אמנת המורשת העולמית
אמנת המורשת העולמית (בשמה הרשמי: האמנה בדבר הגנת המורשת התרבותית והטבעית העולמית), היא אמנה בין-לאומית שנחתמה ב-23 בנובמבר 1972, אשר יצרה את אתרי המורשת העולמית, במטרה לשמר אתרי טבע ייחודיים וכן לשמר ולאבטח אתרי תרבות ומורשת. האמנה, שהיא מסמך חתום של הסכמה בין-לאומית, מנחה את עבודתה של ועדת המורשת העולמית. היא פותחה על פני תקופה של שבע שנים (1965–1972).
האמנה מגדירה אילו אתרים ניתן לשקול להכניס ברשימת המורשת העולמית, וכן קובעת את חובותיהן של ממשלות לזהות אתרים פוטנציאליים, להגן עליהם ולשמרם. המדינות החתומות באמנה מתחייבות לשמר את אתרי המורשת העולמית שברשותן, לדווח באופן קבוע על מצב שימורם, ובמידת הצורך לשחזר את האתרים. האמנה גם קובעת כיצד יש להשתמש בקרן למורשת עולמית ולנהל אותה.
האמנה אומצה על ידי הוועידה הכללית של אונסק"ו ב-16 בנובמבר 1972, ונחתמה על ידי נשיא הוועידה הכללית של אונסק"ו, טורו הגיווארה, והמנהל הכללי של אונסק"ו, רנה מהאו, ב-23 בנובמבר 1972. האמנה קיימת בארכיון של אונסק"ו.[1]
הקמה
עריכההקמפיין הבין-לאומי להצלת האנדרטאות של נוביה (אנ'), שהחל לאחר פניות של מצרים וסודאן ב-1959, הוביל להעברת 22 אנדרטאות מהאזור בו הוקם סכר אסואן. הצלחת הפרויקט, בפרט יצירת קואליציה של 50 מדינות מאחורי הפרויקט, הביאה את אונסק"ו, יחד עם הוועדה הבין-לאומית לאנדרטאות ואתרים (ICOMOS), להכין טיוטת אמנה להגנה על מורשת תרבותית.[2]
ועידה של הבית הלבן ב-1965 קראה להקמת "קרן למורשת עולמית" כדי לשמר את "אזורי הטבע, הנוף והאתרים ההיסטוריים המעולים בעולם להווה ולעתיד של אזרחי העולם כולו". האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע פיתח הצעות דומות ב-1968, שהוצגו ב-1972 לוועידת האו"ם לסביבת האדם בסטוקהולם. במסגרת הוועדה למורשת עולמית, המדינות החתומות נדרשות להפיק ולהגיש דיווח נתונים תקופתי המספק לוועדה סקירה כללית של יישום אמנת המורשת העולמית ביחס לכל מדינה החתומה עליה, ו'תמונת מצב' של התנאים הנוכחיים בנכסי המורשת העולמית שברשותה.[3]
יישום
עריכהבהתבסס על טיוטת האמנה שיזם ארגון אונסק"ו, סוכם בסופו של דבר על טקסט אחד המוסכם על ידי כל הצדדים, ו"האמנה בדבר הגנת המורשת התרבותית והטבעית העולמית" אומצה על ידי הוועידה הכללית של אונסק"ו ב-16 בנובמבר 1972. האמנה נכנסה לתוקף ב-17 בדצמבר 1975, שלושה חודשים לאחר האשרור ה-20.
יישום האמנה החל ב-1977, לאחר האשרור ה-40, והשמות הראשונים נכנסו לרשימה ב-1978. שמות חדשים נוספו לרשימה מדי שנה מאז, בישיבות השנתיים של הוועדה למורשת עולמית.[4]
אשרור
עריכהנכון לאוגוסט 2024, האמנה אושררה על ידי 196 מדינות: 192 מדינות החברות באו"ם, שתי מדינות משקיפות של האו"ם (הוותיקן והרשות הפלסטינית), ושתי מדינות בשיתוף חופשי עם ניו זילנד (איי קוק וניואה). רק מדינה אחת חברה באו"ם לא אישרה את האמנה: ליכטנשטיין.[5][6]
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של אמנת המורשת העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Centre, UNESCO World Heritage (16 בנובמבר 1972). "The World Heritage Convention". UNESCO World Heritage Centre. נבדק ב-12 באוקטובר 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ The World Heritage Convention: "The event that aroused particular international concern was the decision to build the Aswan High Dam in Egypt, which would have flooded the valley containing the Abu Simbel temples, a treasure of ancient Egyptian civilization. In 1959, after an appeal from the governments of Egypt and Sudan, UNESCO launched an international safeguarding campaign. Archaeological research in the areas to be flooded was accelerated. Above all, the Abu Simbel and Philae temples were dismantled, moved to dry ground and reassembled. The campaign cost about US$80 million, half of which was donated by some 50 countries, showing the importance of solidarity and nations' shared responsibility in conserving outstanding cultural sites. Its success led to other safeguarding campaigns, such as saving Venice and its Lagoon (Italy) and the Archaeological Ruins at Moenjodaro (Pakistan), and restoring the Borobodur Temple Compounds (Indonesia). Consequently, UNESCO initiated, with the help of the International Council on Monuments and Sites (ICOMOS), the preparation of a draft convention on the protection of cultural heritage."
- ^ Centre, UNESCO World Heritage (21 בספטמבר 2022). "Periodic Reporting". UNESCO World Heritage Centre. נבדק ב-4 בנובמבר 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Meskell, L. (2018). A Future in Ruins: UNESCO, World Heritage, and the Dream of Peace. Oxford University Press. pp. 71–72. ISBN 978-0-19-064834-3. נבדק ב-4 בנובמבר 2022.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "States Parties – UNESCO World Heritage Centre". UNESCO World Heritage Centre. ארכיון מ-31 באוקטובר 2011. נבדק ב-21 במרץ 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Centre, UNESCO World Heritage. "UNESCO World Heritage: 26 new sites inscribed". UNESCO World Heritage Centre (באנגלית). נבדק ב-2024-08-05.