בואינג-סטירמן
בואינג סטירמן דגם 75 (ידוע גם בשמות סטירמן קאיידט, Boeing Stearman Kaydet, סטירמן או קאיידט) היה מטוס דו-כנפי דו-מושבי שיוצר על ידי חברת סטירמן איירקראפט בארצות הברית שהפכה, בשנת 1938, לחברת בת של חברת בואינג.[1] המטוס שימש כמטוס אימון בשורות הגיס האווירי של צבא ארצות הברית והגוף שירש את הגיס האווירי, חילות האוויר של צבא ארצות הברית, וכן בצי ארצות הברית, בחיל האוויר המלכותי הקנדי, ובצבאות רבים נוספים בעולם. במהלך שנות ה-30 וה-40 נבנו בארצות הברית 10,346 מטוסים מדגם זה. בתום המלחמה נוצר עודף רב של מטוסים אלו והם נמכרו לחילות אוויר זרים לצורך אימון טייסים ולשוק הפרטי כמטוסי ריסוס וספורט. הסטירמן שימש גם בחיל האוויר הישראלי כמטוס אימון משנת 1949 ועד תחילת שנות ה-60. מנועו ומבנהו החזקים, כמו גם תכונות הטיסה שלו, הקנו לו מעמד מיוחד בין מטוסי ההדרכה בארצות הברית וגם בישראל[1][2].
 | |||||||||||||||
| מטוס סטירמן של מוזיאון חיל האוויר בחצרים | |||||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מטוס אימון | ||||||||||||||
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית | ||||||||||||||
| יצרן | בואינג | ||||||||||||||
| טיסת בכורה | 1934 | ||||||||||||||
| תקופת שירות |
1936–הווה (כ־88 שנים)  | ||||||||||||||
| צוות | 2 | ||||||||||||||
| יחידות שיוצרו | 10,346 | ||||||||||||||
| מחיר | 11,000 $ | ||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| תרשים | |||||||||||||||
 | |||||||||||||||
פיתוח ועיצוב
עריכהלויד סטירמן הקים בשנת 1927 את חברת סטירמן איירקראפט קומפני בוויצ'יטה, קנזס.[3] בשנת 1933 פיתח לויד סטירמן את דגם סטירמן 70, שהיה אב טיפוס של מטוס אימונים לטייסים צבאיים. מטוס זה היה מבוסס על דגם 6 "קלאודבוי" (Cloudboy) של החברה; הדגם הסדרתי של המטוס נקרא דגם 75, שהוצע לגיס האווירי ולצי ארצות הברית.[4] המטוס המוצע היה מטוס דו-כנפי בעל כנפיים עשויות מעץ ומצופות בבד, וגוף שהיה בנוי ממסגרת ברזל מרותכת ומצופה גם הוא בבד. מבנה זה היה חזק וקשיח, ואיפשר למטוס לעמוד בכוחות ג'י גבוהים, עד 12 ג'י חיובי ו-9 ג'י שלילי. כן הנסע היה קבוע ולא מתכנס, ותושבת גלגל הזנב הייתה גדולה ומקובעת. למטוס היו שני תאי טייס פתוחים הממוקמים זה אחר זה עבור מדריך טיסה וחניך. המנוע הרדיאלי היה בדרך כלל חשוף, על אף שכמה ממפעילות המטוס, בחרו לחפות את המנוע.[5] עיצוב מדחף הסטירמן הוא ייחודי ולהביו, שהגיעו למהירות הקול גם בפעולה רגילה, יצרו רעש עז שהיה ייחודי למטוס ונחשב כעין "סמל מסחרי" של הסטירמן.
