, באתר www.e-mymuseum-alumot.com
- ^ , צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמוד 140, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
- ^ עלי אלומות, כתבה של זאב טור-סיני, 1970
- ^
תיעוד נדיר: סוניה ושמעון פרס מספרים על השנים החלוציות, באתר nana10, 21 בינואר 2011 - במקור, מתוך "השבוע" של חדשות 10
- ^ 1 2 צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמוד 142, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
- ^ שמואל סגל, שנותי בפוריה 1946–1949 חלום ושברו, הוצאה עצמית, 2008, עמוד 15
- ^ שמואל סגל, שנותי בפוריה 1946–1949 חלום ושברו, הוצאת המחבר, 2008, עמוד 16
- ^ שמואל סגל, שנותי בפוריה 1946–1949 חלום ושברו, הוצאת המחבר, 2008, עמודים 157-155
- ^ שמואל סגל, שנותי בפוריה 1946–1949 חלום ושברו, הוצאת המחבר, 2008, עמודים 179-178
- ^ יואב רגב, פוריה בגליל התחתון, אחיאסף הוצאת ספרים בע"מ, 2007, עמודים 96-94
