איש האלוהים מיהודה והנביא מבית אל

הסיפור על איש האלוהים מיהודה והנביא מבית אל מופיע בספר מלכים א', פרק י"ג. איש האלוהים מיהודה נשלח בידי ה' לבית אל להינבא על ביעורם של המזבח שבנה ירבעם בבית אל ושל עבודת הבמות בממלכת ישראל. לנבואתו התלוו שני מופתים מרשימים. לאחר מכן, הכשיל אותו נביא אחר מבית אל והביא למיתתו.

רקע

פילוג ממלכת ישראל המאוחדת והקמת ממלכת אפרים הובילו למצב שבו ירבעם שולט באוכלוסייה שמורגלת בעבודת ה' בבית המקדש שנמצא בממלכת יהודה. דבר זה יכול היה לגרום לפירוקה של מלכות ישראל הריגת ירבעם וחזרת מלכות יהודה המאוחדת, כדי לצמצם את הסיכויים לאיחוד כזה, הקים ירבעם שני עגלי זהב, אחד בבית אל ואחד בדן, כתחליף לבית המקדש. בנוסף, כדי לצמצם את הקשר הפולחני עם ממלכת יהודה, הועתק חג הסוכות חודש קדימה, לט"ו בחשוון, שבו תוכנן (בשנתו הראשונה של ירבעם) לקיים את טקס חנוכת העגלים.

הסיפור המקראי

איש האלהים מיהודה בא לבית אל ביום חג חנוכת המזבח, ומצא שם את ירבעם עומד על המזבח להקטיר. איש האלהים קרא אל המזבח ("מזבח מזבח") ונבא עליו, שעתיד לבא מלך "לבית דוד יאשיהו שמו" ולטמא את המזבח - ”וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׁרְפוּ עָלֶיךָ” (ספר מלכים א', פרק י"ג, פסוק ב'). כדי לחזק את דבריו, ולהדגים את החרבת הבמות בידי יאשיהו, הנביא עשה מופת, שבו נהרסה במת העגלים.

ירבעם בן נבט הושיט את ידו בתנועת רמיזה לעבדיו וקרא להם לעצור את איש האלהים מיהודה, כדי להביאו לדין ולדונו כדין נביא שקר, אך ידו לקתה בשיתוק, בדיוק בזמן שהתרחש המופת של המזבח. בצר לו, פנה ירבעם אל איש האלהים וביקש ממנו שיתפלל בעדו ("חל נא את פני ה' אלהיך"). ואכן, איש האלהים התפלל, ותפילתו התקבלה ("ותהי כבראשנה"). עם זאת, סירב איש האלהים להענות להזמנותו האדיבה של המלך לבא אל ביתו ולסעוד את לבו. הוא נימק את סירובו במצוות ה' עליו, שאסר עליו לאכול לחם ולשתות מים בבית אל, ואף לא התיר לו לשוב למקומו באותה דרך שהלך בה לבית אל. וכך, עזב איש האלהים את העיר, כשהוא מציית לכל האיסורים שאסר ה' עליו.

נביא זקן שישב בבית אל, ככל הנראה נביא שקר^{[דרוש מקור]}, שמע מבניו על מעשי איש האלוהים, הלך בעקבותיו, והזמין אותו לאכול בביתו. משסירב איש האלוהים, בהתאם לציוויים שקבל, שיקר ואמר לו שהוא קיבל נבואה סותרת, המצווה אותו להביא את איש האלוהים אל ביתו ולהאכיל אותו. איש האלוהים השתכנע מדברי הנביא הזקן, והלך אל ביתו בבית אל לאכול. לאחר שסיימו את הסעודה, התנבא נביא השקר נבואת אמת, המוכיחה את איש האלוהים שעבר על הנבואה שקיבל, ומודיעה לו על עונשו ("לא תבא נבלתך אל קבר אבותיך"). בדרכו חזרה ליהודה, איש האלהים נהרג בידי אריה ש"שברו", אבל לא אכלו. בנוסף, לא פגע האריה בחמור שרכב עליו איש האלהים, ושניהם, האריה והחמור, לא עזבו את הגופה. הנביא הזקן, בא ומצא את גופת איש האלוהים, ולקח אותה כדי לקברה בעירו (ובכך התקיימה הנבואה על העונש). הזקן ציווה על בניו, שבמותו יניחו את עצמותיו בסמוך לעצמות איש האלהים, כדי שעצמותיו ימלטו מגזרת הפורענות שנגזרה על המזבח ועל המשתמשים בו, משום שהוא יודע ”כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר ה', עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל, וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת, אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן” (מלכים א', י"ג, ל"ב).

