אצולת הגלימה

אצולת הגלימה (בצרפתית: Noblesse de robe) הייתה בממלכת צרפת אשר לפני המהפכה קטגוריה של אריסטוקרטים צרפתים, המכונים "אצילי הגלימה" (nobles de robe), בורגנים לשעבר שזכו למעמד אצילים בזכות משרות משפטיות או מנהליות ופיננסיות שהחזיקו. בעלי משרות כאלה יכלו לקבל תוארי אצולה, כולל של ברון או ויקונט שהפכו לתורשתיים. עד 1789 מרבית בעלי משרות אלה כבר היו יורשים. המשפיעים ביותר בקרבם היו 1,100 חבריהם של 13 הפרלמנטים ברחבי צרפת או חברי בתי המשפט לערעורים. בעלי המשרות המשפטיות שביניהם היו בוגרי אוניברסיטאות ולבשו את הגלימה האופיינית לבוגרים אלה. לפי המילה "robe" (גלימה) הם נקראו robins, או hommes de robe (אנשי גלימה) או אצילי גלימה. אצילי הגלימה נבדלו מ"אצילי הסיף" (Noblesse d'epée) (האצולה הישנה) שתואר האצולה שלהם נקשר היסטורית לתפקידים המסורתיים של אבירים ושתאריהם נקשרו לאחוזות הפאודליות, שאותן השיגו תמורת שירותם הצבאי. המעמד השני בצרפת הטרום-מהפכנית כלל את אצילי הסיף וכן את אצילי הגלימה.

פייר סגייה, שנסלייה של צרפת (1656–1661), נציג טיפוסי של אצולת הגלימה, בציור מאת שארל לה ברן

הקרדינל רישלייה ביסס את ממשלו על "אצולת הגלימה", אם כי נציגים משפיעים של אצילים אלה נודעו גם קודם לכן. נציגים מפורסמים של אצולה זו היו, למשל:

• ז'אן בטיסט קולבר (1619–1683)
• שארל קולבר דה קרואסי
• ז'אן-בטיסט קולבר דה טורסי
• לואי פליפו (1643–1727)
• ז'וזף דה מסטר

מקור המונח

עד למאה ה-17 היה נהוג לדבר על "אצולה פוליטית" או "אצולה אזרחית" מושג שהשתמש בו אריסטו כשכוונתו היא כי המדע ושירות הכלל מאצילים את אלו העוסקים בהם. מטבע הלשון "אצולת גלימה" הופיע לראשונה בתחילת המאה ה-18 ככל הנראה בכתביו של המשורר אטיין פסקייה. משמעותה חלוקת משימות בין בעלי הגלימות (robins) המופקדים על תפקידים מנהליים או משפטיים, לאצילים שיוקרתם והלגיטימיות שלהם נסמכה על תפקידיהם הצבאיים או הדיפלומטיים. במחצית הראשונה של המאה ה-18 היה מעט שימוש במונח זה, כשבני התקופה היה מדברים יותר על "אנשי גלימה" (gens de robe), בעלי גלימה ארוכה (gens de robe longue) או בלשון המטונימיה – "הגלימה" (la robe). בשלהי המאה ה-18 המונח אצולת הגלימה התחדד ונמצא בניגוד מובהק לאצולת הסיף.

אצולת הגלימה מול אצולת הסיף

קרדן לה ברה (1675–1734) עם אביו, פייר קרדן-לברה (1639–1710), שניהם היו יושבי ראש הפרלמנט של פרובאנס. ציור מאת היאסנט ריגו מסביבות 1695

הניגוד בין שני המונחים – אצולת גלימה ואצולת סיף – התחיל לבלוט בעיקר ברבע האחרון של המאה ה-17 בימי שלטונו של לואי הארבעה עשר, אולם מקורותיו רחוקים יותר. במאות ה-15–16 היו גבולות האצולה נזילים יחסית ולא מוגדרים היטב מבחינה משפטית. ברמה הראשונה נחשבו כישורי הלחימה (נשיאת סיף, פצעי המלחמה) אבל העלייה למעמד האציל יכלה להתרחש בדרכים חלופיות, למשל באמצעות ניהול "חיים של אציל" (noble homme לפי ביטויו של אוליבייה דה לה מארש) החי באחוזתו במשך דורות.

