הארגון היהודי הלוחם

הארגון היהודי הלוחם (בראשי תיבות: אי"ל; ביידיש: יידישע קאמף ארגאניזאציע; בפולנית: Żydowska Organizacja Bojowa‏ (ŻOB)) היה מחתרת יהודית חמושה, אשר הוקמה בוורשה ב-28 ביולי 1942 על ידי ארגון "החלוץ" וארגוני הנוער שפעלו במסגרתו בגטו ורשה - השומר הצעיר, דרור, הבונד, עקיבא, גורדוניה, הנוער הציוני, פועלי ציון צ.ס, פועלי ציון שמאל, והקומוניסטים.

הארגון היהודי הלוחם
יידיש: יידישע קאמף ארגאניזאציע
פולנית: Żydowska Organizacja Bojowa

דגל
פעילות	מחתרת יהודית
מדינה	גנרלגוברנמן
מייסדים	שמואל ברסלב, יצחק צוקרמן, צביה לובטקין, מרדכי טננבוים ויוסף קפלן
תקופת הפעילות	28 ביולי 1942 – הווה (82 שנים)
נוצר מתוך	השומר הצעיר, דרור, הבונד, עקיבא, גורדוניה, הנוער הציוני, פועלי ציון צ.ס, פועלי ציון שמאל, והקומוניסטים

האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. האנדרטה מוצבת במקום שבו עמד גטו ורשה, והעתקה מצוי ברחבת מוזיאון יד ושם בירושלים

בינואר 1943 הארגון תקף גרמנים שביצעו אקציה בגטו ורשה. באפריל ומאי של אותה שנה אי"ל פעל במרד גטו ורשה במקביל לארגון הצבאי היהודי (אצ"י) הרוויזיוניסטי. בשנת 1944 השתתפו שרידי הארגון במרד ורשה.

רקע היסטורי

בשנת 1939 פלשו הנאצים לפולין, והביאו לחלוקתה של הארץ עם ברית המועצות ולפתיחת מלחמת העולם השנייה. ב-22 ביוני 1941 פלשו הנאצים לברית המועצות. השמדתם של יהודי פולין על ידי הנאצים החלה רק לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות. עד אז ננקטו צעדים קשים נגד היהודים, שכללו התעללות,

סגירה בגטאות והטלת מגבלות קשות, אך רבים סברו כי אין המדובר אלא בגזרות קשות, ולא צפו את ההשמדה. יהודי הגנרלגוברנמן, "הממשל הכללי" הנאצי, שכלל את חבלי פולין המרכזית, נותקו מיתר היהודים, והקשרים בינם לבין העולם החיצון, ובינם לבין עצמם, היו רופפים.

בסוף אוקטובר 1941 החלו מטפטפות אל יהודי הגנרלגוברנמן ידיעות על גורל אחיהם במזרח ובצפון, בביאליסטוק, ובווילנה. הידיעה על השמדת יהודי וילנה בפונאר התקבלה בחוסר אמון כללי כמעט. ההנהגה המסורתית סברה כי המדובר באירוע שיכול לקרות רק במזרח, בחבלי ארץ שהיו בשליטת הסובייטים, ואילו ביהודי הממשל הכללי לא יעזו לנהוג בדרך זו. תנועות הנוער הציוניות שהיו מאורגנות סביב תנועת "החלוץ" – דרור, עקיבא, השומר הצעיר, וכן תנועת הבונד והקומוניסטים ראו בבירור את האסון המתקרב ורצו לנקוט פעולה.

בינואר 1942 הגיעו לוורשה ידיעות על שואת יהודי וילנה בפונאר, יהודי ווהלין וכן על המתרחש במחנה ההשמדה חלמנו. נראה כי היהודים מושמדים בכל מקום, וכי תורם של יהודי הגנרלגוברנמן קרוב. לנוכח זאת, התכנסו בוורשה, באמצע מרץ 1942, נציגים ממספר מפלגות – פועלי ציון, פועלי ציון שמאל, הבונד והחלוץ. יצחק (אנטק) צוקרמן אשר יזם את הפגישה מטעם "החלוץ" סקר את המצב, העלה את האפשרות כי בקרוב יחלו הנאצים להשמיד את היהודים אף בשטחי הממשל הכללי, והעלה תוכנית פעולה. נציג "הבונד", מאוריצי אוז'אך, טרפד את היזמה כאשר טען כי אין לקיים התנגדות יהודית אלא התנגדות סוציאליסטית כללית.

