ארנסט גלנר
ארנסט גלנר (בגרמנית: Ernest Gellner; 9 בדצמבר 1925 – 5 בנובמבר 1995) היה פילוסוף, אנתרופולוג חברתי, סוציולוג וחוקר מדע המדינה יהודי-בריטי-צ'כי, שפעל בלונדון ובפראג.
 | |
| לידה |
9 בדצמבר 1925 מונרוז', צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
5 בנובמבר 1995 (בגיל 69) פראג, צ'כיה |
| שם לידה |
Ernest André Gellner |
| מקום לימודים |
בייליול קולג', בית ספר סנט אלבנס |
| מוסדות | |
| זרם |
רציונליזם ביקורתי |
| תחומי עניין |
מחשבה מדינית, אנתרופולוגיה חברתית, פילוסופיה של המדע, סוציולוגיה |
| עיסוק |
פילוסוף, סוציולוג, חוקר מדע המדינה, פרופסור, אנתרופולוג, מסאי |
| הושפע מ | קרל פופר, מקס ובר |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת |
| פרסים והוקרה |
עמית האקדמיה הבריטית |
  | |
גלנר היה פרופסור לפילוסופיה, ללוגיקה ולמתודה מדעית בבית הספר הלונדוני לכלכלה (LSE) במשך 22 שנה, פרופסור לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת קיימברידג' במשך עשר שנים, ובהמשך ראש המרכז לחקר הלאומיות בפראג. גלנר עסק בכתיבה, בהוראה, ובפעילות פוליטית כנגד רודנות האידאולוגיות ומערכות חשיבה סגורות, בייחוד כנגד הקומוניזם, הפסיכואנליזה, הפילוסופיה הלשונית מבית מדרשו של לודוויג ויטגנשטיין, הרלטיביזם, ומה שהוא ראה כדיקטטורה של השוק החופשי.
על פי גלנר, וכהמשך לגישתם של קרל פופר ומקס ובר, העולם המודרני, שהוא יציר המהפכה התעשייתית, פועל על פי עקרונות רציונליים ומדעיים. מחויבות לעקרונות אלו מחייבת ראייה נכוחה של המציאות, כזו שכתבי ויטגנשטיין, פרויד ומרקס, כמו גם אלמנטים מסוימים בדת האסלאם, אינם יכולים לספק. לדבריו, אלו ניסיונות להתנתק מן המציאות, ולזכות בהגנתה המנחמת של אידאולוגיה חובקת כל.
ביוגרפיה
עריכהגלנר נולד בפריז בשנת 1925, לאביו, עורך הדין רודולף גלנר, ולאמו אנה. הוא גדל במשפחה יהודית עירונית אינטלקטואלית מהאזור דובר הגרמנית של בוהמיה, כיום חלק מצ'כיה. בהיותו ילד שבה המשפחה לפראג, בה למד בבית ספר יסודי דובר אנגלית. עם כיבושה של העיר על ידי הנאצים, כשהיה גלנר בן 13, עברה משפחתו לסיינט אלבנס, עיירה סמוכה ללונדון. בגיל 17 זכה במלגה לבייליול קולג' באוקספורד, שם למד פילוסופיה, מדע המדינה וכלכלה.
הוא הפסיק את לימודיו לשנה על מנת לשרת בבריגדה המשוריינת הצ'כית שלקחה חלק במצור על דנקרק, ולאחר מכן שב לפראג, והמשיך את לימודיו למשך סמסטר אחד. על אף חיבתו לעיר פראג, לא מצא בה את מקומו, בין השאר מכיוון שב-1945 הייתה צ'כוסלובקיה בתחילתו של מעבר לקראת שלטון קומוניסטי. הוא שב לאנגליה, וב-1947 סיים את לימודיו וזכה בפרס ג'ון לוק. בשנתיים שלאחר מכן שימש כעוזר הוראה לפרופסור ג'ון מקמורי, במחלקה לפילוסופיה של המוסר באוניברסיטת אדינבורו.
גלנר עבר לבית הספר לכלכלה (LSE) בלונדון ב-1949, והצטרף למחלקה לסוציולוגיה בראשות מוריס גינזברג. גינזברג האמין כי פילוסופיה וסוציולוגיה הם תחומים הנושקים זה לזה; לדברי גלנר:
- "הוא העסיק אותי מכיוון שבאתי מתחום הפילוסופיה. למרות שמבחינה טכנית הוא היה פרופסור לסוציולוגיה, הוא לא רצה להעסיק את הסטודנטים שלו, ואני הרווחתי מזה. הוא חשב כי כל מי שנמצא בתחום הפילוסופיה יהיה הובהאוסי אבולוציוני כמוהו. לקח לו זמן מה לגלות שאני לא כזה".
