אטלאעאת
אֵטֵּלַאעַאת (בפרסית: اطلاعات – "ידיעות") הוא מן היומונים הוותיקים בשפה הפרסית, ומתפרסם באיראן משנות העשרים של המאה העשרים. "אטלאעאת" הוא אחד העיתונים הבודדים באיראן ששמרו על פעילות רציפה יחסית לאורך כל שנות פעילותו. עובדה זו הקנתה לעיתון מקום מרכזי בנוף העיתונאי בשפה הפרסית ובאיראן. הוא נחשב לעיתון ממסדי על אף שינויי משטר מהותיים שהתרחשו באיראן לאורך שנות קיומו.[1]
 | |
| מייסד |
Abbas Massoudi  |
|---|---|
| תאריכי הופעה |
1926–הווה (כ־98 שנים) |
| שפה |
פרסית |
| מערכת |
Ettela'at Building (Khayyam Street) |
| מדינה |
איראן |
|
www | |
  | |
שנות פעילות
עריכהיסוד תחת שלטון רזא שאה
עריכה"אטלאעאת" ראה אור לראשונה ב־10 ביולי 1926 כחלק מסוכנות הידיעות הראשונה של איראן, "מרכז-י אטלאעאת-י איראן", בתקופת שלטונו של רזא שאה פהלוי (שלט בין 1941–1925). ראשית, העיתון נהנה מהתפתחות טכנולוגית בשנים הראשונות לקיומו. שנתיים לאחר היווסדו, הוא החל לפרסם תמונות בגיליונותיו.[1] בשנת 1936, הוא החל לפרסם שבעה גיליונות בשבוע במקום שישה, מה שהפך אותו לייחודי בעיתונות הפרסית המודפסת באותה תקופה. התפתחות יכולות הדפוס של העיתון אפשרו לו להפיץ מספר גדול של גיליונות בתפוצה גאוגרפית רחבה באיראן. זאת, תוך הוספה של עמודות לדפי העיתון, שהעניקו יכולת לדווח על מידע רב יותר בכל גיליון. כל אלה עזרו לעיתון לצבור פופולריות באיראן.[1]
הכתיבה בעיתון הייתה אוהדת לשלטונו של רזא שאה ולדמותו, מה שהוביל לחופש פעולה יחסי מצד המשטר. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא סיקור החפירות הארכאולוגיות של העיר העתיקה פרספוליס בסמוך לעיר שיראז באיראן בשנות השלושים של המאה העשרים. העיר הקדומה נתפסה על ידי המשטר כעדות לאומה הפרסית הגדולה, אשר רזא שאה הוא מכוננה המודרני. החפירות הארכאולוגיות סוקרו בעיתון בהרחבה, כאשר בהדרגה העיסוק העיתונאי עבר מן החפירות לאישיותו של רזא שאה.[2]
ממלחמת העולם השנייה עד המהפכה האסלאמית
עריכהלאחר שלטונו של רזא שאה וביתר שאת במהלך מלחמת העולם השנייה, עלתה כנגד העיתון ביקורת חריפה שהוא זרוע של הממסד הפהלוי של רזא שאה. אף עלתה טענה בדבר שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית. ביקורת זו הובעה מצד בעלות הברית שפלשו לאיראן במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה, ביקורת על ממסדיות העיתון עלתה מצד מפלגות בפרלמנט האיראני (המג'לס), כמו המפלגה הקומוניסטית באיראן, ה"תוּדֵה". עם זאת, העוצמה שצבר העיתון בתקופת רזא שאה והמנגנון הלוגיסטי שפיתח אפשרו לו להמשיך לתפקד בתפוצה רחבה בשנות הארבעים של המאה העשרים.[1]
תחת ממשלו של מחמד מצדק (1953–1950) "אטלאעאת" התאפיין בכתיבה הנמנעת מעיסוק בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת. ברם, לאחר ההפיכה של מחמד רזא שאה פהלוי (שלט 1979–1953) העיתון שב לסגנון הממסדי שאפיין אותו משנים קודמות, עד כדי כך שראו בו עיתון רשמי למחצה של המשטר.[1] עדות לכך ניתן לראות במחקרו של ע'לאם חסין ראזי שעסק ביחסי גומלין בין שלטון ותקשורת באיראן של שנות החמישים והשישים. במחקר זה התחקה ראזי אחר עולם המושגים בו נעשה שימוש בעיתון ובהיקף השימוש בהם. הוא הראה כי תחת מחמד רזא שאה, השימוש במונחים כמו "החזית הלאומית" (מפלגתו של מצדק), חוקתיות ומג'לס (הפרלמנט האיראני) צנח דרמטית, לעומת ההתייחסות לשאה עצמו. על פי המחקר, השינוי בעולם המושגים של "אטלאעאת" מעיד על השפעה של המשטר על מגמת הכתיבה בעיתון.[3]
