ויקיפדיה

בטי דייוויס (זמרת)

זמרת אמריקאית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בבטי דייוויס זמרת הפאנק. אם התכוונתם לבטי דייוויס השחקנית, ראו בטי דייוויס; שהייתה שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון אמריקנית.

בטי דייוויס (נולדה בשם בטי גריי מאברי; 26 ביולי 1944 – 9 בפברואר 2022) הייתה זמרת, משוררת ודוגמנית אמריקאית. היא הייתה ידועה בטקסטים מיניים ובסגנון הלירי שלה שהיו דחויים ובלתי נסבלים בתקופתה. היא הייתה אשתו השנייה של החצוצרן מיילס דייוויס.[1] הפרופיל שלה באתר AllMusic מתאר אותה כ"דיוות פאנק ראוותנית ששילבה את הריאליזם הרגשי החריף של טינה טרנר, את חוש האופנה העתידני של דייוויד בואי ואת הכישרון של מיילס דייוויס".[2]

בטי דייוויס
Betty Davis
עטיפת האלבום בשם NASTY-GAL תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
עטיפת האלבום בשם NASTY-GAL
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 26 ביולי 1944
דורהם, צפון קרוליינה, ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
פטירה 9 בפברואר 2022 (בגיל 77)
הומסטד, פנסילבניה
שם לידה Betty Gray Mabry
שם במה Betty Davis
מקום קבורה הומסטד, פנסילבניה
מוקד פעילות ניו יורק
תקופת הפעילות 1960–2019 (כ־59 שנים)
מקום לימודים מכון האופנה הטכנולוגי FIT, ניו יורק
עיסוק
  • משוררת
  • זמרת
  • דוגמנית
סוגה
  • פאנק
  • ג'אז
  • בלוז
  • רוק פסיכדלי
שפה מועדפת אנגלית
כלי נגינה שירה
חברת תקליטים
  • קולומביה רקורדס
  • Light in the Attic Records
  • איילנד רקורדס
שיתופי פעולה בולטים
  • ג'ימי הנדריקס
  • לו קורטני
  • מיילס דייוויס
  • סלי סטון
  • דון קוסטה
  • יו מסקלה
בן זוג מיילס דייוויס
פרופיל ב-IMDb

נעורים

עריכה

ב-26 ביולי 1944, בטי גריי מאברי נולדה בדורהם, צפון קרוליינה.[3][4] היא פיתחה עניין במוזיקה כבר בגיל עשר. סבתה הפגישה אותה עם מוזיקאיי בלוז שונים, בזמן ששהתה בחווה שלה שבעיר ריידסוויל (אנ').[5] בגיל 12 היא כתבה את אחד השירים הראשונים שלה, "I'm Going to Bake That Cake of Love".[6] המשפחה עברה להומסטד, פנסילבניה (אנ'), שם אביה, הנרי מאברי, עבד במפעל פלדה. דייוויס למדה וסיימה את בית הספר התיכון.[7] בתום לימודי התיכון, לאחר שראתה את אביה רוקד כמו אלביס פרסלי, היא החליטה להתחיל בקריירה בעולם הבידור והבמות (show business).[8][9]

קריירה

עריכה

כשהייתה בת 16, בטי עזבה את הומסטד לניו יורק, גרה עם דודתה ונרשמה למכון האופנה הטכנולוגי (FIT). בניו יורק היא ספגה את התרבות והמוזיקה העממית של גריניץ' וילג' מתחילת שנות ה-60. היא קשרה את עצמה עם מבקרים של מועדון "המרתף" האופנתי בעיר, בו היא ניגנה תקליטים והתחברה למבלים. במועדון "המרתף" התכנסו סטייליסטים צעירים, קהל רב-גזעי, אנשי אומנות, דוגמניות, סטודנטים לעיצוב, שחקנים וזמרים. ב-FIT היא הכירה והייתה חברה של מעצב האופנה סטיבן בורוז (אנ'), שגם למד במכון באותה תקופה.[10] במקביל היא עבדה גם כדוגמנית, ובמכירת תמונות בעגלות שבקניונים.[11]

בניו יורק היא פגשה מוזיקאים רבים כולל את ג'ימי הנדריקס וסלי סטון.[12] ראשית הקריירה המוזיקלית שלה החלה כתוצאה ידידותה עם המשוררת וזמרת הנשמה לו קורטני (אנ'), שהפיקה את הסינגל הראשון שלה בשם "המרתף", (קיומו של תקליט זה הוטל בספק).[13] בטי דייוויס חתמה על חוזה עם האמרגן מגלה הכישרונות ומפיק התקליטים דון קוסטה (אנ'), שהיה האמרגן של פרנק סינטרה.[14] ב-1964, תחת שם ילדותה Betty Mabry, היא הקליטה את "Get Ready For Betty", "I'm Gonna Get My Baby Back" עבור הלייבל וחברת התקליטים DCP International של דון קוסטה.[13] באותו תקופה, היא הקליטה סינגל שנקרא, "I'll Be There", עם רוי ארלינגטון עבור חברת התקליטים Safice Records, תחת השם המשותף "Roy and Betty".[15]