לאחר כישלון הפגישה הגיעו נציגי שאר הפלגים בפגישה, פרט לאנשי "הבונד" להסכם לפיו הוקם "גוש אנטי פשיסטי" שיעסוק ביצירת מסגרת ארגונית ובאימונים צבאיים. בין הפעילים ב"גוש" היו אנשים שיעמדו לימים בראש הארגון היהודי הלוחם – מרדכי אנילביץ', יצחק צוקרמן, צביה לובטקין ומרדכי טננבוים. על הפעילות הצבאית מונה אדם בשם אנדז'יי שמידט, הידוע אף כאליהו מוזס, או פינקוס קארטין. אדם זה, איש המפלגה הקומוניסטית הפולנית – PPR נאסר ביחד עם חבריו הקומוניסטים ב-30 במאי 1942, על רקע פעילותו הקומוניסטית, כפי הנראה עקב הלשנה. מאסרם של שמידט וכמה מחבריו הביא להפסקת פעילות "הגוש". על אף שהתארגנותו הייתה קצרת ימים, ולא היו לה כל תוצאות מעשיות, הגוש יצר את הבסיס להמשך ההתנגדות בגטו.

ב-22 ביולי 1942 הוציאו הנאצים צו אשר חתם את גורל יהודי גטו ורשה. על פי הצו כל יהודי ורשה, מכל גיל ומין, מיועדים ל"התיישבות מחדש" במזרח. לאנשי תנועות הנוער היהודיות אשר עמדו בקשר עם חבריהם מחוץ לוורשה, הייתה ברורה משמעותו של הצו. היה זה גזר דין מוות ליהודי ורשה באשר הם, בתאי הגזים של מחנות מבצע ריינהרד – טרבלינקה, בלזץ וסוביבור. לאחר פרסום הצו, החלה פעולת השמדה מאסיבית אשר נמשכה עד 12 בספטמבר 1942 במסגרתה גורשו לטרבלינקה כשלוש מאות אלף יהודים מגטו ורשה, ואוכלוסייתו פחתה עד כדי 55–60 אלף נפש.

הקמת הארגון היהודי הלוחם

יום לאחר פרסום הצו, התכנסה הנהגת הגטו, אבל לא קיבלה החלטות עקב חילוקי דעות בין משתתפיה. רבים סברו שיש לחכות עד להתבררות המצב לאשורו. זאת עקב שמועה הרסנית שהתפשטה בגטו, לפיה המדובר במבצע מוגבל, שבמסגרתו יגורשו כ-50 אלף יהודים "בלבד". לאור חוסר היכולת להכריע הוקם ועד שכלל את נציגי סיעות השמאל ו"הבונד", אך גם ועד זה לא הצליח לפעול. התיאום בין ששת הגופים שהרכיבו את "הגוש האנטי-פשיסטי" הפך לבלתי אפשרי, כאשר אפילו חצייתו של רחוב בגטו ורשה הייתה למשימה שסופה אינו ודאי.

ב-28 ביולי 1942 נפגשו ראשי ארגוני החלוץ ותנועות הנוער הציוניות השומר הצעיר, דרור ועקיבא. בפגישה הוחלט על הקמת "הארגון היהודי הלוחם", שיהיה ארגון למאבק יהודי. הנהגת הארגון כללה את שמואל ברסלב, יצחק צוקרמן, צביה לובטקין, מרדכי טננבוים ויוסף קפלן. שליחים נשלחו אל "הצד הארי" להשיג נשק. על אף שלרשות הארגון עמדו כמה מאות צעירים, כלל חימושו אך אקדח אחד.

מטרת הארגון הייתה להילחם בנאצים, כמו גם להסביר ליהודים את משמעותו האמיתית של "היישוב מחדש" במזרח. עוד ב-28 ביולי נפגש מנהיג "פועלי ציון", שכנא זאגאן, עם שני אנשי SS אשר נתנו לו את "מילת הכבוד" שלהם כי ה"מיושבים מחדש" במזרח אינם מוצאים להורג אלא נשלחים לעבודה. לעומת זאת קבע הכרוז של האי"ל שהופץ בגטו כי "העקירה – פירושה טרבלינקה, וטרבלינקה פירושה מוות".