כמו בתקופתו של רזא שאה, הקו השמרני של העיתון אפשר לו לפעול ולהתפתח ואגב כך להגביר את תפוצתו ברחבי איראן תחת מחמד רזא שאה. עם זאת, בתקופת זו הייתה ל"אטלאעאת" תחרות מול עיתון "כיהאן", כאשר שני היומונים היו בתקופה זו ענקי העיתונות הפרסית.[1]
המהפכה האסלאמית ומשטר הרפובליקה האסלאמית
עריכה
בתקופת המהפכה האסלאמית (1979–1978), העיתונות האיראנית הראתה תמיכה הולכת וגוברת במפגינים נגד משטרו של מחמד רזא שאה. שביתת העיתונאים באוקטובר 1978 הובילה להפסקת פעילות העיתון באופן חריג, אולם לאחר מכן שב אטלאעאת לדווח על אירועי המהפכה בתדירות של 2–3 פעמים ביממה.[1]
תחילת תקופת השלטון של הרפובליקה האסלאמית התאפיינה בחופש עיתונות שכונה "אביב החופש" (בהאר-י אזאדי).[4] אולם בספטמבר 1979, תחת המשטר האסלאמי החדש, השליטה בעיתון הועברה לפקיד הממשל חג'ת אלאסלאם סיד מחמוד דעאא'י. תחתיו, הוחלפו כל הכתבים, העיתונאים ועובדי העיתון. כך, העיתון שמר על צביונו הממסדי, אולם עתה סיקורו התכתב עם סדר היום של הממסד של הרפובליקה האסלאמית. כותרת מפורסמת שפרסם העיתון אשר העידה על סדר היום החדש הייתה כאשר דיווח בשער העיתון על עזיבתו של מחמד רזא שאה – "שאה רַפְת" ("המלך הלך") ב־16 בינואר 1979.[1]
תחת הרפובליקה האסלאמית (מ־1979 עד ימינו) "אטאלעאת" המשיך בפעילות רציפה תחת פיקוח המשטר. הוא הצליח להימנע מהפרעות והפסקות בפעילות בתקופות שבהן המשטר האסלאמי הידק אחיזתו בעיתונות האיראנית, כמו התיקונים השונים שבוצעו ל"חוק העיתונות" באיראן ב־1985 וב־1999 וכן לאחר הטיהור התקשורתי שהתבצע בעקבות המחאה על תוצאות הבחירות באיראן ב־2009.[4][5] עדות לכך שפעילות העיתון באיראן הייתה משמעותית ניתן לראות במקרה הפרטי של כיומרת' צאברי, שהיה ידוע בכינוי הספרותי שלו "אע'א גול". הוא החל לכתוב טור הומוריסטי סאטירי ב"אטלאעאת" בשנת 1985, וחמש שנים לאחר מכן הוא קיבל רישיון להפעלת שבועון סאטירי משל עצמו.[6] זאת ועוד, בתקופות בהן היה חופש יחסי לעיתונות ברפובליקה האסלאמית, כמו בשנות כהונתו של רפסנג'אני (1997–1989) ובשנים הראשונות לכהונת הנשיא מחמד ח'אתמי (1999–1997), המכונות "אביב העיתונות" (בהאר-י מטבועאת), העיתון שגשג.[7]
השפעת פעילותו של עבאס מסעודי על העיתון
עריכההדומיננטיות של עיתון "אטלאעאת" לאורך זמן נבעה מפעילותו של מייסד העיתון, עבאס מסעודי (1974–1901), כדמות מפתח שהובילה להתפתחות העיתון וצמיחתו. עם הקמת העיתון, היה לו ניסיון קודם ככתב בעיתון "סתארה-י איראן" ובעיסוק בדפוס. היו לו קשרים קרובים עם רזא שאה בשנים הראשונות לפעילות העיתון והוא סיקר עבורו את מסעותיו לח'וזסתאן (1927) וטורקיה (1934). ב־1935 מסעודי נבחר לראשונה למג'לס, שבו היה פעיל גם לאורך מלחמת העולם השנייה. תחת שלטון מוחמד רזא שאה הוא כיהן אחת עשרה שנים כסגן נשיא הסנאט.[1]