ההופעה המקצועית הראשונה שלה, הגיעה לאחר שכתבה את "Uptown (to Harlem)" עבור להקת The Chambers Brothers ששרה שירי נשמה מסוגת פאנק פסיכדלי. אלבומם משנת 1967 זכה להצלחה גדולה, באותה תקופה בטי מאברי התמקדה יותר בקריירת הדוגמנות שלה. היא הצליחה כדוגמנית אבל הרגישה משועממת מהעבודה. היא אמרה "לא אהבתי לדגמן כי לא הייתי צריכה שכל כדי לעשות את זה. זה יחזיק מעמד רק כל עוד אני נראית טוב".[16][17]

ב-1968, כשהייתה במערכת יחסים עם המוזיקאי יו מסקלה, היא הקליטה כמה שירים עבור חברת התקליטים קולומביה רקורדס, כשמסקלה כתב את העיבודים.[18] שני שירים יצאו כסינגלים: "Live, Love, Learn", "It's My Life". מערכת היחסים שלה עם מיילס דייוויס החלה זמן קצר לאחר הפרידה שלה מיו מסקלה. היא הופיעה על עטיפת אלבומו של מיילס דייוויס, Filles de Kilimanjaro, שכלל את המחווה שלו עבורה בשם, "Mademoiselle Mabry", בו היא הציגה רוק הפסיכדלי ואת סגנונות הלבוש הראוותניים של התקופה.[2][12] באביב 1969, בטי חזרה לאולפני.52nd St של חברת התקליטים קולומביה כדי להקליט סדרה של רצועות הדגמה (Demo), כשהמפיקים הם מיילס ותיאו מסרו. לפחות חמישה שירים הוקלטו במהלך אותם מפגשים, שלושה מהם היו מקוריים של Mabry, שניים מהם היו קאברים של להקת Cream ולהקת Creedence Clearwater Revival. מיילס ניסה להשתמש בשירי ההדגמה האלה כדי להבטיח לבטי הפקת אלבום משלה, אבל לא קולומביה ולא אטלנטיק התעניינו והם הועברו לארכיון עד 2016. באותה שנה, הם יצאו לאור באוסף שנקרא, The Columbia Years, 1968–1969 על ידי חברת התקליטים Seattle's Light in the Attic Records.[19]

בשנת 1971 לאחר שנישואיה עם מיילס הסתיימו, עברה בטי ללונדון כדי להמשיך בקריירת הדוגמנות שלה. במקביל היא גם כתבה מוזיקה. לאחר כשנה בבריטניה, בטי חזרה לארצות הברית מתוך כוונה להקליט שירים עם להקת סנטנה. במקום זאת היא הקליטה שירים משלה שהיא כתבה ועיבדה בלעדית,[19] עם קבוצה של מוזיקאי פאנק מהחוף המערבי, כולל לארי גרהאם, גרג ארריקו, האחיות פוינטר וחברי מגדל הכוח.[2] בשנת 1973 היא הפיקה את התקליט הראשון שלה שנקרא, Betty Davis. היא הוציאה שני אלבומי אולפן נוספים בשם, They Say I'm Different (1974)[20] וב - 1975 את הופעת הבכורה שלה Nasty Gal בחברת התקליטים Island Records. אף אחד משלושת האלבומים לא זכה להצלחה מסחרית.[2] היו לה שני להיטים קטנים במצעד ה-R&B של בילבורד: "If I'm in Luck I Might Get Picked Up", שהגיע למקום ה-66 ב-1973, ו-"Shut Off the Lights", שהגיע למקום ה-97 ב-1975.[21]

דייוויס נותרה דמות קאלט ממגנטת ופולחנית כזמרת. בין היתר בשל המילים לשירים והסגנון המיני שלה שהיה "ללא בושה". שניהם היו דחויים ובלתי נסבלים באותה תקופה.[22] היא זכתה להצלחה באירופה, אבל בארצות הברית נאסר עליה להופיע בטלוויזיה בגלל הדמות הבימתית התוקפנית שלה מבחינה מינית. חלק מהתוכניות שלה הוחרמו, ושיריה לא הושמעו ברדיו עקב לחץ של קבוצות דתיות וה - NAACP.[23] הזמר קרלוס סנטנה הזכיר את בטי כשאמר, "היא בלתי ניתנת לשליטה - אי אפשר היה לאלף אותה. מוזיקלית, פילוסופית ופיזית, היא הייתה קיצונית ומושכת".[24]

פרישה לגמלאות

עריכה

בשנת 1976, דייוויס השלימה אלבום נוסף עבור חברת התקליטים איילנד רקורדס שנגנז ולא יצא למדפים במשך 33 שנים, עד שהוסר לחלוטין על ידי חברת התקליטים. לאחר הפקת האלבום, היא בילתה שנה ביפן, עם נזירים "שתקנים".

