אמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות

אמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות[1]אנגלית: Convention relating to the Status of Stateless Persons) היא אמנה בינלאומית, אשר נחתמה בניו יורק ב-28 בספטמבר 1954. האמנה באה להגן על אנשים מחוסרי אזרחות ולהסדיר את מעמדם, זאת לאחר שהאמנה בדבר מעמדם של פליטים לא חלה על מי שהוא מחוסר אזרחות.

אמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות
מדינות שהן צד לאמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות
מדינות שהן צד לאמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות
מקום יצירה ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ב-10 בדצמבר 1948 אימצה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את מגילת האומות המאוחדות ואת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. בסעיף 15 להכרזה נקבע:

  1. כל אדם זכאי לאזרחות.
  2. לא תישלל מאדם אזרחותו דרך שרירות ולא תקופח בדרך שרירותית זכותו להחליף את אזרחותו.

ב-28 ביולי 1951 נחתמה אמנה בדבר מעמדם של פליטים, אשר על אף הכוונות המקוריות של מנסחיה לא כללה כל הוראה באשר למעמד אנשים מחוסרי אזרחות ולא נקבע כל נוהל להפחתת תופעת אנשים חסרי אזרחות בעולם.

ב-26 באפריל 1954 אימצה המועצה הכלכלית-חברתית של האומות המאוחדות החלטה לארגן כינוס בינלאומי של מדינות במטרה לפקח ולשפר את מעמדם של אנשים מחוסרי אזרחות באמצעות אמנה בינלאומית. הכינוס אימץ ב-28 בספטמבר 1954 את האמנה, אשר נכנסה לתוקף ב-6 ביוני 1960.

הוראות עיקריות באמנה

עריכה

האמנה מחולקת לשישה פרקים. הפרק הראשון עוסק בהוראות כלליות. סעיף 1 לאמנה מגדיר אדם מחוסר אזרחות כאדם שאינו נחשב כאזרח על ידי מערכת המשפט של מדינה כלשהי. סעיף 2 לאמנה קובע כי היא לא מתייחסת לאנשים הנמצאים בטיפול נציבות האו"ם לפליטים ולא לאלה המקבלים סיוע או הגנה מסוכנויות אחרות של האומות המאוחדות. כמו כן האמנה אינה מתייחסת למי שהוכר על ידי רשויות המדינה שבה הוא יושב כמי שהוא בעל זכויות אזרח מדינה, או למי שקיימות ראיות שביצע פשעי מלחמה, או פשעים נגד האנושות, או פשעים חמורים מחוץ לארץ מוצאם, או שהתנהגו בדרך הסותרת את עקרונות האומות המאוחדות. סעיף 7 קובע כי המדינות החברות ינהגו במחוסרי אזרחות באותו היחס שמקבלים במדינתם אזרחים זרים. סעיף 8 קובע כי לא ינקטו אמצעים מיוחדים במדינות החותמות לטיפול במחוסרי אזרחות או ברכושם אך ורק בגלל אזרחותם הקודמת. סעיף 9 מתיר נקיטת צעדים זמניים כנגד מחוסרי אזרחות בזמן מלחמה או נסיבות חמורות ויוצאות דופן. סעיף 10 קובע כי מחוסרי אזרחות שנעקרו ממקום מושבם בתקופת מלחמת העולם השנייה אל תוך מדינה חתומה, יחשבו כתושבים חוקיים במדינה החתומה על האמנה שאליה נעקרו. כך גם תושבים שנעקרו בתקופת מלחמת העולם השנייה מתוך מדינה חתומה ושבו אליה אחרי המלחמה בכוונה להתיישב בה, ינהגו בהם כאילו לא הייתה הפסקה ברצף תושבותם במדינה. סעיף 11 מחייב את המדינות החברות להתייחס באהדה לספנים מחוסרי אזרחות העובדים בקביעות על ספינות המניפות דגל של מדינה חתומה, אם הם מבקשים להתיישב באותה מדינה, או לקבל מסמכי מסע של המדינה החתומה.

הפרק השני לאמנה עוסק במעמד המשפטי של מחוסרי האזרחות. סעיף 12 קובע כי בשאלת מעמד אישי של מחוסרי אזרחות יכריע החוק של מקום מושבם. סעיף 13 קובע כי המדינות החברות תתייחסנה למיטלטלין ולנדל"ן של מחוסרי אזרחות לפחות ביחס שווה לזה של אזרחים זרים. על פי סעיף 14 קניין רוחני של מחוסרי אזרחות יזכה במדינות החברות לאותו היחס שמקבל קניין רוחני של אזרחי המדינה. סעיף 16 מבטיח למחוסרי אזרחות גישה חופשית לבתי המשפט במדינות החברות ויחס שווה לאזרחי המדינה בנושא זה.