שירות מבצעי
עריכהשירות בכוחות המזוינים של ארצות הברית
עריכהלמרות שלכתחילה פותח המטוס, כאמור, עבור הגיס האווירי, התעכבה רכישתו בשל אילוצים כספיים. צי ארצות הברית הביע עניין במטוס, וב-1935 הגיש הצי לחברת סטירמן הזמנה ראשונה. המטוסים עבור הצי זכו לסימול N2S-1, ומטוסים שיוצרו על פי ההזמנות הבאות סומלו N2S-2. המטוסים הראשונים עבור הגיס האווירי הוזמנו ב-1936, וזכו לסימול PT-13.[4][1] הדגמים השונים (ראו להלן) היו דומים מאוד, וההבדל העיקרי ביניהם היה המנוע. במחצית השנייה של שנות ה-30 של המאה ה-20 ובשנים הראשונות של שנות ה-40 היה הסטירמן מטוס האימון של טייסי הצי והכוחות האוויריים של צבא ארצות הברית. מעבר להיותו מטוס האימון הראשוני, שימש המטוס גם לאימוני אווירובטיקה וכן להדרכה בטיסת מכשירים.[4]
כמה מדינות, ובהן הפיליפינים וקובה, הזמינו גרסאות חמושות של המטוס. גרסאות אלו, שסומלו דגם 73 ודגם 76, נשאו מקלעים, ולעיתים גם פצצות. כמה מן המטוסים הותאמו למשימות צילום אוויר. מנועי מטוסים אלו היו חזקים יותר (ראו להלן).[4]
שימוש אזרחי
עריכהלאחר מלחמת העולם השנייה ובמהלך העשורים שאחריה נמכרו אלפי מטוסים לשוק האזרחי. מטוסים רבים הוסבו למטוסי ריסוס: בחלל המושב הקדמי הוכנס ציוד ייעודי לריסוס ודישון, ותחת הכנפיים התחתונות חוברו משאבות, צינורות ומתזים. שיפור נפוץ במטוסים אלו, שנועד להגדיל את יכולת נשיאת כמות גדולה של חמרי ההדברה ודשן, היה התאמת מנוע R-985 של פראט אנד ויטני והחלפת המדחף למדחף בעל מהירות קבועה. מטוסים אחרים שימשו לתובלה, מפגנים אוויריים, צילום אוויר, ועוד.
שירות בישראל
עריכהארבעת מטוסי הסטירמן הראשונים בחיל האוויר הישראלי נכנסו לשירות בשנת 1949 ושימשו כמטוס אימון ראשוני לקורס הטיס הראשון. בעשור שלאחר מכן נרכשו 63 מטוסי סטירמן נוספים, שנקראו גם קיידט, והועברו לבית הספר לטיסה. תחילה היו אלה מטוסים מדגם PT-17 קיידט ולאחר מכן נרכשו גם מספר מטוסים מדגם PT-13 קיידט.[2] בינואר 1953 הוקמה טייסת 147 שכללה מטוסי סטירמן שיועדו למשימות סיור וקישור. באותן שנים נבחר הפוקר S-11 להחליף את הסטירמן כמטוס ההדרכה של חיל האוויר, אולם לאחר שנרכשו כ-40 מטוסים מסוג זה, התברר כי מבנה המטוס והספק המנוע שלו אינם חזקים מספיק וב-1953 חזר הסטירמן להיות מטוס ההדרכה העיקרי[2]. הטייס עודד מרום תיאר את חוויית הטיסה במטוס: "המטוס בנוי שלד אלומיניום קל ומצופה בבד מרוח בלכה וצבע. מנוע כוכבי מזניק את המטוס למהירות 95 מי"ש, אך מאפשר לו לבצע אווירובטיקה נפלאה. הטיסה הראשונה במטוס זה הייתה חוויה מסמרת שיער. הטייסים יושבים בתוך תא פתוח, ובימי קור וגשם הייתה זו חוויה מקפיאה, לטוס בסטירמן בגובה של כמה אלפי רגל. לאחר כ-45 שעות על סטירמן, עברו החניכים לטוס על הרוורד. ולאחר מכן קבלו כנפי טיס.".
בשנת 1956, בזמן מבצע קדש, צורפו המטוסים לטייסת הקלה (טייסת הפייפרים) שבסיסה היה בשדה התעופה ברמלה. במהלך המבצע עסקה הטייסת במשימות קישור, העברת דואר, וסיור, בחצי האי סיני[2] ולאורך הגבול הירדני. לאחר סיום הלחימה, שבו המטוסים לבית ספר לטיסה וליעודם המקורי - אימון פרחי הטיס. מטוסי הסטירמן היו המטוסים הראשונים בהם ביצעו טייסי חיל האוויר מפגני אווירובטיקה[6].