נוכחותו של מסעודי הן בשדה התקשורתי והן במערכת הפוליטית באיראן לאורך עשרות שנים, הקנתה ל"אטלאעאת" את כוחו העיתונאי ואת המוניטין הממסדי לו זכה. מסעודי נפטר בשנת 1974 והעביר את גרעין השליטה של העיתון לבנו פרהד. פרהד מסעודי ניהל את העיתון מאותה שנה ועד השתלטות משטר הרפובליקה האסלאמית על ניהול העיתון.[1]
השבתות
עריכהאף על פי שעיתון "אטלאעאת" פעל ברציפות לאורך שנים ארוכות, היו מספר אירועים בולטים שהובילו להשבתות זמניות. בנובמבר 1929, הוא הושבת למשך 10 ימים עקב העברת ביקורת על הרשות השופטת. בדצמבר 1942, לאחר פרסום ידיעה ב"אטלאעאת" שביקרה את ראש הממשלה דאז אחמד קואם, הוטל ממשל צבאי שאסר על כל פעילות עיתונאית, כולל זו של "אטלאעאת". במהלך מלחמת העולם השנייה, פעילות העיתון הצטמצמה עקב קשיי תפעול לוגיסטיים, ביניהם מחסור בנייר עקב המלחמה. בשנת 1946 הוצת בניין המערכת של העיתון בטהראן עקב אווירת הביקורת הניצית שהופנתה כלפיו מצד ה"תוּדֵה" ומפלגות שמאל אחרות. הצתה זו גרמה להשבתה חלקית ולהקטנת מספר העמודים בגיליון. השבתת פעילות התרחשה גם במהלך המהפכה האסלאמית בעת שביתת העיתונאים באוקטובר 1978.[1]
מוספים ומגזינים
עריכהבמהלך שנות פעילותו, "אטלאעאת" מיסד כמה מוספים ומגזינים. ביניהם ניתן למנות את המוסף השבועי ("אטלאעאת-י הפתגי") שפעיל גם כיום והמוסף החודשי ("אטלאעאת-י מאהיאנה") אשר עסק בנושאי תרבות, מדע וספרות בין השנים 1959–1948. "דניא-י ורזש" הוא מגזין הספורט של העיתון שעדיין פעיל, כמו גם "אטלאעאת-י סיאסי ו-אקתצאדי", מוסף הפוליטיקה והכלכלה, אשר מתפקד כעיתון עצמאי משנת 1986. מוסף לנוער, "ג'ואנאן-י אמרוז", פעיל משנת 1959 עד היום.[1]
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של אטלאעאת (בפרסית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Nasserddin Parvin, “EṬṬELĀʿĀT”, in: Encyclopædia Iranica, online edition, 2012
- ^ Bianca Devos, “History is repeated”: The representation of Persepolis in the Iranian press of the 1930s, Die Welt des Islams 58, 2018, עמ' 353–356
- ^ Gholam Hossein Razi, The Press and Political Institutions of Iran: A Content Analysis of "Ettela'at" and "Keyhan", Middle East Journal 22, 1968, עמ' 468–474
- ^ 1 2 Mahmud Farjami, Political Satire as an Index of Press Freedom: A Review of Political Satire in the Iranian Press during the 2000s, Iranian Studies 47, 2014, עמ' 220 doi: 10.1080/00210862.2013.860325 (גישה חופשית דרך Academia.edu)
- ^ Seema Bhatkali Bilqees, An Analytical Study of Iranian Press (1979-2004), New Horizons Vol. 13, Iss. 1, 2019, p. 71
- ^ Mahmud Farjami, Political Satire as an Index of Press Freedom: A Review of Political Satire in the Iranian Press during the 2000s, Iranian Studies 47, 2014, עמ' 221 doi: 10.1080/00210862.2013.860325 (גישה חופשית דרך Academia.edu)
- ^ Seema Bhatkali Bilqees, An Analytical Study of Iranian Press (1979-2004), New Horizons Vol. 13, Iss. 1, 2019, p. 69–71