אש יוונית

אש יוונית (ביוונית: Πῦρ ῥωμαϊκόν, "אש רומית") היא אמצעי לחימה שהיה בשימוש האימפריה הביזנטית, ועל פי המסופר הומצאה בידי פליט יהודי מסוריה, אדריכל בשם קליניקוס (אנ') מהליופוליס.

האש היוונית הייתה חומר הצתה נוזלי מסוכן והרסני מאוד, שניתן היה להתיזו ביבשה ובים, והוא בא לידי שימוש בעיקר בים. אוניות ביזנטיות היו מצוידות בכלים שמתוכם נורו סילוני אש יוונית על האויב. ספינות אויב נמנעו מלהתקרב לצי הביזנטי, משום שהאש היוונית העניקה לו יתרון בלתי מעורער.

כשקליניקוס (אנ') הגיע לביזנטיון, המציא את האש כדי להגן על ביתו מהצבאות שברח מהם. באש זו, גירשו הביזנטים את הצי הערבי והסירו את המצור מעל קונסטנטינופול. האש הייתה קולנית, עם להבות ירוקות, ואי אפשר היה לכבותה ללא תערובת נכונה של שתן, חול וחומץ. האש נורתה מצינורות בחרטומים של ספינות אש שתוכננו במיוחד לשם כך ובערה במים. רק משפחת הקיסר ומשפחה בשם למפרוס הכירו את הנוסחה לאש, ומרכיביה נותרו סודיים עד היום. גם ידיעת הנוסחה לא הספיקה כדי לשחזר את השפעות האש ההרסניות, כי צריך לדעת להפעיל אותה, לבנות את הציוד לשאוב אותה, לאחסן אותה בבטחה, ועוד הרבה סודות. אף אחד לא ידע את כל הסודות, משום שהביזנטים מידרו את הידע על המערכת שלהם, כך שלא יהיה אף אחד שייפול בשבי האויב ויידע יותר משבריר מהסוד. מידור זה גרם לנפילת האימפריה הביזנטית, בגלל שהידע היה מפוצל כל כך, עד שזה היה רק עניין של זמן עד שכל הטכנולוגיה אבדה.

תהליך הכנתה של האש היוונית נשמר בסודיות רבה, ועד היום לא יודעים בוודאות מה היו מרכיביה, אך ניתן לשער שהייתה מורכבת מנפט, עטרן וגופרית, מעורבבים בסיד חי וחומרים אחרים. לפי מקור אחר זו הייתה תערובת של גופרית, זפת, אשלגן חנקתי (מלחת) נפט וכנראה גם סיד חי. מרכיבים אלה העניקו לאש היוונית את היכולת לבעור כמעט בכל תנאי, ועל-פי השמועה – אפילו מתחת למים (ליכולת שלה תרם מרכיב משוער נוסף – מגנזיום).

קליניקוס העביר את הנוסחה לקיסר הביזנטי קונסטנטינוס הרביעי בשנת 673, במהלך המצור הערבי הראשון על קונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית. האש היוונית תרמה לרבים מניצחונותיהם של הביזנטים, והיא מסבירה את משך החיים הממושך של האימפריה הביזנטית, במיוחד בסוף ימיה, כאשר היו לה מעט מאוד לוחמים. לראשונה נעשה בה שימוש בשנת 672 כנגד צי ערבי, ומהר מאוד הפכה לאחד מכלי הנשק המאיימים ביותר של ימי הביניים. מפעילי האש היוונית סבלו מבעיות בטיחות, ולעיתים עלו באש הספינות הביזנטיות עצמן.

המתקנים להתזת אש יוונית נחשבים ללהביורים הראשונים.