ניסיונם של אנשי האי"ל להשיג נשק ב"צד הארי" נכשל, שכן אנשי הארמייה קריובה, המחתרת הפולנית העיקרית, התייחסו אל המאבק היהודי באדישות, ולעיתים אף בעוינות. מנהיג הארמייה קריובה, הגנרל סטפן רובצקי, התלונן ש"היהודים מבקשים מאיתנו נשק כאילו מחסנינו מלאים". בנובמבר 1942 ארמייה קריובה סיפקה לאי"ל עשרה רובים, מהלך שעורר טרוניה בקרב אנשי הארמייה קריובה. במקביל, מפקד של המחתרת הפולנית בשם "ריאנט" הוציא הוראה שניחתה שהיהודים לא ילחמו באופן אקטיבי אלא יתמקדו בהישרדות כיחידים. זאת עקב עוינות של האוכלוסייה הפולנית כלפי היהודים, שסייעו לכיבוש הקומוניסטי של מזרח פולין, ולכן יש חשש שהנשק ישמש את היהודים במעשי שוד ואכזריות. אנשי האי"ל שבו ופנו אל הדלגטורה, נציגותה בפולין של ממשלת פולין בגולה וטענו כי כאשר הולכים היהודים אל רכבות ההשמדה ללא התנגדות מגנים אותם ארגוני המחתרת על כניעותם, אך אוסרים עליהם ההתנגדות החמושה. בעקבות פנייה זו סיפקה ארמייה קריובה לאי"ל בינואר 1943 49 אקדחים, 50 רימוני יד, ומעט חומר נפץ.

ביולי-ספטמבר 1942 גורשו כ-300 אלף מיהודי ורשה לטרבלינקה. כרוזי האי"ל שהסבירו למגורשים את הצפוי להם, לא הביאו להאטת קצב הגירוש. "דואר" שהגיע מטרבלינקה, ושלושה קילו לחם וקילו ריבה אותם חילקו הגרמנים לאלו שהתפתו והגיעו אל כיכר השילוחים, האומשלגפלץ, הם שהכריעו את הכף, כמו גם התנהגות חברי היודנרט והשוטרים היהודים.

ב-20 באוגוסט 1942 ביצע הארגון את פעולתו הראשונה. ישראל קאנאל איש הארגון ירה ביוסף שרינסקי, מפקדה של המשטרה היהודית בגטו אשר הייתה חלק ממנגנון המשלוחים. התנקשות בחיי קצין נוסף בשם שמרלינג נכשלה. היהודים בגטו התייחסו אל השוטרים היהודים בזעם ובסלידה. האי"ל התייחס אליהם כבוגדים ומשתפי פעולה והוציא "צווים" המורים על הוצאתו להורג של כל מי שיצטרף לשורותיהם. בין היתר הוצאו להורג: יעקב לייקין, ממלא מקומו של שרינסקי, ישראל פירשט, איש הקשר בין היודנראט והשלטונות הגרמניים, הרמאן כץ, מפקד המשטרה היהודית בגטו ווארשה, ד"ר אלפרד נוסיג ומשה ואלד.

מהלומה כבדה נחתה על הארגון ב-3 בספטמבר 1942, כאשר שמואל ברסלב ויוסף קפלן נתפסו על ידי הגרמנים והוצאו להורג. קפלן נאסר על ידי הגסטאפו כנראה בעקבות הלשנה על פעילותו, והוצא להורג. לאחר שברסלב שמע על מאסרו של קפלן, הוא יצא לנסות להציל אותו, נתפס על ידי שוטר, שלף סכין ונורה מיד למוות. יחד עמם נפל נשקו של הארגון – מספר אקדחים ורימונים: החניכה שנשלחה להעביר אותם למסתור אחר, רגינקה יוסטמן, נתפסה בידי שוטר כשבאמתחתה שק מלא בירקות ובנשק, הנשק הוחרם והיא נרצחה. המצב התייצב כאשר אל הארגון הצטרפו חברי התנועות גורדוניה והנוער הציוני.

ב-12 בספטמבר הכריזו הגרמנים רשמית על סיומו של הגירוש. בגטו ורשה נותרו כחמישים וחמישה אלף יהודים.

ב-29 באוקטובר 1942 נורה למוות על ידי המחתרת יעקב לייקין, סגנו של יוסף שרינסקי.

ב-30 באוקטובר 1942 הוקם "ועד התיאום", אשר לקח תחת חסותו את הנהגת האי"ל והביא לצירוף גורמים שנמנעו עד אז מלהצטרף לפעילות, כגון אנשי הבונד, פועלי ציון ופועלי ציון שמאל. את הבונד ייצג אברהם בלום, שהיה הבכיר מבין נציגי הבונד שנשאר בגטו. למפקד הארגון מונה עתה איש "השומר הצעיר" מרדכי אנילביץ', לסגנו יצחק צוקרמן, לאחראי על המודיעין מארק אדלמן ולנציג בצד הארי – אריה וילנר. כן מונתה "ועדת תעמולה" אשר בשורותיה פעל ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום.