בימי מלחמות הדת קבוצה קטנה של משפטנים בכירים נעשו מודעים יותר למעמדם הייחודי. פרצו אז פולמוסים סביב הפער בין זכויות המשפטנים האלה לזכויות האצילי המלחמה. כשהראשונים קראו תגר על מעמדם העליון של האחרונים. ב-1604, כנראה מיוזמת סולי שרו של המלך אנרי הרביעי, הונהג מס ה"פולט" (paulette) שאפשר קניית הזכויות להורשת תפקידים. פקידים בכירים יכלו מכאן לאילך להעביר בירושה את תפקידיהם תמורת תשלום מס למלך. בשנת 1620 37% מרווחי המונרכיה הצרפתית נבעו מגביית מס זה, ובשנת 1634 אף 52%. האצולה המסורתית התקוממה נגד המדיניות הזאת ובאספת המעמדות בשנת 1614 דרשה – לשווא – את ביטולה לפי אלי חדד הדיכוטומיה אצולת גלימה / אצולת סיף הלכה והתגבשה רק במחצית השנייה של המאה ה-17. תהליך זה התרחש בהקשר פיקוח השלטון המלכותי על הגישה לתוארי האצולה. ההגדרה החדשה נכפתה בצרפת כתוצאה של פשרה בין אצולת השירות (שעסקה בעיקר בתפקידים פיננסיים ומשפטיים וזכתה בסטטוס זה ברצון המלך שיכול היה להעניק או לבטל אותו) והאצולה המיוחסת התורשתית (lignagère – שושלתית) (שהתמקדה בקריירה הצבאית או במידה פחותה יותר, בדיפלומטיה, והתבססה על זכויות עתיקות ועל קרבת דם ונחשבה יותר יוקרתית משום כך). למעשה עד סוף "המשטר הישן" (המשטר לפני המהפכה) הסטטוס הסמלי של תפקידי אצולת הגלימה היה תמיד נחות לעומת אצולת הסיף. לא היו נדירים מקרים של אצילים חדשים שהסתירו את מוצאם החברתי הנחות, למשל ז'אן בטיסט קולבר, שדאג גם לרכוש זיוף של תואר אצולה קדום. הניגוד בין שני הסטטוסים לא היה עם זאת תמיד ברור. היו מקרים שבהם הבן הצעיר של אציל גלימה התגייס לצבא בעוד הבן הבכור ירש את אביו בתפקיד. משפחות מסוימות מקרב אצולת הגלימה הצליחו לדבוק באצולת הסיף ולאמץ את התנהגותה. דוגמה בולטת בכיוון זה הייתה התנהגותו של המרשל דה בל-איל (בשמו המלא שארל-לואי-אוגוסט פוקה דה בל-איל), נכד של השר ניקולא פוקה. להפך, למשל בערים הפלמיות, בהחל מה המאה ה-18 היה אפשר לפגוש משפחות אצילות ותיקות שעזבו את סטטוס האבירות שלהם כדי להתמסר למסחר ושאחר כך זכו לתוארי אצולה באמצעות רכישת תפקידים.

תוארי האצולה

אצולת הגלימה הייתה ברובה מורכבת מצאצאי אנשים שרכשו תפקידים בתחום האוצר או המשפטים, המלווים בתוארי אצולה (תפקידים "מאצילים"). תפקידים אלה יכלו לעבור בירושה או להימכר חופשי, אף על פי שהדבר הוכרז רשמית רק בצו המס פולט ב-1604. לעיתים רחוקות העברת התפקידים מאב לבן חיזקה את תודעת השייכות לקבוצה. חברי הפרלמנטים בצרפת, שהיו אליטת אצולת הגלימה ונשאו תוארי אצולה מזה זמן רב, דרשו לשפר את מעמדם בהשוואה לאצולת הסיף. במאה ה-18 התחילו אצילי הגלימה לחסום בפני אחרים את הגישה למעמדם. הממלכה המשיכה ליצור מספר רב של תפקידים כדי למכור אותם להגדלת הכנסתה, והדבר עורר מחאות בקרב אצולת הגלימה.

עם משפחות אצולת הגלימה המפורסמות ששרדו עד לימינו ניתן להזכיר את המשפחות דה מונטסקייה, לפוור-ד'אורמסון, דה ניקולאי, דה מופאו, דה פרנקוויל, לנאפואר-שפלן ל'אופיסייה, דואה (Doat), דה סאבאי (de Sabail), מודר (Meaudre) ועוד.