הפרק השלישי לאמנה עוסק בזכות לעבודה מכניסה. סעיף 17 לאמנה קובע כי המדינות החברות יעניקו למחוסרי אזרחות השוהים בשטחן באופן חוקי, יחס חיובי השווה לפחות ליחס לאזרחים זרים בכל הנוגע לזכות לעבוד בשכר. על פי סעיף 18, אותו היחס לזכות לעבוד משתרע אף על עבודה עצמאית בחקלאות, תעשייה, מלאכת יד ומסחר, וכן (סעיף 19) על מקצועות מלומדים.

הפרק הרביעי לאמנה עוסק ברווחת מחוסרי אזרחות. סעיף 20 קובע כי במדינות בהן קיימת מדיניות קיצוב (כך למשל מדיניות הקיצוב שהייתה נהוגה במדינת ישראל בשנות ה-50), יהנו מחוסרי אזרחות משוויון זכויות עם אזרחי המדינה. סעיף 21 משווה את זכויותיהם לדיור של מחוסרי אזרחות עם אזרחים זרים. סעיף 22 משווה את הזכות לחינוך יסודי של מחוסרי אזרחות לזה של אזרחי המדינה החתומה, כך גם הזכות להיעזר בשירותי רווחה (סעיף 23). על פי סעיף 24 לאמנה, למחוסרי אזרחות זכויות שוות לאזרחי המדינה בתחום ביטחון סוציאלי ודיני עבודה.

הפרק החמישי באמנה דן באמצעים מינהליים והפרק השישי דן בהוראות נוספות.

המדינות החברות

עריכה

נכון לחודש ינואר 2020, 94 מדינות חברות באמנה[2]

