אנוש
אֱנוֹשׁ הוא דמות מקראית; נכדם של אדם וחוה,[1] בנו של שת ואביו של קינן. סך ימי חייו 905 שנים.
 | |
| לידה | מסופוטמיה |
|---|---|
| אב |
שת  |
| אם |
עזורה |
| בן או בת זוג |
נועם |
| צאצאים |
קינן, מהוללת |
  | |
על פי חשבון השנים המוזכרות במקרא, נולד אנוש בשנת רל"ה למניין בריאת העולם (3526 לפנה"ס). בגיל 90 הוליד את בנו קינן. ונפטר בשנת- א'ק"מ (2621 לפנה"ס). שת מייצג את הדור השני ועוד בחייו בשנת א'נ"ו נולד צאצאו נח המייצג את הדור העשירי לאדם הראשון.
בעברית משמש המונח "אנוש" גם ככינוי לבן אדם בכלל,[2] וכן נגזרים ממנו המונחים "בן אנוש" ו"אנושות", הנובעים מהיותו של אנוש, על פי הסיפור התנכ"י, אב קדמון משותף לכל בני האדם.
לפי ספר היובלים, נשא לאשה את אחותו שנקראה נועם.[3]
השינוי הפולחני בתקופתו
עריכהבספר בראשית נאמר ”וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'” (ספר בראשית, פרק ד', פסוק כ"ו)". משמעותו הפשוטה של פסוק זה היא שבימי אנוש החל הפולחן לה',[4] אך פרשנים רבים מסבירים שאז החלו לעבוד עבודת אלילים - לדעתם המילה "הוחל" באה מן המילה "חולין", ההפך מקדושה.
וכך מסביר הרמב"ם:
א בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור; ואנוש עצמו, מן הטועים. וזו הייתה טעותם: אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם, ונתנם במרום, וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו - ראויים הם לשבחם ולפארם, ולחלוק להם כבוד. וזה הוא רצון האל ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגידלו וכיבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו והעומדים לפניו, וזה הוא כיבודו של מלך.
ב כיון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולן - כדי להשיג רצון הבורא, בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודה זרה.
— משנה תורה, הלכות עבודה זרה, פרק א', הלכות א-ב
דבריו של הרמב"ם נתמכים גם מדברי המדרש:
ולשת גם הוא יולד בן, ויקרא את שמו אנוש בעון קומי אבא כהן ברדלא, אדם שת אנוש ושתק? [למה יש עצירה לאחר אנוש?] אמר: עד כאן בצלם ובדמות, מכאן ואילך נתקלקלו הדורות ונבראו קינטורין.
ארבעה דברים נשתנו בימי אנוש בן שת: ההרים נעשו טרשים, והתחיל המת מרחיש, ונעשו פניהן כקופות, ונעשו חולין למזיקין. אמר רבי יצחק: הן הן שגרמו לעצמן להיות חולין למזיקין. מה בין דגחין לצלמא למאן דגחין לבר נש?! [מה ההבדל בין מי שמשתחווה לצלם לבין מי שמשתחווה לבן אנוש?!]
לעומת זאת, פרשן המקרא משה דוד קאסוטו העדיף להיצמד לפרשנות הפשט ולטעון שהקריאה הייתה לשם האלוהים כפשוטו. הוא מסביר כי הקריאה לאלוהים בשמו היא לאו דווקא שימוש בשם "ה'" בפולחנו, כפי שסוברת ביקורת המקרא, ובוודאי לא התחלה של עבודה זרה כפי שסוברים הפרשנים המסורתיים, אלא פנייה אליו בשם המיוחד לו, מתוך הרגשה של קרבתו הפרסונלית.[5] לפיכך אדם וחוה לא קראו ל"ה'" בשמו אלא בשם אלוהים, מתוך שהיו שרויים באבל וצער, ואילו קין, שהרג את אחיו, אלוהים נסתר ממנו ("ואין קורא בשמך... כי הסתרת פניך ממנו", ישעיהו, ס"ד, ו'), ולכן גם הוא לא היה יכול לקרוא ל"ה'" בשמו. רק כאשר נולד נכד לאדם וחוה, התחיל דור חדש ופתח תקווה לעתיד, האבל פג והייתה בשמחה שמתוכה יכלו לקרוא בשמו של "ה'". קאסוטו מעיר כי בעברית המקראית לא קיימת הבחנה כמו באנגלית, בין דבר הנעשה בפעם הראשונה לבין דבר שהתחדש לאחר שהופסק (קידומת re), וכאן ההוראה של "הוחל" אינה במשמעות של התחלה, אלא במשמעות של התחדשות הפעולה לאחר שהופסקה.[6]
אסונות הטבע בדורו של אנוש
עריכההמדרשים מייחסים לדורו של אנוש כל מיני שינויי טבע חריגים ובמיוחד מציינים כי בימיו הוצף שליש מהעולם.
בתנ"ך הוזכר פעמיים הביטוי "הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה` שְׁמוֹ",[7] ודרשו על כך שפעמיים עלה הים והציף את העולם. (בנוסף לאסון המבול).[8] וכך כותב רש"י בפירושו למילים "וגם אחרי כן":
"וגם אחרי כן - אע"פ שראו באבדן של דור אנוש שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם לא נכנע דור המבול ללמוד מהם".[9]
נחלקו התנאים במדרשים עד היכן הוצף הים בכל אחת מהפעמים, ומוזכרות במדרשים כ-שלוש שיטות בעניין זה.
"ועד היכן עלה בראשונה ועד היכן עלה בשנייה? רבי יודן ורבי אבהו ור"א בשם רבי חנינא: בראשונה עלה עד עכו ועד יפו. ובשנייה עלה עד כפי ברבריאה.
רבי חנניא ורבי אחא בשם רבי חנינא: בראשונה, עד כפי ברבריאה. ובשנייה, עד עכו ועד יפו, הדא הוא דכתיב (איוב לח): ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף, ופה ישית בגאון גליך. עד פה תבא ולא תוסיף, עד עכו תבא ולא תוסיף. ופה ישית בגאון גליך, ביפו ישית בגאון גליך.
רבי אליעזר בשם רבי חנינא אמר: בראשונה, עלה עד קלבריאה. ובשנייה, עד כפי ברבריאה.".[10]
במדרש רבה לספר בראשית נאמר: ”ד' דברים נשתנו בימי אנוש בן שת, ההרים נעשו טרשים, והתחיל המת מרחיש, ונעשו פניהם כקופות, ונעשו חולין למזיקין.”[11]
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ ספר בראשית, פרק ה', פסוקים ו'–י"א; ספר דברי הימים א', פרק א'.
- ^ כך כבר בלשון המקרא, למשל ספר תהלים, פרק ח', פסוק ה'.
- ^ ספר היובלים, ד
- ^ אב"ע, רד"ק, רשב"ם ועוד
- ^ באופן דומה מסביר רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי", במאמר השלישי, את פשרו של שם הויה.
- ^ פירוש על ספר בראשית, מאדם ועד נח, הוצאת מאגנס, עמ' 166-167
- ^ ספר עמוס, פרק ה', פסוק ח', פרק ט', פסוק ו'.
- ^ מדרש בראשית רבה פרשה כג' י"א.
- ^ פירוש רש"י לספר בראשית, פרק ו', פסוק ד', ד"ה "וגם אחרי כן".
- ^ מדרש בראשית רבה, פרשה כ"ג, ז'".
- ^ מדרש רבה ספר בראשית, פרשה כג' ט'.