לאונרד הובהאוס היה פרופסור לסוציולוגיה ב-LSE בדיוק לפני גינזברג; הוא קידם בספרו "הרוח באבולוציה" (1901) את הרעיון כי יש להתייחס לחברה כאורגניזם, תוצאה של אבולוציה, כשהיחיד הוא היחידה הבסיסית שלו, והתוצאה היא שהחברה תשתפר במשך הזמן. לדעה טלאולוגית זו התנגד גלנר באופן נחרץ:
- "גינזברג היה לחלוטין לא מקורי וחסר כל חדות. הוא פשוט שחזר את סוג האבולוציה הרציונליסטית שכבר נוסחה בידי הובהאוס ושלמעשה הייתה סוג של פיתוח של חייו עצמו: מלידתו בפולין ועד מקומו כפרופסור משפיע למדי ב-LSE. הוא התפתח, היה לו רעיון של שרשרת קיום גדולה שבה צורת החיים הנמוכה ביותר היא האיכר הפולני השיכור והאנטישמי, השלב הבא היה האצולה הפולנית, מעט טובה יותר. ואז הוא הגיע לאנגליה, תחילה ל"יונברסיטי קולג'" תחת דאוס היקס שהיה רציונלי למדי (אם כי לא לגמרי – הוא עדיין היה קצת אנטישמי, כנראה) ולבסוף ב-LSE עם הובהאוס, שהיה כל כך רציונלי שהרציונלית נשפכה לו מהאוזניים. וכך גינזברג פיתח את זה, ולדעתו כל האנושות התקדמה תמיד לרציונליות רבה יותר, מהאיכר הפולני השיכור לט. ל. הובהאוס ולגינה בהמפסטד".
גלנר קיבל את הדוקטורט שלו ב-1961; עבודת התזה שלו עסקה בנושא "הארגון והתפקיד של זוויה ברברי". שנה לאחר מכן הוא כבר מונה לפרופסור לפילוסופיה, ללוגיקה ולמתודה מדעית. נבחר לאקדמיה הבריטית ב-1974. הוא עבר לקיימברידג' ב-1984 והיה לחבר בקינגס קולג', בו נהג לשתות בירה ולשחק שחמט עם הסטודנטים שלו. ב-1993 עבר לפראג, שכבר הייתה חופשייה מקומוניזם, ועבד באוניברסיטה המרכז-אירופית החדשה. הוא מונה לראשות המרכז לחקר הלאומיות, תוכנית שנועדה לחקור את עליית הלאומיות בארצות הפוסט-קומוניסטיות במרכז ומזרח אירופה.
מחקריו ורעיונותיו
עריכהמילים ודברים
עריכהבשנת 1959 ראה אור ספרו הראשון "מלים ודברים", ובעקבותיו התפרסם גלנר בתחום הפילוסופיה, בשל ההתקפה החריפה על הפילוסופיה הלשונית שהייתה נהוגה באותו זמן באוקספורד ובקיימברידג'. הוא פגש לראשונה באחיזה האידאולוגית החזקה של פילוסופיה זו בעת ששהה בקולג' בייליול באוקספורד:
- "באותה עת התגבשה האורתודוקסיה שאפשר לתארה כ"פילוסופיה בלשנית" בהשראת ויטגנשטיין ולדעתי היא הייתה מטעה באופן מוחלט. הרעיון המרכזי של ויטגנשטיין הוא שאין פתרונות כלליים לבעיות חוץ מאשר מנהגי הקהילות. הקהילות הן האולטימטיביות. הוא לא ניסח זאת כך, אך זו הייתה המסקנה הכללית. אין בזה שום הגיון בעולם שבו הקהילות אינן יציבות ואין גבול ברור בין האחת לשנייה. אף על פי כן, ויטגנשטיין הצליח למכור את הרעיון הזה, והוא אומץ בהתלהבות כהתגלות ממש. קשה מאוד לאנשים היום להבין מה הייתה האווירה אז. זו הייתה "התגלות". לא הוטל בה ספק. אך לי היה ברור שזו טעות. זה היה ברור לי ברגע שנפגשתי ברעיון, אם כי בתחילה, אם כל הסביבה שלך, וכל האנשים החכמים בה, חושבים שדבר אמיתי, אתה בטוח שאתה טועה, או לא מבין זאת נכונה, ושהם לבטח צודקים. אז בדקתי לעומק ולבסוף הגעתי למסקנה שאני אכן מבין זאת נכונה, ושמדובר בשטויות."