הגעת מטוסי ההדרכה הסילוניים, מטוסי הפוגה מגיסטר, הביאה ליציאת הסטירמנים ממערך ההדרכה בחיל האוויר הישראלי ביולי 1961. המטוסים נמכרו לשוק האזרחי ושימשו כמטוסי ריסוס, אימון וספורט. נכון לשנת 2011, נותרו שני מטוסי סטירמן במצב טיסה ושניהם נמצאים במוזיאון חיל האוויר שבחצרים. אחד המטוסים משתתף דרך קבע במפגן האווירי הנערך במסגרת טקסי סיום קורס הטיס. בפברואר 2015 נשרף אחד המטוסים בעת טיפול תחזוקה שנערך בו.[7]
בישראל התפרסם הסטירמן בהזדמנות נוספת, כאשר בשנת 1966, טס אייבי נתן במטוס מדגם זה (אשר זכה לכינוי "שלום 1") מהרצליה לפורט סעיד שבמצרים כיוזמה לקידום השלום בין שתי המדינות[8].
גרסאות
עריכהכל גרסאות מטוסי הסטירמן היו זהות באופן כללי, וההבדל העיקרי היה מנוע המטוס. גרסאות הצבא והצי נבדלו בסימוליהן, כמפורט להלן.[9]
- סטירמן 70
- אב הטיפוס של המטוס. לצורך ניסוי והערכה בגיס האווירי של ארצות הברית ניתן לאב הטיפוס הסימול הזמני XPY-943.
צבא ארצות הברית
עריכה
צבא ארצות הברית הפעיל מספר גרסאות, שההבדל העיקרי ביניהן היה המנוע.
- PT-13
- עם מנוע לייקומינג R-680. נבנו 2,141 מטוסים תת-הגרסאות.
- PT-13 - גרסת הייצור הראשונה. מנוע R-680-B4B. נבנו 26 מטוסים. סימול חברת בואינג-סטירמן: דגם 75.
- PT-13A - עם מנוע R-680-7. נבנו 92 מטוסים בשנים 1937–1938. סימול החברה: דגם A-75.
- PT-13B - עם מנוע R-680-11. נבנו 252 מטוסים בשנים 1939–1940. סימול החברה: דגם A-75.
- PT-13C - שישה מטוסים מתת-גרסה PT-13B שהוסבו להדרכת טיסת מכשירים. סימול החברה: דגם A-75.
- PT-13D - מטוסים מתת-הגרסה PT-13A עם מנוע R-680-17. נבנו והוסבו 353 מטוסים. סימול החברה: דגם E-75.
- עם מנוע לייקומינג R-680. נבנו 2,141 מטוסים תת-הגרסאות.
- PT-17
- עם מנוע קונטיננטל R-670-5. יוצרו 3,519 מטוסים. סימול החברה: דגם A-75NI.
- PT-17A - 18 מטוסי PT-17 שהותאמו להדרכת טיסת מכשירים.
- PT-17B - שלושה מטוסי PT-17 שהוסבו למטרות ריסוס אווירי.
- עם מנוע קונטיננטל R-670-5. יוצרו 3,519 מטוסים. סימול החברה: דגם A-75NI.
- PT-18
- מטוסי PT-13 עם מנוע ג'ייקובס R-755. נבנו 150 מטוסים. סימול החברה: דגם A-75JI.
- PT-18A - שישה מטוסי PT-18 שהותאמו להדרכת טיסת מכשירים.
- מטוסי PT-13 עם מנוע ג'ייקובס R-755. נבנו 150 מטוסים. סימול החברה: דגם A-75JI.
- PT-27
- מטוסי PT-17 בשירות חיל האוויר המלכותי הקנדי. 300 מטוסים הועברו במסגרת הסכם החכר והשאל, וניתן להם סימול זה.
צי ארצות הברית
עריכה
- NS
- עם מנוע רייט J-5 ווירלווינד עודפים. יוצרו כ-60 מטוסים. סימול החברה: דגם 73.
