אנרכה-פמיניזם

אנרכה-פמיניזם, הידוע גם כאנרכו-פמיניזם וכאנרכיזם פמיניסטי, משלב ערכים אנרכיסטים עם פמיניזם. המונח הוטבע, והפילוסופיה נוצרה במהלך הגל הפמיניסטי השני בשנות ה-60 של המאה ה-20.

הפילוסופיה האנרכה-פמיניסטית רואה בפטריארכיה התגלמות של היררכיה כפויה, ולכן רואה אותה גם כבעיה בסיסית בחברה, ומאמינה שהמאבק נגד הפטריארכיה הוא חלק אינטגרלי ממלחמת המעמדות ומהמאבק האנרכיסטי נגד המדינה והקפיטליזם. על פי אידאולוגיה זו, המאבק האנרכיסטי מרכיב הכרחי לפמיניזם, ובמאבק הפמיניסטי מרכיב הכרחי לאנרכיזם - שמכיוון שאנרכיזם מתנגד לכל סוג וצורה של היררכיה ויחסי כוחות, הוא במהותו פמיניסטי, וכי אנרכיזם שאינו מכיר ביחסי כוחות מגדריים נופל מהאידיאל וסופו להיכשל.^[1]

התנועה האנרכה-פמיניסטית אינה בהכרח מיליטנטית, אלא היא אנטי-סמכותנית, אנטי-קפיטליסטית, אנטי פילוסופיות דכאניות מכל סוג, ומטרתה לבנות חברה בה כל חבריה עומדים על "קרקע שווה".

אנרכה-פמיניזם קיבל את השראתו מהוגי דעות ותאורטיקנים של תחילת המאה ה-20 כדוגמת אמה גולדמן. במלחמת האזרחים בספרד, התארגנה קבוצה אנרכה-פמיניסטית בשם "מוחרס ליברס" (נשים חופשיות) על מנת להגן על רעיונות אלו.

אנרכה-פמיניסטים מבקרים את ראיית העולם של אנרכיסטים מסורתיים רבים כגון פייר-ז'וזף פרודון ומיכאל באקונין. אלו ראו בפטריארכיה כבעיה מינורית שקיימת רק כחלק מהקפיטליזם וצפו שתעלם יחד איתו. פרודון אף תמך בפטריארכיה, בראייתו את המשפחה כיחידה הבסיסית ביותר של החברה ואת הנשים, כבעלות האחריות למלא את תפקידן המסורתי בתוך המשפחה.

היסטוריה

אמה גולדמן הייתה אנרכיסטית ותומכת נלהבת בזכויות נשים ובפמיניזם. היא נחשבת למייסדות הזרם האנרכה-פמיניסטי, הקורא להתנגדות למעמדות ולפירוק הפטריארכיה וההיררכיה. בשנת 1897, אמה גולדמן כתבה: ”אני דורשת עצמאות לנשים, הזכות של כל אישה לתמוך בעצמה, לחיות למען עצמה, לאהוב את כל מי שתחפוץ, וכמה שתחפוץ. אני דורשת את החירות לשני המינים, חופש הפעולה, חופש באהבה וחופש מהאמהות”

בישראל

בישראל פועלת קבוצה בשם "אנרכה-פמיניסטיות לזכויות בעלי חיים", הפועלת למען שחרור בעלי חיים ומאבק בסקסיזם בתנועה לזכויות בעלי חיים. בין השאר ארגנו פעילות הקבוצה אירועי מסה קריטית, סדנאות להתמודדות עם הטרדה מינית ומיצגים שונים.^[2]

קבוצה אנרכה-פמיניסטית נוספת היא הקולקטיב הקווירי "משפריצות", שהחלה פעילותה בפייסבוק ב-2012, ועסקה בעיקר בהבניית קהילה ובהסברה, אך הרחיבה את פעילותה גם לפעולות מחאה במסגרות להט"ביות כמו ה-"die in" (מיצג בו פעילות מעמידות פני מתות כדי להעביר מסר או לשבש אירוע) שערכה במצעד הגאווה בתל אביב ב-2013, וחסמה את התקדמות הצעדה למשך כחצי שעה, כמחאה על סדרי העדיפויות הקהילתיים.^[3]