אל-ים אניות
| ערך מחפש מקורות | |
אל-ים אניות בע"מ הייתה חברת ספנות ישראלית שפעלה בשנים 1953–2003. בשיאה הייתה אל-ים אניות חברה מובילה בעולם בתחום ההובלה הייעודית, עם צי של למעלה מ-20 אוניות ובקיבולת הובלה של מעל 2 מיליון טון.
 | |
| מכלית סמסון של חברת אל-ים, 1967 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| מייסדים | רפאל ויעקב רקנאטי |
| תקופת הפעילות | 1953–2003 (כ־50 שנה) |
| משרד ראשי | חיפה |
| ענפי תעשייה | ספנות |
| מוצרים עיקריים | הובלת מטענים ימית בינלאומית |
  | |
היסטוריה
עריכהבשנת 1948 פרצה בארץ ישראל מלחמת העצמאות וספינותיהן של חברות ספנות רבות הפסיקו להגיע לנמלי ישראל. המטענים שהיו עליהן נפרקו בנמלים שונים מסביב לים התיכון, וכדי להביא אותן ליעדן הסופי הוקם קו הספנות ישראל אמריקה. שש הספינות בצי פעלו בניהולן המשותף של חברת הספנות הישראלית צים, בנק דיסקונט שבבעלות משפחת רקנאטי, וארגונים יהודיים שפעלו בארצות הברית.
השותפות פורקה לאחר כמה שנים, וב-1953 החלה לפעול חברת הספנות אל-ים שבראשה עמדו האחים רפאל ויעקב רקנאטי. רפאל יצא להקים את קו הספנות החדש המחבר בין ישראל לארצות הברית, ואחיו הצעיר יעקב למד הנדסת אוניות באוניברסיטת מישיגן. אחרי פירוק השותפות מונה יעקב למנהל הקו, ומילא את תפקיד המנהל הכללי של החברה עד לפטירתו בשנת 1997.
בבעלותה של חברת אל-ים היו שלוש אוניות שנותרו בידיה לאחר הפסקת פעילותו של קו ישראל - אמריקה המקורי. אלה הובילו בשלוש השנים הראשונות בעיקר מטענים בתפזורת כמו מלט, פחם וגרעינים (חיטה, אורז, תירס, סויה ועוד). בתקופה הזו אל-ים התבססה כלכלית, עברה לרווח והתפרסמה כחברה הפועלת ביעילות ובדייקנות.
במסגרת הסכם השילומים שנחתם בין מדינת ישראל לגרמניה המערבית נהנו חברות ישראליות מהאפשרות לבנות אוניות חדשות במספנות גרמניות. אל-ים ניצלה את ההזדמנות להגדיל את צי האוניות שלה, והזמינה ארבע אוניות משא להובלה ולשינוע של מטענים ייעודיים (מטענים ייעודיים - אונייה שיעדה נקבע על פי המטען שבה ולא מפליגה על קו קבוע) - "הר כרמל", "הר כנען", "הר גלבוע" ו"הר תבור".
בשנת 1961 נבנו אוניות קרור מהמתקדמות בתחומן - "הר גלעד" ו"הר רמון" ואוניית תפזורת "הר סיני". אלה היו אוניות גדולות לזמנן, בעלות קיבולת של מעל 15 אלף טון - פי שניים מגודלן הממוצע של אוניות משא באותה התקופה. היו מי שחשבו שחברת אל-ים הסתכנה בהזמנה שכזו[דרוש מקור], שכן כלי שיט גדולים כל כך שאינם פעילים מספיק עלולים לגרום לחברה להפסדים כבדים. אבל התברר שההחלטה הייתה מוצלחת: הצי החדיש הוביל כמות גדלה והולכת של סחורות מסוגים שונים, ואל-ים הפכה מתחרה לחברת צים הוותיקה. במשך שנים רבות הובילה אל-ים 50% מיבוא הגרעינים לישראל.
בשנת 1963 התווספו לצי של אל-ים האוניות "תל אביב" ו"ערד" (31.5 אלף טון כל אחת) וב-1966 האוניות "הר מירון" ו"הר קסטל" (50 אלף טון כל אחת). ראשי החברה אימצו את החידושים האחרונים בענף הספנות העולמי ויישמו אותם במהירות ובקפדנות. החל משנות ה-70 פעלה החברה בעיקר בשוק הבינלאומי מאחר שצמחה מעבר לצורכי מדינת ישראל בהובלת סחורות, ובכך תרמה למשק הכנסות במטבע חוץ. בשנת 1983 צרפה החברה לצייה את האונייה "לאון" שהובילה פחם לתחנת הכוח החדשה בחדרה. החברה המשיכה להתרחב בשנים הבאות, וצייה כלל גם מכליות גדולות שהובילו חלק חשוב מיבוא הנפט הגולמי למדינת ישראל.
עד שנות התשעים של המאה העשרים המשיכה אל-ים לפעול בהצלחה בזירה העולמית. במשך עשור זה הצי שלה צומצם בהדרגה, ובראשית שנות ה-2000 נמכרו האוניות האחרונות של החברה, והיא חדלה מפעילות.
מקורות וקריאה נוספת
עריכה- מאיר שפיר ואריה דובלין, "חברת אל - ים", מערכות ים 102-103, מרץ 1971, עמ' 52.
- דניאלה רן, בין ספינה לרציף תולדות לשכת הספנות הישראלית 1982-1932, פרדס הוצאה לאור, 2008, עמ' 117, 121-120, 124, 127-126, 142-141, 168, 175, 178, 187.
קישורים חיצוניים
עריכה- אריה דובלין, אוניית קירור א/מ "הר גלעד", "מערכות ים" 95, אוגוסט 1969, עמ' 51.
- אלי שחף, אוניות משא "אל-ים" בע"מ, מערכות ים", 71, מרץ 1965 עמ' 36.
- אל-ים: החברה הלאומית ב', באתר אותו הים
- יעקב אזולאי ויואב חן, חברת הספנות אל-ים משלוש אוניות לצי רחב מאגר סיפורי מורשת באתר הקשר הרב דורי, בית ספר 'המתמיד' רמת גן, 19 בינואר 2013.