הוועד אף שלח שליחים אל הגטאות השונים, על מנת שיארגנו שם תאי התנגדות בדומה לאי"ל בגטו ורשה. מרדכי טננבוים נשלח אל ביאליסטוק, אבא קובנר מונה כמפקד בווילנה וכן מונו נציגים נוספים בבנדין, קרקוב וצ'נסטוחוב.

פעילותו הדחופה והחשובה ביותר של האי"ל בצורתו החדשה הייתה הוצאתם להורג של משתפי הפעולה ששרדו את הגירושים והמשיכו את פעולתם בגטו. על אף שבין המניעים להריגות הייתה גם הנקמה, הרי שהמטרה העיקרית הייתה הרתעה מלהשתתף בפעילות דומה בעתיד, וניסיון להניע את היודנרט של גטו ורשה אל הכיוון הרצוי מבחינת אנשי האי"ל. כרוז שיצא לאחר הריגתו של יעקב לייקין, מפקד 'משטרת הסדר', הודיע כי הורשעו בדין כל חברי היודנרט בעוון שיתוף פעולה עם האויב וחתימה על גזירת העקירה. כן הוצאו להורג ישראל פירשט, אשר היה אחד המתווכים בין היודנרט ובין הגסטפו וד"ר אלפרד נוסיג, פעיל ציוני שהיה למודיע גרמני. בארכיון 'עונג שבת' נאמר כי בכיסו נמצא תזכיר אל השלטונות הגרמניים, בו הוא מסביר את כישלון הגירוש בינואר 1943, באשר נהגו באכזריות יתרה. הוא מציע לא לנהוג להבא בשיטות ברוטאליות כאלו בזמן הגירוש, משום שהדבר יעורר תגובה מצד היהודים.

ההתנגדות למשלוחים בינואר 1943

בתקופה שלאחר הגירוש ההמוני מוורשה, תפסו אנשי האי"ל את מקומה של הנהגת הגטו המסורתית. אלפים, אשר ידעו כי במוקדם או במאוחר יגיע תורם להיות מגורשים אל המוות הבטוח במזרח, ירדו למחתרת והסתתרו במקומות מסתור שהוסוו והוכנו מראש. הגרמנים נלחמו כנגד תופעה זו בדרכי רמייה ושקר. "הדואר" מן המגורשים שב והחל לפעול. מנהל בתי החרושת, ולטר טבנס, הגיע אל הגטו ללא מדים והציע עבודה ומזון ליוצאים מן המסתור, והגרמנים הצהירו כי האומשלגפלץ לא יפעל עוד.

תגובתו של האי"ל הייתה הפצת כרוזים בהם נאמר ש"גם יהודי אחד לא ילך לרכבות. אנשים שאינם יכולים להילחם חייבים בהתנגדות שקטה. פירושו של דבר שעליהם להסתתר".

ב-18 בינואר 1943 הוקף הגטו לפתע באנשי SS ווורמאכט, ונראה היה כי עומד להתחיל גל נוסף של משלוחים. יחידות האי"ל לא יכלו לתקשר ביניהן. איש לא הוזהר מראש על האקציה, והאי"ל נתפס כשיחידותיו מנותקות זו מזו, וללא יכולת תיאום או הנהגה מרכזית. ההחלטה הסימולטנית שקיבלו הלוחמים, שלא נועצו ב"ועד התיאום" אלא פעלו במקביל ובאופן ספונטני, הייתה להילחם באופן פעיל בגירוש. האי"ל היה מחולק לחוליות קטנות של מספר אנשים, שפעלו לפי השתייכות מפלגתית.

אל המשלוח הראשון הסתננו מספר אנשי אי"ל בהנהגת מרדכי אנילביץ', ומשקיבלו את האות, יצאו מקהל האנשים שהמתין לגירוש אל המוות, ופתחו ביריות אל אנשי ה-SS. במקביל פתחו יחידות נוספות של האי"ל במתקפה. בסופו של דבר נהרגו כחמישים גרמנים, ונשקם נלקח שלל. אבדות אנשי האי"ל היו אף הן כבדות, (מן החוליה אותה הנהיג מרדכי אנילביץ' נותר אך הוא בחיים) אך הפעולה הפתיעה את הגרמנים, אשר הפסיקו את המשלוחים לאחר שלושה ימים, שבהם נשלחו אל מותם כחמשת אלפים יהודים. הפסקת המשלוחים נתפסה כניצחון אנשי האי"ל על הנאצים.