אביה של בטי מת ב-1980, דבר שגרם לה לחזור לארצות הברית כדי לגור עם אמה בהומסטד, פנסילבניה. דייוויס נאבקה בדיכאון לאחר מותו של אביה ובמחלת הנפש שלקתה לאחר מכן. מחלה זו גרמה להפסקת הקריירה שלה. היא נשארה בהומסטד, השלימה עם סוף הקריירה וחייתה חיים שקטים.[25] בשנת 2017 כשבמאי הקולנוע פיל קוקס איתר את דייוויס להפקת סרט על חייה, הוא מצא אותה גרה במרתף של בית דירות ללא אינטרנט, טלפון סלולרי או מכונית. הוא אמר: "זו לא הייתה אישה עם עושר או מותרות. היא חיה על בסיס הדברים החיוניים בלבד".[25]

הרצועות מההקלטות האחרונות של דייוויס משנת 1979, הופצו לאוהדים של בטי, בשני אלבומי בוטלג מחתרתיים Crashin' From Passion (1995) ו־Hangin' Out in Hollywood (1996).[26] אלבום הלהיטים הגדולים שלה, Anti Love: The Best of Betty Davis, יצא גם הוא ב-1995.[27]

ב-2007 ההפקות, בטי דייוויס (1973) ו־They Say I'm Different (1974)[22] הופקו מחדש על ידי Light in the Attic Records.[28] בשנת 2009, חברת התקליטים הוציאה מחדש את Nasty Gal ואת אלבום האולפן הרביעי שלה שלא הוצא לאור, אך הוקלט מחדש ב-1976, בשם מחודש Is It Love or Desire? שתי ההוצאות המחודשות הכילו הערות רחבות של חברי להקתה האחרונה (הרבי הנקוק, צ'אק רייני ואלפונס מוזון), השופכות מעט אור על המסתורין מדוע אלבומה הרביעי, שנחשב אולי לעבודתה הטובה ביותר, נגנז ולא יצא לאור במשך 33 שנים.[29]

ב-2017, הופק סרט תיעודי עצמאי בבימויו של פיל קוקס בשם Betty: They Say I'm Different יצא לאקרנים. סרט זה חידש את התעניינות בחייה ובקריירה המוזיקלית שלה.[30][31]

בשנת 2019, דייוויס הוציאה את "A Little Bit Hot Tonight", זה היה השיר החדש הראשון שלה לאחר למעלה מ-40 שנה. אותו ביצעה ושרה דניאלה מאג'יו, אתנומוזיקולוגית שהייתה חברה קרובה של בטי ומפיקה שותפה ב־Betty: They Say I'm Different.[32]

ב-2023, לציון יום השנה ה-50 להופעת הבכורה של בטי דייוויס, חברת התקליטים Light in the Attic Records הוציאה מחדש שלושה מאלבומיה: ?Betty Davis, They Say I'm Different,Is It Love Or Desire, כמו גם את ההפקה הרשמית הראשונה של הרצועות של דייוויס מ-1979, Crashin' From Passion.

חיים אישיים ומותה

עריכה

ב-1966, כדוגמנית בטי פגשה את מוזיקאי הג'אז מיילס דייוויס, שהיה מבוגר ממנה ב-18 שנים.[33] הוא התגרש מאשתו הראשונה, הרקדנית פרנסס דייוויס ובילה עם השחקנית סיסלי טייסון. בטי החלה לבלות עם מיילס בתחילת 1968, והם נישאו בספטמבר באותה שנה.[33] במהלך שנות נישואיהם, היא הכירה לו את המגמות בתעשיית האופנה ובמוזיקה הפופולרית של התקופה, שהשפיעו על המוזיקה שכתב והלחין. באוטוביוגרפיה שלו, מיילס שיבח את בטי שעזרה לו להתפתח בתחום החקירה המוזיקלית שלו. תוך הצגת החצוצרן לגיטריסט הרוק הפסיכדלי ג'ימי הנדריקס ולממציא הפאנק סליי סטון.[18] האלבום של מיילס דייוויס Filles de Kilimanjaro (1968) מציג את בטי על העטיפה וכלל גם שיר שנקרא על שמה.[34]