אין לבלבל את המונח "אצולת גלימה" עם זה של "אצולת אורלוגין" (noblesse de cloche) שמתייחסת לאצולה בעלת תפקידים מוניציפליים – חברי מועצות בכמה ערים בממלכה – כמו ה"קפיטולים" בטולוז או "סקבינים" (échevins) בפריז.

היבטים סוציולוגיים

בפרק השישי יאנסניזם ואצולת הגלימה" בספרו Le Dieu caché (האל המוסתר) הגן לוסיין גולדמן על התאוריה שלו לפיה היאנסניזם הייתה אידאולוגיה של אצולת הגלימה. רנה פומייה סתר תזה זאת במאמרו "יאנסניזם ואצולת גלימה?". גולדמן טען שהיאנסניזם היה ביטוי להתמרמרות כלפי המונרכיה המרכזית. מול העלייה בכוחם של נציבי המלך על חשבון קציני הגיוס הבורגנים. האחרונים התחילו לסגת "נסיגה מהעולם" תוך אימוץ גישה יותר ויותר ביקורתית. רנה ואוונו מיתן את גישתו של גולדמן המושפעת מהמרקסיזם והעדיף לדבר על שטח מפגש בין היאנסניזם לבורגנות. לדעתו תחת המשטר הישן, הבורגני היה אדם חופשי, בלי קשר להיררכיה. מצב זה עודד אינדיבידואליזם ויכול היה במקרים מסוימים להתחבר למוסר היאנסניסטי, שהעדיף את פריחת החיים הפנימיים על פני הדר הליטורגיה – המיסה הטרידנטינית – וביכר רפורמה מוסרית תובענית על פני הענקה זמינה מדי של הסקרמנטים. הפצת היאנסניזם בערים סיעה למפגש בין היאנסניזם לבורגנות הפרלמנטרית.

ספרות "אמנות החיים" savoir-vivre בהשראת ההומניזם האיטלקי שנקראה בחצר המלך במאה ה-17 קידמה קירוב בין שתי קבוצות האצולה. היא כללה חיבורים פדגוגיים לטיפוח הנימוסים וביקשה להפוך את האצולה הוותיקה לבורגנית ולהעניק מנהגי אצולה לאצילי הגלימה החדשים.

לקריאה נוספת

• Pierre Bourdieu, La Noblesse d’État. Grandes écoles et esprit de corps, Les Éditions de Minuit, 1989
• Frédéric Bluche, art. "Vénalité des offices", Encyclopédia Universalis.
• Jean-Marie Constant, Noblesse et élite au XVIe siècle : les problèmes de l'identité noble, dans La noblesse en liberté – XVIe–XVIIe siècles, Presses universitaires de Rennes, coll. "Histoires", 2004, p. 67–80. on line.
• Robert Descimon, La haute noblesse parlementaire parisienne : la production d'une aristocratie d'Etat aux XVIe et XVIIe siècles dans Philippe Contamine, L'État et les aristocraties : France, Angleterre, Écosse – XIIe–XVIIe siècles, Presses de l’École normale supérieure, 1989, ISBN 2-7288-0140-1, p. 357–384.
• Robert Descimon L'invention de la noblesse de robe : La jurisprudence du parlement de Paris aux xvie et xviie siècles – dans Les Parlements de province : Pouvoirs, justice et société du xve au xviie siècle, Presses universitaires du Midi 1996, p.977–990
• Lucien Goldmann, Le Dieu caché. Étude sur la vision tragique dans les Pensées de Pascal et dans le théâtre de Racine, Gallimard, Paris, 1955. (ISBN 978-2070295500)
• Élie Haddad, Noblesse d’épée, noblesse de robe : espaces sociaux et frontières idéologiques, L’Atelier du Centre de recherches historiques, 2020 online
• Leonhard Horowski, Au cœur du palais. Pouvoir et carrières à la cour de France, 1661–1789, trad. de Serge Niémetz, Presses universitaires de Rennes/Centre de recherche du château de Versailles, Rennes/Versailles, coll. "Histoire", 2019
• Arlette Jouanna, L’anoblissement en France: XVème – XVIIIème siècles. Édité par Centre de recherches sur les origines de la civilisation de l’Europe moderne et contemporaine. Bordeaux, France: Université de Bordeaux III, 1984.
• Alain Rey (dir.), Dictionnaire historique de la langue française, Le Robert, Paris, 1998.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אצולת הגלימה בוויקישיתוף

• אצולת הגלימה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)