בשלב זה היו אנשי האי"ל לשליטי גטו ורשה. הגרמנים חששו מן ההליכה ברחובות הגטו, לא נראו עוד לאחר החשיכה, צעדו רק בקבוצות והמעיטו את נוכחותם. משתפי הפעולה היהודים הוצאו להורג. היודנראט נאלץ להישמע להוראות האי"ל, ואף שילם לקופתו רבע מיליון זלוטי לצורך רכישת נשק, לאחר שמרק ליכטנבאום, ראש היודנראט שבא במקומו של אדם צ'רניאקוב, קיבל אולטימטום כי אם הסכום לא ישולם תוך שלושה ימים – יומת בנו. מס הוטל על תושבי הגטו, וברוב המקרים הוא שולם ברצון. בתוככי הגטו הוקם כלא בו הושיבו אנשי האי"ל את סרבני המס, כמו גם אנשי קבוצות מזוינות שהתחזו לחברי האי"ל וגבו את המס. מקור הכנסה נוסף היה שוד בנקים, אשר פעלו בגטו ועליהם שמרו שומרים פולנים.

מבנה האי"ל התגבש סופית. הוא חולק לעשרים ושתיים קבוצות, אשר חיו יחדיו כקולקטיב, והיו שקראו לעצמן קיבוץ. כל לוחם היה חמוש באקדח. הקבוצות חולקו על פי השתייכות מפלגתית: ארבע מהשומר הצעיר, חמש מתנועת דרור, אחת מעקיבא, אחת מגורדוניה, ארבע מהבונד, אחת מפועלי ציון שמאל, אחת מפועלי ציון, אחת מהנוער הציוני, וארבע מן המפלגה הקומוניסטית PPR.

בינואר 1943 בוצעה אקציה גדולה ביהודי צ'נסטוחוב. אנשי האי"ל במקום ביצעו פעולת מגננה הרואית, וכולם נפלו בקרב. היה ברור כי יום מבחנם של חברי האי"ל בוורשה קרב ובא.

בתקופה זו החל ביתר שאת מסע התעמולה הגרמני. אנשי ה"שופים" נותני העבודה הגרמנים הגיעו לגטו על מנת לשכנע את היהודים להתייצב מרצונם למשלוחים. ולטר טבנס, מנהלו הגרמני של בית החרושת הגדול בגטו התמנה למנהל המשלוחים. בחודש מרס החלו במשלוח פועלי המפעלים. האי"ל הגיב בשריפת המפעלים, ולמחרת איש מבין הפועלים לא התייצב אל המשלוח. כחלק מן המסווה הזמין ולטר טבנס את אנשי האי"ל להתייעצות. ההזמנה הועברה אל הלוחמים דרך היודנרט, ואלו דחו אותה. משפנו הגרמנים אל אנשי היודנרט כי ייקחו על עצמם את פעילות המשלוחים, נענו על ידי ראש היודנרט מרק ליכטנבוים כי לא היודנרט אלא אנשי האי"ל הם השולטים בגטו.

בתקופה זו אירע חיכוך עם אנשי הארגון הצבאי היהודי. היה זה ארגון מחתרת יהודי חמוש מקביל, מאויש ברובו בחברי תנועות בית"ר והצה"ר. אנשי האי"ל סירבו לקבל את אנשיו לשורותיהם, אם מחמת השוני הפוליטי, ואם, כטענת אנשי האי"ל בשל ניסיון אנשי האצ"י להשתלט על הנהגת האי"ל. החיכוכים, שעסקו בעיקר בשאלות של גביית הכספים וחלוקת הנשק שהגיע אל הגטו, הסתיימו בהסכמה, נקבעה חלוקת נשק, סמכויות וגבולות גזרה. קשר משמעותי, עם זאת, לא התקיים בין הארגונים.

מרד גטו ורשה

ערך מורחב – מרד גטו ורשה

אתר ההנצחה על תל החורבות שנותר מהבונקר במילא 18

השלב הסופי בחיסולו של הגטו החל בערב פסח, 19 באפריל 1943. רחובות הגטו רוקנו מאנשים. רוב שישים אלף היהודים שנותרו בגטו הסתתרו במקומות מחבוא ובבונקרים שהוכנו מראש, אשר ברבים מהם הייתה אספקת מים וחשמל, אך לא הייתה מהם כל דרך ליציאה אל מחוץ לגבולות הגטו.

