אל-ח'ירייה

אל-ח'ירייה (יישוב לשעבר)
**الخيريّة**
	בית באל-ח'ירייה לשעבר, כיום המוסך העירוני של רמת גן
	בית באל-ח'ירייה לשעבר, כיום המוסך העירוני של רמת גן
טריטוריה	המנדט הבריטי
מחוז	לוד
נפה	יפו
שפה רשמית	ערבית
תאריך ייסוד	לפני 1596
שטח	13,672 דונם עות'מאני (1945)
סיבת נטישה	מבצע חמץ
תאריך נטישה	4 בספטמבר 1948
יישובים יורשים	רמת גן, בני ברק, כפר אז"ר
דת	מוסלמים
אוכלוסייה	‏
‑ ביישוב לשעבר	1,420 (1945)
קואורדינטות	32°02′14″N 34°49′41″E / 32.03709444°N 34.82795556°E
אזור זמן	UTC +2
	מפת מיקום; מפה מפורטת; מפת מיקום; מפה דינמית; (למפת גוש דן רגילה) אל-ח'ירייה אל-ח'ירייה אל-ח'ירייה מפת __ פארק אריאל שרון; [‌למפה דינמית של גוש דן וסביבותיו‌] מצפון וממערב: __ תל אביב-יפו; מצפון: __ רמת גן; ממזרח: __ אור יהודה, __ מועצה אזורית שדות דן; מדרום: __ אזור, __ חולון

אל-ח'ירייה (בערבית: الخيريّة, עד 1924 נקרא אבן איברק) היה כפר ערבי ששכן במישור החוף הדרומי כשבעה קילומטרים ממזרח ליפו, לצידי הכביש המוביל מיפו ללוד דרך הכפר יהודייה (עבאסייה) באזור מחלף מסובים של ימינו. בתקופת המנדט השתייך הכפר לנפת יפו מחוז לוד (1945). על פי סקר הכפרים 1945 שנערך בידי רשויות המנדט היו שטחי אדמותיו 13,672 דונם ובשנת 1945 מנה 1,420 נפשות.^[1] במלחמת העצמאות עזבו התושבים את הכפר בעקבות התקפת "ההגנה", ולא הורשו לחזור לאדמותיהם מאוחר יותר.

היסטוריה

במנסרת סנחריב, המתארת את מסע סנחריב לדיכוי מרידה אנטי אשורית בארץ ישראל, נזכרת במקום העיר בני-ברק שבשליטת אשקלון הפלישתית. העיר נכבשה ונבזזה ב-701 לפנה"ס על ידי צבא אשור.^[2]

במקרא יועד היישוב להיכלל בנחלת שבט דן.^[3]

בתקופה הרומית התקיים במקום יישוב יהודי, ששרד עד המאה ה-4 לספירה.

בתקופה הצלבנית צוין היישוב בשם "בומברק".

בתקופה העות'מאנית נקרא הכפר "אבן איברק", והוזכר על ידי יהוסף שוורץ בספרו "תבואות הארץ" בשם "בני באראק".^[^{דרוש מקור]} תושבי הכפר היו מוסלמים ברובם, וכלכלתם התבססה על חקלאות ועל גידול משק חי.

ב-1924 הוקמה המושבה היהודית בני ברק על אדמות שנקנו מתושבי הכפר, ובעקבות כך שינו תושבי הכפר את שמו מ"אבן איברק" ל"אל-חירייה", כדי להבדילו משם המושבה. עוד הוקמו על אדמות שהיו שייכות בעבר לכפר המושב כפר אז"ר, הקיבוץ אפעל (כיום רמת אפעל) ושכונת מפדה אזרחי (כיום שכונת נווה יהושע ברמת גן).

מלחמת העצמאות

בבוקר 4 בדצמבר 1947 תקפו כ-150 ערבים חמושים מהכפרים אל-ח'ירייה וסקיה את קיבוץ אפעל. המגינים השיבו אש ועצרו את ההתקפה על גדרות הקיבוץ. באותו זמן הוזעק פטרול לוחם (פל"ם) מכפר אז"ר הסמוך ופתח באש על הערבים המופתעים. ההתקפה נשברה והערבים נסוגו עם 3 הרוגים ופצועים. בחודש אפריל 1948 עלתה המתיחות באזור לקראת פינוי מחנה הצבא הבריטי הסמוך, תל ליטוינסקי (כיום תל השומר). בסביבות הכפר החלו להתרכז הן כוחות ערביים והן כוחות ההגנה, וביום הפינוי התחולל קרב בין הכוחות - בין השאר גם בשטחי פרדסים השייכים לאל-ח'ירייה.

ב-28 באפריל 1948, במסגרת מבצע חמץ שמטרתו המקורית הייתה כיתור העיר יפו, "טיהור" השטח סביב לה וקידום כניעתה, תקף את אל-חירייה גדוד 32 מחטיבת אלכסנדרוני של "ההגנה". לפי ההיסטוריון בני מוריס, הכפרים נכבשו ללא קרב, ותושביהם "החלו לנוס בבהלה ברגע שטורי ההגנה קרבו או שמטחי האש שלה פגעו בכפרים". עוד כותב מוריס כי בהתקפה נהרגו ארבעה גברים ושלוש נשים מתושבי אל-חירייה, וכי שני גברים נוספים הוצאו להורג מיד לאחר הכיבוש באשמת הריגת איש "הגנה". אנשי הכפר נלקחו כולם כשבויים, ובהמשך שוחררו הנשים והילדים מתחת לגיל 11. לפי מוריס פנו תושבי הכפר לכוחות ההגנה בבקשה לחזור לביתם תוך נכונות "לקבל על עצמם את מרות השלטון היהודי", אך כפי הנראה בקשתם נדחתה.