- N2S
- הדגם העיקרי בשירות הצי. נודע בכינוי "הסכנה הצהובה" בשל הצבע הצהוב שבו נצבע.
- N2S-1 - עם מנוע קונטיננטל R-670-14. נבנו 250 מטוסים. סימול החברה: דגם 73.
- N2S-2 - עם מנוע לייקומינג R-680-8. נבנו 125 מטוסים. סימול החברה: דגם B75.
- N2S-3 - עם מנוע קונטיננטל R-670-4. נבנו 1,875 מטוסים. סימול החברה: דגם B75N1.
- N2S-4 - עם מנוע קונטיננטל R-670-14. הועברו 99 מטוסים מצבא ארצות הברית ונבנו עוד 577 מטוסים. סימול החברה: דגם 73.
- N2S-5 - עם מנוע לייקומינג R-680-17. נבנו 1,450 מטוסים. סימול החברה: דגם E75.
- הדגם העיקרי בשירות הצי. נודע בכינוי "הסכנה הצהובה" בשל הצבע הצהוב שבו נצבע.
גרסאות נוספות
עריכה- דגם 73L3
- גרסה עבור הפיליפינים עם מנוע לייקומינג R-680-4 או R-680C1. נבנו שבעה מטוסים.
- דגם A73B1
- גרסה לייצור עבור קובה, עם מנוע לייקומינג R-680-4 (220 כוח סוס) או רייט ווירלווינד R-670 (235 כוח סוס). נבנו שבעה מטוסים.
- דגם A73L3
- גרסה משופרת עבור הפיליפינים. נבנו שלושה מטוסים.
- דגם 76
- גרסה לייצוא של דגם 75, לאימון וגרסאות חמושות.
מפעילות
עריכה
.jpg)
נתונים כלליים
עריכה.jpg)
נתונים לדגם PT-17
מאפיינים כלליים
עריכה- צוות: 2 (מדריך וחניך)
- אורך: 7.54 מטר
- מוטת כנפיים: 9.81 מטר (כנף עליונה)
- גובה: 2.95 מטר
- משקל ריק: 1,931 ליברות (878 ק"ג)
- משקל טעון: 3,991 ליברות (1,538 ק"ג)
- משקל המראה מקסימלי: 2,635 ליברות (1,200 ק"ג)
- הנעה: מנוע רדיאלי אחד בעל שבעה צילינדרים, מקורר אוויר, קונטיננטל R-670-5, 220 כוח סוס
ביצועים
עריכה- מהירות מקסימלית: 117 קשר (217 קמ"ש)
- מהירות שיוט: 83 קשר (155 קמ"ש)
- טווח: 636 ק"מ
- תקרת שירות: 13,200 רגל (4,024 מטר)
- קצב טיפוס: 17.3 דקות ל-10,000 רגל (3,000 מטר)
לקריאה נוספת
עריכה- דני שלום: מטוסי חיל האוויר, מהטייגר מות' עד הסופה. באוויר - פרסומי תעופה וחלל, ראשון לציון. תשס"ן, 2005.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 Stearman PT-13D Kaydet, באתר מוזיאון חיל האוויר של ארצות הברית.
- ^ 1 2 3 4
דני שלום, מטוסי חיל האוויר - מהטייגר מות' עד הסופה, באויר פרסומי טיסה, 2006, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר, עמ' 63
- ^ על לויד סטירמן ראו בדף אודותיו בהיכל התהילה האווירית הלאומי של ארצות הברית.
- ^ 1 2 3 4 History of the Boeing Stearman Aircraft באתר stearman.at.
- ^ על פי Boeing N2S Stearman באתר historyflight.com.
- ^ אביגדור שחן, חישול הכנפים (חיל האויר בשנים 1949-1956), הוצאה לאור-משרד הביטחון, 1991, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר, עמ' 157
- ^ הסטירמן של מוזיאון חיל האוויר נשרף, באתר רוטר.נט, 11 בפברואר 2015
- ^ צבי אלגת, אייבי נתן המריא הבוקר למצרים, מעריב, 28 בפברואר 1966
- ^ על פי Boeing Stearman Technical Details באתר www.stearman.at.