כאשר צעדו הגרמנים אל הגטו נתקלו בהתנגדות כבדה מצד הלוחמים אשר ירו בהם מחלונות הקומות העליונות של בתי המגורים שהתרוקנו מיושביהם. לוחמת הגרילה שבה השתמשו מגיני הגטו, הביאה ליתרון זמני של המגינים על הגרמנים, ואלו נאלצו לסגת ולהתארגן מחדש. בבוקר היום שלאחר מכן ניתן ללוחמים אולטימטום להניח את נשקם עד השעה עשר בבוקר. כוחות הואפן אס.אס. שהגיעו למקום נתקלו בהתנגדות כבדה.

בשלב זה החלו הגרמנים להצית את בתי הגטו. פעולה זו הייתה היחידה שבכוחה היה להתגבר על ההתנגדות המזוינת בגטו. כאשר נמלטו הלוחמים מן הקומות העליונות הבוערות אל הבונקרים התת-קרקעיים, כילתה השריפה שמעל את אספקת החמצן שמתחת, והפכה את הבונקרים למלכודות חנק.

הסיוע שקיבלו הלוחמים מן הפולנים שמחוץ לגטו היה מוגבל. הארמייה קריובה לא השתתפה בלחימה, ולמעט יוזמה מקומית של אחד מן הקצינים שתקף בראש אנשיו עמדה גרמנית ב-20 באפריל, היה היחס למרידה אדיש. הרדיו המחתרתי אשר שידר מלונדון, הודיע על ההתקוממות היהודית אך שבועיים לאחר פריצתה. אנשי הארמייה לודובה ביצעו מספר פעולות, ובמיוחד פעלו כנגד קווי התחבורה של הגרמנים אל הגטו, אך השפעת פעולות אלו הייתה מוגבלת, ונראה כי ערכן היה סימבולי בלבד.

הלחימה נמשכה מבית לבית עד 16 במאי. ב-8 במאי נהרגו אנילביץ' וחברי מפקדתו בבונקר שלהם, ברח' מילא 18, כשהם לוחמים עד הסוף, ואיש מהם לא נפל חי בידי הגרמנים. רבים שלחו יד בנפשם. כמה עשרות, ביניהם שניים ממנהיגי המרד - צביה לובטקין ומארק אדלמן הצליחו להימלט בעזרת קאז'יק - שמחה רותם (ראטהייזר) שחילץ אותם דרך תעלות הביוב אל "הצד הארי" ומשם בעזרת משאית אל היער . ב-16 במאי 1943 הודיע הגנרל יירגן שטרופ כי "גטו ורשה איננו עוד".

לאחר המרידה בוורשה

גם לאחר הודעת הפיקוד הגרמני על השמדת הגטו, נמצאו מספר יהודים בבונקרים תת-קרקעיים, הן בתחומי הגטו והן "בצד הארי". רבים הצליחו להימלט מהגטו אל "הצד הארי" עוד בטרם החלה הלחימה. יורק פלונסקי, למשל, מכר סיגריות בכיכר שלושת הצלבים יחד עם קבוצת ילדים יהודים (הדבר מתואר בספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" מאת יוסף ז'מיאן). חלק מהלוחמים כמו חייקה בלכטובסקה שפיגל ובעלה הצליחו לברוח ליערות סביב העיר.

יחידת הפרטיזנים ע"ש מרדכי אנילביץ' הוקמה על ידי שרידי הלוחמים בגטו ורשה, חברי אי"ל. היא כללה כ-80 לוחמים יהודים, שיצאו מהגטו הבוער דרך תעלות הביוב בשתי קבוצות בסוף אפריל ובראשית מאי 1943. בסיוע של המחתרת הפולנית הקומוניסטית ארמייה לודובה, הם הועברו ליערות וישקוב, כ-60 ק"מ צפונית לוורשה, ובמשך כ-5 חודשים [מאי-ספטמבר 1943] הם ביצעו פעולות נגד הכוחות הגרמנים, וביניהן חבלה במסילות ברזל, וכן פעולות עונשין נגד משתפי פעולה עם הגרמנים. מרבית הלוחמים נהרגו במהלך יולי-ספטמבר 1943 ביערות וישקוב בלחימה נגד חיילים גרמנים, שקיבלו סיוע מתושבים מקומיים ופולקסדויטשה שהסגירו את הלוחמים היהודים וכן על ידי חברי המחתרת הפולנית הגדולה, ארמייה קריובה, שהתנגדו לפעילות של כוח פרטיזני חדש, שקשור לארמייה לודובה, באזור שנתון למרותה. חלק מהלוחמים היהודים נהרגו עקב הלשנה במקום מסתור בוורשה. יצחק צוקרמן ומארק אדלמן השתתפו בראש אנשיהם במרד ורשה באוגוסט 1944, כשהם מהווים פלוגה של הארמייה לודובה אשר לחמה לצד הארמייה קריובה. בסיום המלחמה נותרו 10–20 לוחמים מיחידת הפרטיזנים.