לאחר העזיבה

לאחר הקמת מדינת ישראל הוקמה במקום מעברת חיריה (נקראה גם "כפר המסובים"^[4]^[5]) שפורקה רשמית ב-1972 כאשר חלקה סופח לרמת גן וחלקה לרמת אפעל. כמחצית משטחי הכפר צורפו לרמת גן ושימשו לבניית השכונות שיכון הצנחנים, שכונת גן ערמונים, רמת עמידר, מרום נווה, וכן להקמת "הספארי" העירוני, כפר המכביה, הפארק הלאומי ואוניברסיטת בר-אילן. המחצית השנייה של שטחי הכפר סופחה למועצה האזורית אפעל. שטח קטן סופח לבני ברק ועליו הוקמו השכונות נוה אחיעזר, קריית ויז'ניץ, קריית נדבורנא, רמת אלחנן ומרכז בעלי מלאכה (בני ברק).

לחלק המרכזי של הכפר לא נותר זכר וכיום עובר מעליו מחלף מסובים. כמה ממבני הכפר משמשים את עיריית רמת גן עד היום כמחסנים, מוסך ומבנה המחלקה הווטרינרית וכמה בתים נוספים עומדים נטושים סמוך לתחנת הדלק שעל כביש "דרך לוד"; בית יחיד, שהיה בחלקו הצפון-מזרחי של הכפר, כיום ליד מחלף מסובים, נותר על תלו והוא מאוכלס עד היום.

שם הכפר מזוהה כיום בקרב רוב הציבור בישראל עם אתר הפסולת הגדול "חירייה", שהוקם ב-1952 מדרום לאדמות הכפר. כיום, אתר הפסולת לשעבר וחלק מאדמות אל-ח'ירייה שבסביבתו מהווים את פארק אריאל שרון.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אל-ח'ירייה בוויקישיתוף

מידע על אתר אבן אבראק, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות

הערות שוליים

^ נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, ספרי נובמבר, 2008, עמ' 148
^ ”בהמשך מסעי, צרתי על בית דגון, יפו, בני ברק (Banaibarqa), אזור, ערי צדקא, שלא מיהר לכרוע לרגלי, כבשתיהם ונשאתי את שללן.” ("מנסרת שיקגו", טור ב', שורות 68ב - 72)
^ ”לְמַטֵּה בְנֵי-דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם, יָצָא הַגּוֹרָל הַשְׁבִיעִי. וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל, וְעִיר שָׁמֶשׁ. וְשַׁעֲלַבִּין וְאַיָּלוֹן וְיִתְלָה. וְאֵילוֹן וְתִמְנָתָה וְעֶקְרוֹן. וְאֶלְתְּקֵה וְגִבְּתוֹן וּבַעֲלָת. וִיהֻד וּבְנֵי-בְרַק וְגַת-רִמּוֹן. וּמֵי הַיַּרְקוֹן, וְהָרַקּוֹן, עִם-הַגְּבוּל, מוּל יָפוֹ"” (ספר יהושע, יט מ)
^ "כפר המסובים", דבר, 10 ביולי 1952.
^ מפה עליה מסומן בתחתית הגליון (בעברית) "כפר המסובים" בסמוך לכפר אל-ח'יריה (המצוין בכיתוב באנגלית), וממזרח כיתוב 'מעברה'. 1952, באתר אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

[1] נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, ספרי נובמבר, 2008, עמ' 148

[2] ”בהמשך מסעי, צרתי על בית דגון, יפו, בני ברק (Banaibarqa), אזור, ערי צדקא, שלא מיהר לכרוע לרגלי, כבשתיהם ונשאתי את שללן.” ("מנסרת שיקגו", טור ב', שורות 68ב - 72)

[3] ”לְמַטֵּה בְנֵי-דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם, יָצָא הַגּוֹרָל הַשְׁבִיעִי. וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל, וְעִיר שָׁמֶשׁ. וְשַׁעֲלַבִּין וְאַיָּלוֹן וְיִתְלָה. וְאֵילוֹן וְתִמְנָתָה וְעֶקְרוֹן. וְאֶלְתְּקֵה וְגִבְּתוֹן וּבַעֲלָת. וִיהֻד וּבְנֵי-בְרַק וְגַת-רִמּוֹן. וּמֵי הַיַּרְקוֹן, וְהָרַקּוֹן, עִם-הַגְּבוּל, מוּל יָפוֹ"” (ספר יהושע, יט מ)

[4] "כפר המסובים", דבר, 10 ביולי 1952.

[5] מפה עליה מסומן בתחתית הגליון (בעברית) "כפר המסובים" בסמוך לכפר אל-ח'יריה (המצוין בכיתוב באנגלית), וממזרח כיתוב 'מעברה'. 1952, באתר אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]