מדינות חברות המדינות החותמות תאריך הצטרפות/אשרור
אוגנדה  אוגנדה 15 באפריל 1965
אוסטריה  אוסטריה 8 בפברואר 2008
אוסטרליה  אוסטרליה 13 בדצמבר 1973
אוקראינה  אוקראינה 25 במרץ 2013
אורוגוואי  אורוגוואי 2 באפריל 2004
אזרבייג'ן  אזרבייג'ן 16 באוגוסט 1996
איטליה  איטליה 20 באוקטובר 1954 3 בדצמבר 1962
אירלנד  אירלנד 17 בדצמבר 1962
אל סלוודור  אל סלוודור 28 בספטמבר 1954 9 בפברואר 2015
אלבניה  אלבניה 23 ביוני 2003
אלג'יריה  אלג'יריה 15 ביולי 1964
אנטיגואה וברבודה  אנטיגואה וברבודה 25 באוקטובר 1988
אסוואטיני  אסוואטיני 16 בנובמבר 1999
אקוודור  אקוודור 28 בספטמבר 1954 2 באוקטובר 1970
ארגנטינה  ארגנטינה 1 ביוני 1972
ארמניה  ארמניה 18 במאי 1994
אנגולה  אנגולה 7 באוקטובר 2019
בורקינה פאסו  בורקינה פאסו 1 במאי 2012
ברבדוס  ברבדוס 6 במרץ 1972
בלגיה  בלגיה 28 בספטמבר 1954 27 במאי 1960
בליז  בליז 14 בספטמבר 2006
בוליביה  בוליביה 6 באוקטובר 1983
בוסניה והרצגובינה  בוסניה והרצגובינה[3] 1 בספטמבר 1993
בוטסואנה  בוטסואנה 25 בפברואר 1969
בנין  בנין 8 בדצמבר 2011
ברזיל  ברזיל 28 בספטמבר 1954 13 באוגוסט 1996
בריטניה  בריטניה 28 בספטמבר 1954 16 באפריל 1959
גאורגיה  גאורגיה 23 בדצמבר 2011
גואטמלה  גואטמלה 28 בספטמבר 1954 28 בנובמבר 2000
גינאה  גינאה 21 במרץ 1962
גינאה ביסאו  גינאה ביסאו 19 בספטמבר 2016
גמביה  גמביה 1 ביולי 2014
גרמניה  גרמניה 28 בספטמבר 1954 26 באוקטובר 1976
דנמרק  דנמרק 28 בספטמבר 1954 17 בינואר 1956
האיטי  האיטי 27 בספטמבר 2018
הולנד  הולנד 28 בספטמבר 1954 12 באפריל 1962
הונגריה  הונגריה 21 בנובמבר 2001
הונדורס  הונדורס 28 בספטמבר 1954 1 באוקטובר 2012
הפיליפינים  הפיליפינים 22 ביוני 1955 22 בספטמבר 2011
זימבבואה  זימבבואה 1 בדצמבר 1998
זמביה  זמביה 1 בנובמבר 1974
חוף השנהב  חוף השנהב 3 באוקטובר 2013
תוניסיה  תוניסיה 29 ביולי 1969
טורקיה  טורקיה 26 במרץ 2015
טורקמניסטן  טורקמניסטן 7 בדצמבר 2011
טרינידד וטובגו  טרינידד וטובגו 11 באפריל 1966
יוון  יוון 4 בנובמבר 1975
ישראל  ישראל 1 באוקטובר 1954 23 בדצמבר 1958
לוב  לוב 16 במאי 1989
לוקסמבורג  לוקסמבורג 28 באוקטובר 1955 27 ביוני 1960
ליכטנשטיין  ליכטנשטיין 28 בספטמבר 1954 28 בספטמבר 2009
לטביה  לטביה 5 בנובמבר 1999
ליטא  ליטא 7 בפברואר 2000
ליבריה  ליבריה 11 בספטמבר 1964
לסוטו  לסוטו 4 בנובמבר 1974
מאלי  מאלי 27 במאי 2016
מדגסקר  מדגסקר[4] [20 בפברואר 1962]
מוזמביק  מוזמביק 1 באוקטובר 2014
מולדובה  מולדובה 19 באפריל 2012
מונטנגרו  מונטנגרו[3] 23 באוקטובר 2006
מלאווי  מלאווי 7 באוקטובר 2009
מלטה  מלטה 11 בדצמבר 2019
מקדוניה הצפונית  מקדוניה הצפונית[3] 18 בינואר 1994
מקסיקו  מקסיקו 7 ביוני 2000
נורווגיה  נורווגיה 28 בספטמבר 1954 19 בנובמבר 1956
ניז'ר  ניז'ר 7 בנובמבר 2014
ניגריה  ניגריה 20 בספטמבר 2011
ניקרגואה  ניקרגואה 15 ביולי 2013
סיירה לאון  סיירה לאון 9 במאי 2016
הרפובליקה העממית של סין   סין[5]
סלובקיה  סלובקיה 3 באפריל 2000
סלובניה  סלובניה[3] 6 ביולי 1992
סנגל  סנגל 21 בספטמבר 2005
סנט וינסנט והגרנדינים  סנט וינסנט והגרנדינים 27 באפריל 1999
ספרד  ספרד 12 במאי 1997
סרביה  סרביה[3] 12 במרץ 2001
פורטוגל  פורטוגל 1 באוקטובר 2012
פיג'י  פיג'י 12 ביוני 1972
פינלנד  פינלנד 10 באוקטובר 1968
פנמה  פנמה 2 ביוני 2011
פרגוואי  פרגוואי 1 ביולי 2014
פרו  פרו 23 בינואר 2014
צ'אד  צ'אד 12 באוגוסט 1999
צ'כיה  צ'כיה 19 ביולי 2004
צ'ילה  צ'ילה 11 באפריל 2018
צרפת  צרפת 12 בינואר 1955 8 במרץ 1960
קולומביה  קולומביה 30 בדצמבר 1954 7 באוקטובר 2019
קוסטה ריקה  קוסטה ריקה 28 בספטמבר 1954 2 בנובמבר 1977
קיריבטי  קיריבטי 29 בנובמבר 1983
קוריאה הדרומית  קוריאה הדרומית 22 באוגוסט 1962
קרואטיה  קרואטיה[3] 12 באוקטובר 1992
הוותיקן קריית הוותיקן 28 בספטמבר 1954
רואנדה  רואנדה 4 באוקטובר 2006
רומניה  רומניה 26 בינואר 2006
שוודיה  שוודיה 28 בספטמבר 1954 2 באפריל 1965
שווייץ  שווייץ 28 בספטמבר 1954 3 ביולי 1972

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אמנה מס' 245.1, כתבי אמנה, כרך 8, עמ' 553
  2. ^ 3 . Convention relating to the Status of Stateless Persons
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 יוגוסלביה לשעבר הצטרפה לאמנה ב-9 באפריל 1959
  4. ^ ב-2 באפריל 1965 הודיעה ממשלת מדגסקר כי היא מבטלת את הצטרפותה לאמנה החל מיום 2 באפריל 1966
  5. ^ בכל הנוגע לשטחה של הונג קונג ממשיכה האמנה לחול אף לאחר העברתה לשליטת סין