אחרון הלוחמים היהודיים ששרדו הן את מרד גטו ורשה והן את מרד ורשה, ליאון קופלמן, הלך לעולמו בגיל 97 באוגוסט 2021.

האי"ל במקומות אחרים

קרקוב

ערך מורחב – מרד גטו קרקוב

הארגון היהודי הלוחם הוקם בגטו קרקוב באוקטובר 1942, בידי חברי התנועות עקיבא, דרור, השומר הצעיר ופעילים נוספים. בשונה מחבריהם בוורשה, בקרקוב החליטו חברי הארגון לפעול כנגד הגרמנים בעיקר מחוץ לחומות הגטו. הפעולה המשמעותית ביותר של אנשי המחתרת בקרקוב הייתה ההתקפה על "קפה ציגנריה" ב-22 בדצמבר 1942. בית הקפה, ששכן מחוץ לגטו והיה מקום מפגש ובילוי לקצינים גרמנים, הותקף ברימון יד ובקבוקי מולוטוב שהושלכו לתוכו בשעת ערב הומה. מקורות גרמניים מסרו על כ-20 הרוגים ופצועים, ולפי מקורות פולניים נהרגו בהתקפה 11 איש ונפצעו 13. המבצע קיבל תהודה רבה בגטו ומחוץ לו. מבצעי הפעולה נתפסו עוד באותו לילה בדירת מסתור בעיר. עשרות מחברי הארגון נאסרו בידי הגסטפו בעקבות הפעולה, ופעילות המחתרת בגטו קרקוב שותקה. 10 מבין העצורים הוצאו להורג בכלא הגסטפו.

ערים אחרות

גם בברודי, בצ'נסטוחוב, בבנדין, בביאליסטוק ובוילנה הוקמו תאי האי"ל באמצעות שליחים שנשלחו למקומות אלו ביולי 1942. תאים אלו קיימו פעילות מחתרתית בנוסח הפעילות אותה קיימו אנשי ורשה, אך לא ניתן לראות בהם חלק מתנועה אחת, בעלת הנהגה מרכזית, אלא, במיוחד לאחר חיסולו של גטו ורשה, ארגונים מקבילים בעלי אופי פעילות מקומי. במהלך מבצע ריינהרד חוסלו הגטאות אף במקומות אלו. חברי הארגונים הלוחמים התנגדו למשלוחים. רבים התבצרו בבונקרים ובמתחמים מבוצרים בתחומי הגטאות. חלקם נפלו כשנשקם בידם, חלקם הצליחו להימלט אל היערות הסמוכים. חיסול הגטו בקמיונקה, לשם נשלחו יהודי בנדין, נמשך כשבועיים. בביאליסטוק נלחמו המורדים כחמישה ימים. אנשים אלו ראו לנגד עיניהם את מסורת הגבורה שהותירו אחריהם לוחמי גטו ורשה, אשר לחלקם היו מוכרים באופן אישי, והיו חברי אותן תנועות הנוער – החלוץ, גורדוניה ואחרות. סופם הטראגי של הגטאות בתחום הממשל הכללי לא הגיע ללא התנגדות, הודות לפועלם של אנשים אלו.

הנצחת חברי האי"ל

בשנת 1949, ביום השנה השישי למרד, הקימו אחדים מלוחמי האי"ל שנותרו בחיים את קיבוץ לוחמי הגטאות המפעיל את בית לוחמי הגטאות. המקום משמש מרכז הנצחה לגבורה היהודית בשואה, וכן לפעולות ההתנגדות והמחתרת.

מורשת הגבורה של אנשי תנועות הנוער הציוניות במסגרת האי"ל נשמרת אף כיום על ידי אנשי התנועות הפעילות בכל רחבי העולם. כיום פעילות השומר הצעיר והבונים דרור בארצות כדרום אפריקה, בריטניה, ארגנטינה, צ'ילה, איטליה, ארצות הברית, ישראל, מקסיקו ואוסטרליה. מורשת האי"ל וכלל פעילותן של תנועות הנוער היהודיות בזמן השואה, נשמרת במיוחד בתנועות הנוער הציוניות סוציאליסטיות כגון: הנוער העובד והלומד והשומר הצעיר הרואות עצמן כשליחות בחברה של היום במטרה לעצב את החברה הישראלית כחברה צודקת ושוויונית יותר. מתוך ראיית התנועה כממשיכת דרכן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, ובמיוחד של תנועת דרור, הקימה תנועת הנוער העובד והלומד את תנועת החיים דרור ישראל. בפולין מונצחים אנשי המרד כגיבורים לאומיים, במיוחד מארק אדלמן, איש הבונד, אשר שרד, חי בה עד מותו והמשיך בפעילות פוליטית.