האפילוג

בספר מלכים ב', פרק כ"ג מתוארים ביעור עבודת האלילים וריכוז הפולחן בבית המקדש על ידי יאשיהו מלך יהודה. בפסוקים טז-יח מתוארים מעשיו בבית אל. תיאור זה מתייחס ישירות לסיפור על איש האלוהים מיהודה והנביא מבית אל.

על פי המתואר, יאשיהו הוציא עצמות אדם מן הקברים שבקרבת מקום כדי לשרפם על המזבח בבית אל ובכך לטמאו. הוא עצר כאשר הבחין במצבה בולטת על אחד הקברים. כששאל לגביה נאמר לו שזהו קברו של הנביא מיהודה שניבא על מעשיו אלה של יאשיהו בבית אל. יאשיהו ציווה להניח לעצמות הנביא, ומאחר שבקבר הנביא מיהודה נקברו גם עצמות הנביא מבית אל, ניצלו בזכותו גם עצמותיו.

תיחום הסיפור, אחדותו הספרותית, ומסגרת העריכה שלו

מקובל לתחום את היחידה הספרותית לפרק יג, א-לב. ד"ו ואן וינקל הציע לכלול בתחום הסיפור גם את יב, כה-לג ואת יג, לג-לד. הזיקה הספרותית בין הסיפור לבין האפילוג שבמלכים ב איננה ברורה לחלוטין. לדעת חלק מהחוקרים, האפילוג היה מעיקרו סיומו של הסיפור, וההפרדה בין גוף הסיפור לאפילוג, ושיבוצו של הראשון בתיאור ימי ירבעם ושל השני בתיאור ימי יאשיהו, הם מעשה ידי עורך.

הסיפור חריג באופיו, מורכב ורב תהפוכות, וקשה למצוא בו רעיון מלכד או מסר ברור. מאפיינים אלה הובילו חלק מהחוקרים לפקפוק באחדותו הספרותית ולמסקנה שהסיפור כפי שהוא לפנינו הוא פרי התפתחות ספרותית מורכבת.

נושאים בפרשנות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מפרשי הסיפור העלו שאלות פרשניות רבות על הסיפור. השאלות הבולטות הן שאלת מטרתו של הנביא הזקן בהחלטתו להכשיל את איש האלוהים באכילה בביתו, והשאלה מדוע לא נראה שהוא נענש על על כך.

במדרש

רבי אבא בר כהנא דרש מלשון "מזבח מזבח" שאיש האלהים קרא לשני מזבחות העגלים, שבבית אל ושבדן. בנוסף, הוא דרש מהכפילות "וזבח עליך את כהני הבמות המקטירים עליך, ועצמות אדם ישרפו עליך" שכשאיש האלהים אמר עצמות אדם, הוא לא התכוון לעצמות כהני הבמות, אלא לעצמות ירבעם, ומפני שחלק כבוד למלכות לא פירש איזה אדם מדובר. רב אידי בר אבין דרש מכך שידו של ירבעם יבשה רק כאשר שלח אותה על הצדיק, ולא כששלח אותה להקטיר לעגל, שה' חס על כבודו של צדיק יותר מכבוד עצמו. יש מחלוקת אמוראים מה הסיבה שירבעם קרא לה' "אלהיך", אמורא אחד סבר שירבעם נשאר במרדו וטען שה' הוא לא אלוהיו, ואמורא אחר סבר שירבעם לא היה יכול להגיד שה' הוא אלוהיו תוך כדי שהוא מקריב לעגל. ר' יהושע בן לוי דרש מלשון "כבראשונה" שלאחר שידו של ירבעם נרפאה מהשיתוק, הוא המשיך לעשות את שעשה קודם לשיתוק, כלומר, להקריב לעגל.

מדרש סדר עולם מתארך את האירועים לט"ו בחשוון ב'תתקס"ד.

קישורים חיצוניים

• רשימת מאמרים על הסיפור באתר רמב"י
• הרב אלחנן סמט, "גדול הוא קידוש השם מחילול השם: מלכים א' פרק י"ג, הסיפור ופשרו", מגדים ו (תשמ"ח), עמ' 55–85.