אייל פיליפיני

אייל פיליפיני (שם מדעי :Rusa marianna) הוא מין של אייל בינוני בסוג אייל רוסה שאנדמי לפיליפינים. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1822 על ידי הזואולוג הצרפתי אנסלם גאייטאן דמארה. זהו מין האייל השלישי האנדמי למדינה, לצד אייל אלפרד ואייל קאלאמיאן. מבין השלושה, האייל הפיליפיני הוא בעל התפוצה הרחבה ביותר, ומצב שימורו שפיר יחסית לשאר הפרסתנים המצויים בפיליפינים.

אייל פיליפיני
מצב שימור
מצב שימור: פגיע פגיע (VU)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	אייליים
תת־משפחה:	איילים
סוג:	אייל רוסה
מין:	אייל פיליפיני
שם מדעי
Rusa marianna ‏דמארה, 1822
תחום תפוצה

אטימולוגיה ושמות

האייל הפיליפיני הוא מין בסוג אייל רוסה. שמו המדעי מתייחס למקום שבו התגלה לראשונה - איי מריאנה שבאוקיינוס השקט; המין לא היה נפוץ שם באופן טבעי והובא על ידי האדם מהפיליפינים. המין מוכר בשני שמות נוספים: סמבר פיליפיני, המתייחס לדמיון לקרובו הגדול - אייל סמבר החי בדרום ודרום-מזרח אסיה, ואייל חום פיליפיני - שנועד להבדיל בינו לבין קרובו אייל אלפרד המכונה אייל נקוד פיליפיני.

תיאור ותת-מינים

האייל הפיליפיני הוא אייל בינוני-קטן בעל מבנה גוף קומפקטי, צוואר קצר וראש חרוטי משולש. אורך ראשו וגופו: 151-100 ס"מ; גובהו בכתפיים: 70-55 ס"מ; ומשקלו: 60-40 ק"ג. באופן כללי, פרוותו של מין זה היא בצבע חום כהה לחלוטין פרט לחלק התחתון של הזנב שהוא לבן. עם זאת, ישנן וריאציות אזוריות בצבע הכוללות חום אפרפר חולי, חום בהיר, חום כהה, ושחור-שוקולד. רגליו וזנבו קצרים, עיניו ואפו קטנים, ואוזניו עגולות ובינוניות. לזכרים זוג קרניים קצרות יחסית בעלות שלושה סיעופים, המגיעות לאורך של 20–40 סנטימטר בלבד. אוכלוסיות מסוימות של איילים פיליפינים גם שונות באופן משמעותי בגודל הגוף, וכתוצאה מכך אייל זה פוצל על ידי רשויות השימור לארבעה תת-מינים:

• (Rusa marianna marianna), מצוי בלוזון ובאיים הסמוכים אליו.
• (Rusa marianna barandana), מצוי במינדורו.
• (Rusa marianna nigella), תת-המין הקטן ביותר, בעל פרווה חולית ומצוי באזורים הרריים במינדנאו.
• (Rusa marianna nigricans), תת-המין הגדול והכהה מכולם, מצוי באזורי שפלה במינדנאו ובאיים הסמוכים.

תפוצה, אקולוגיה ומחזור חיים

האייל הפיליפיני נוכח ברבים מבין איי הפיליפינים, כולל: מינדורו, לוזון, סמר, לייטה, פולילאו, קטנדואנס, מינדנאו ובאסילן; הוא נכחד באי יליראן וכנראה גם בוהול ורינדוק. הוא נעדר מהאיים: יגרסו, פאלאוואן, פאנאי, סולו, באבויאן, דינאגאט, סיארג'או וקבוצת איי באטאנס וקאלאמיאן.

נקבת אייל פיליפיני

בנוסף לתפוצתו המקורית, האייל הפיליפיני הובאה לגואם על ידי המושל הספרדי מריאנו טוביאס בין שנות 1770–1774 לשם ציד שעשוע. למרות המחסור בתפוצתו המקורית בפיליפינים, הוא מאוכלס יתר על מידה בתחומים רבים בגואם, וגורם נזקים רבים לצמחייה על ידי רעיית יתר. כמו כן האיילים הפיליפינים הובאו לאיים באוקיינוס השקט: סאיפאן ורוטה באיי מריאנה הצפוניים, והאי "פוהנפיי" באיי קרוליין, אך הם לא התרבו בכזאת הצלחה כמו בגואם. במאה ה-19 אייל זה הובאה גם לאי היפני בונין על ידי ספינות ספרדיות, אך ניצוד שם עד הכחדה ב-1925; לאחר מלחמת העולם השנייה הובא שוב לבונין מגואם אך כיום הוא אינו מצוי שם.

אייל זה תופס מגוון של בתי גידול מיוערים, החל משפלות וקרחות יער, ועד למדרונות הרים בגובה 2,900 מטר מעל פני הים. תת-המין במינדורו נפוץ גם במרעה פתוח.

האייל הפיליפיני נח במהלך היום מוסתר בצמחייה צפופה, ופעיל בשעות הדמדומים והלילה עד עלות שחר. פרוותו הכהה מספקת לו הסוואה מצוינת ביערות בשעות היום ובעיקר בשעות הלילה. במשך השנה הנקבות מתקבצות בעדרים של עד 8 פרטים, לעומת הזכרים האגרסיביים שחיים בבדידות. מין זה מעדיף בדרך כלל את קצה היער או קרחות יער, וניזון ממגוון רחב של צמחייה כגון: עשבים, עשבי תיבול, עלים ופרחים ופירות יער שנפלו. באזורים שאליהם הובאו, האיילים הפיליפינים גורמים נזק משמעותי למערכות אקולוגיות מקומיות, מונעים את התחדשות היער ואוכלים כמויות גדולות של יבולים.

עונת הרבייה מתרחשת בחודשי ספטמבר עד ינואר, ולאחר הריון של 220 ימים הנקבה ממליטה עופר אחד בעל פרווה כהה עם כתמים לבנים שנעלמים לאחרי מספר שבועות.

איומים ושימור

האייל הפיליפיני מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור פגיע (VU), בשל אובדן מתמשך של בית גידול למטרות חקלאות או כריית מינרלים. האיילים הפיליפינים ניצודים גם באינטנסיביות באיים עבור בשרם ועורם, כמו גם עבור פוחלצים וקרניים לקישוט. למרות שיש מספר אזורים מוגנים בפיליפינים, במרביתם חסרה אכיפה רצינית למניעת ציד, כריתת יערות וכדומה; כתוצאה מאיומים אלה, האוכלוסייה של האייל הפיליפיני מקוטעת ויורדת בחדות לכל אורך הטווח שלו. תת-המין במינדורו נחשב למאוים ביותר מבין תת-המינים ויחד עם הפרסתן השני באי (תאו הפיליפינים) סובל מבעיות דומות של גודל אוכלוסייה קטנה, ובעיקר בשל כריתת עצים נרחבת באי (למעלה מ-90% מהעצים באי נכרתו). דווקא באזורים שבהם האיילים לא היו מצויים באופן טבעי, יש חוקי ציד מחמירים (גואם ורוטה) או איסור ציד בכלל (סאפיאן). בטווח המקורי שלו, אין כרגע צעדים ספציפיים לשימורו מלבד חוות איילים בינוניות באי לוזון.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אייל פיליפיני בוויקישיתוף

• אייל פיליפיני, באתר ITIS (באנגלית)
• אייל פיליפיני, באתר NCBI (באנגלית)
• אייל פיליפיני, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• אייל פיליפיני, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• אייל פיליפיני, באתר GBIF (באנגלית)