מנהיגי המרידה ששרדו בחיים – ביניהם יצחק צוקרמן, מארק אדלמן, רוז'קה קורצ'אק וצביה לובטקין היו למתעדים החשובים של השואה ושל הגבורה. צוקרמן ולובטקין אף העידו במשפטו של אדולף אייכמן.

פרט ל"לוחמי הגטאות" מונצחים אנשי האי"ל בשמות רחובות ומוסדות ברחבי הארץ, לרבות היישובים יד מרדכי הקרוי על שמו של מרדכי אנילביץ' ומעלה צביה על שמה של צביה לובטקין.

ביטוי ויזואלי עז מבע לפועלם של חברי האי"ל נותן ביצירתו הפסל נתן רפופורט אשר פסלו הידוע לזכרם של אנשי הגטו הלוחמים המוצב הן בלב גטו ורשה, והן ברחבת יד ושם בירושלים, הוא אחד הסמלים המוכרים של מורשת השואה והגבורה שהותירו אחריהם אנשי האי"ל.

משוררה הגדול של קינת העם היהודי בפולין יצחק קצנלסון, הנציח את פועלם של אנשי האי"ל בשורות אלו (מתוך "השיר על העם היהודי שנהרג - פרק י"ד - הסוף" תרגום מנחם זלמן וולפובסקי):

"הם לא ידעו, לא שערו - "היהודים יורים!" שמעתי קול כיעור בפי מושחת,

בטרם נשמתו טמאה יפח, לא קול קריאה אשמע, רק פלצות - הייתכן?!

תמהון לבב משמים ומשונה, אף תדהמה רבה: "היהודים יורים!" הו, אין זה קול אחד,

זה קול של עם רוצחים, שמונים מיליון: גם הם היהודים עושים כמונו, ככל איש גרמני, אכן.

אבוי לנו! כי יודעים גם אנו, כי נדע לקום ולהרוג בכם, גם אנו, כן, נדע, נרהב!

אך זה כוחנו, כי נדע אשר לא ידעתם ולא תוכלו לעד ולעולמים -

לבלי הרוג את הזולת, לבלי רצוח עם באשר ללא מגן הוא, אשר יישא מרום עיניו לשווא,

אינכם יודעים לבלי הרוג, אתם, פושעים מברייתכם, מניפי החרב מקדמת ימים."

לקריאה נוספת

• חייקה גרוסמן – "קווים ללקח המדיני והקרבי של מלחמת היהודים בגטאות ובמחתרת האנטינאצית" מתוך צבא ומלחמה בישראל ובעמים הוצאת ספרית פועלים, 1955.
• חיים לזר ליטאי, מצדה של ורשה - הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה Z.Z.W, בהוצאת מכון ז'בוטינסקי, תל אביב, תשכ"ג.
• לוסי דווידוביץ' – המלחמה נגד היהודים, זמורה ביתן, מודן הוצאה לאור, 1982.
• האנציקלופדיה של השואה, יד ושם וספרית פועלים 1990.
• יצחק צוקרמן ומשה בסוק, ספר מלחמות הגיטאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956
• קאז'יק שמחה רותם (ראטהייזר) - ובתוכי העבר, בהוצאת לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד 1985
• חווקה פולמן-רבן, לא נפרדתי מהם, הוצאת "בית לוחמי הגיטאות", 1997
• משה ארנס, דגלים מעל הגטו - סיפורו של מרד גטו ורשה, ידיעות ספרים, 2009.

קישורים חיצוניים

• ורד לוי-ברזילי, מלחמת אין ברירה, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2006
• אתר הפרטיזנים (אורכב 19.07.2011 בארכיון Wayback Machine) מיסוד בית לוחמי הגטאות. מכיל אינדקס שמי של הפרטיזנים וחברי המחתרות, כולל אי"ל.
• מיכאל יעקובסון, מוזיאון חדש באתר הנצחה לטרון: מוזיאון הלוחם היהודי, Xnet‏, 12 בפברואר 2012
• חוי דרייפוס, "מפקדת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) במרד גטו ורשה - עיון מחודש", ציון תשע"ד, עמ' 53–92
• הארגון היהודי הלוחם (פולין), דף שער בספרייה הלאומית