אנתרופולוגיה חברתית
עריכהבשנות ה-60 עסק גלנר באנתרופולוגיה חברתית. הוא תרם לנושא רבות ב-40 השנים הבאות, "מהבנות מושגיות חדשות בניתוח המלוכה ועד למסגרת להבנה של הסדר הפוליטי שמחוץ למדינה במרוקו השבטית" (כפי שכתב בספרו "קדושי האטלס", 1969); מהצגה של חיבוריהם של האנתרופולוגים המרקסיסטים הסובייטים עד סינתזות אלגנטיות של המסורות של מקס ובר ואמיל דורקהיים בתאוריה החברתית המערבית; ומפיתוחים של "מבנה ההיסטוריה האנושית" עד לניתוחים חדשניים של אתניות ולאומיות (בספריו "מחשבה ושינוי", 1964, ו"לאומים ולאומיות", 1983)".
לאומיות
עריכה
לפי תאוריית הלאומיות של גלנר, "לאומיות היא עקרון פוליטי שטוען כי שתי היחידות - הפוליטית והלאומית - צריכות להיות חופפות". לשיטתו, הלאומיות הופיעה ונעשתה להכרח סוציולוגי רק בעולם המודרני. בזמנים קדומים לא היה למנהיגים תמריץ לכפות הומוגניות תרבותית על נתיניהם. אך בחברה המודרנית שלאחר המהפכה התעשייתית, העבודה נעשית טכנית: יש צורך להפעיל בצוותא מכונות, ולכך צריך ללמוד. יש צורך בתקשורת בין האנשים, ובדרגה גבוהה של אחידות תרבותית, שיכולה להיות מושגת על ידי חינוך משותף שיקנה כלים זהים לכל בני הלאום.
מעבר לכך, החברה התעשייתית מאופיינת בכך שהיא גדלה כל הזמן – התעסוקה משתנה ויש ללמוד כישרונות חדשים. לפיכך, צריך הכשרה כללית למקצוע שקודמת להכשרה המיוחדת. ברמה הטריטוריאלית, יש תחרות על אזורי גבול. על מנת לשפר את האחיזה על משאבים, את הקיום וההתקדמות, המדינה והתרבות צריכים להיות חופפים זה לזה. הלאומיות היא לפיכך הכרח.
ביקורת על התאוריה
עריכה- התאוריה פונקציונליסטית מדי. מבקרים טוענים כי גלנר מסביר את התופעה כשהוא מתייחס לתוצאה ההיסטורית הסופית – חברה תעשייתית לא יכלה "לפעול" ללא לאומיות.
- התאוריה אינה מסבירה מדוע קיימת לאומיות גם בחברות לא-תעשייתיות, ומצד שני לא מסבירה תחייה של הלאומיות בחברות פוסט-תעשייתיות.
- התאוריה אינה מסבירה מדוע לאומיות מעוררת רגשות עזים כל כך, ומדוע שאדם יילחם וימות למען מדינתו.
מספריו
עריכה- מילים ודברים, 1959.
- מחשבה ושינוי, 1964.
- קדושי האטלס, 1969.
- Spectacles and Preicaments, 1979.
- לאומים ולאומיות, 1983. יצא לאור בעברית בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה ב-1998.
- The Psychoanalytic Movement, 1985.
- Culture, Identity and Politics, 1987.
- State and Society in Soviet Thought, 1988.
- Plough, Sword and Book, 1988.
- Encounters with Nationalism, 1994.
- Conditions Of Liberty , 1994.
קישורים חיצוניים
עריכה
- אסף מלאך, "חקר הלאומיות והמקרה היהודי-הישראלי", עיונים בתקומת ישראל 26, 2016, עמ' 135–173.
- אסף מלאך, "התסביך [היהודי] של חקר הלאומיות", השילוח 11, 2018.
ארנסט גלנר, דף שער בספרייה הלאומית