באוטוביוגרפיה שלו כתב מיילס, שבטי הייתה "צעירה ופרועה מדי". הוא האשים אותה בקשר עם ג'ימי הנדריקס, קשר שהחיש את סיום נישואיהם.[35] בטי הכחישה את הפרשה וכתבה, "כל כך כעסתי על מיילס על הדברים שהוא כתב. זה היה חסר כבוד לג'ימי ולי. מיילס ואני נפרדנו בגלל המזג האלים שלו".[36] לאחר שהאשים אותה בניאוף, בשנת 1969 הוא הגיש תביעת גירושין.[37] מיילס אמר למגזין Jet (אנ') כי הגירושים נגרמו באשמת "טמפרמנט". הוא הוסיף, "אני פשוט לא מסוג החתולים להתחתן".[38] הנדריקס ובטי נשארו קרובים, עד מותו של הנדריקס. ההשפעה של הנדריקס ובמיוחד של סליי סטון על מיילס דייוויס הייתה ברורה באלבום Bitches Brew (1970), שפתח את עידן הפיוז'ן ג'אז (אנ'). סופר שדייוויס רצה לקרוא לאלבום Witches Brew אך בטי שכנעה אותו לשנות את השם.[39]

דייוויס בילתה לזמן קצר עם המוזיקאי אריק קלפטון, אבל היא סירבה לשתף איתו פעולה.[40][41]

בשנת 1975, אהובה של בטי דייוויס, רוברט פאלמר, עזר לה להפיק הקלטות עם חברת התקליטים איילנד רקורדס. זמן קצר לאחר מכן היא הוציאה את אלבומה Nasty Gal.[42]

בטי דייוויס, מתה מסרטן בביתה בהומסטד, פנסילבניה, ב-9 בפברואר 2022, בגיל 77.[43][44]

מורשת

עריכה

סידרת הטלוויזיה ששודרה בשידור ישיר שנקראה Mike Judge Presents: Tales from the Tour Bus סיימה את עונת 2018 בפרק שהמתמקד בקריירה הדחויה והבלתי נסבלת של בטי דייוויס.[45]

המוזיקה של דייוויס הוצגה בסדרות טלוויזיה כולל Orange Is the New Black,[46] Girlboss,[47] Mixed-ish,[48] High Fidelity[49] ו-Pistol.[50]

דיסקוגרפיה

עריכה

אלבומי אולפן

עריכה
שנה אלבום חברת התקליטים המפיקה[51] מקום

במצעד שירי ה-R&B

מקום

בקנט מיוזיק רפורט האוסטרלי[52]

הערות
1973 בטי דייוויס

Betty Davis

Just Sunshine

ו-

Light in the Attic

(מהדורה מחודשת ב-2007)

- הופק על ידי גרג ארריקו
1974 הם אומרים שאני שונה

They Say I'm Different

Just Sunshine

ו-

Light in the Attic

(מהדורה מחודשת ב-2007)

46 - הפקה על ידי בטי דייוויס
1975 בחורה מופקרת

Nasty Gal

איילנד רקורדס

ו-

Light in the Attic
(מהדורה מחודשת ב-2009)

54 96 הפקה על ידי בטי דייוויס
2009 האם זו אהבה או תשוקה?

Is It Love or Desire

Light in the Attic - הוקלט ב-1976 ויצא ב-2009
2023 מתרסק מתשוקה

Crashin' from Passion

Light in the Attic - הוקלט בשנת 1979, שוחרר לראשונה באופן לא רשמי בשנת 1995 על ידי Razor & Tie,[53] שוחרר באופן רשמי בשנת 2023 על ידי Light in the Attic

סינגלים

עריכה
שנה סינגל חברת התקליטים המפיקה מקום

במצעד שירי ה-R&B

הערות
1963? "המרתף"

"The Cellar"

הפקה עצמאית הופק על ידי לו קורטני
1964 "התכוננו לבטי" / "אני אקבל את התינוק שלי בחזרה"

"Get Ready for Betty" / "I'm Gonna Get My Baby Back"

DCP הופק על ידי דון קוסטה
1968 "זה החיים שלי" / "חיה, אהוב, למד"

"It's My Life" / "Live, Love, Learn"

קולומביה הופק על ידי ג'רי פולר
1973 "אם יהיה לי מזל אולי יאסוף אותי" / "סטפין מילר"

"If I'm in Luck I Might Get Picked Up" / "Steppin in Her I. Miller Shoes"

Just Sunshine 66 הופק על ידי גרג ארריקו
1973 "אוי כן" / "בינתיים"

"Ooh Yeah" / "In the Meantime"

Just Sunshine
1974 "שו-ב-דופ ושוטר אותו" / "הוא היה פריק גדול"

"Shoo-B-Doop and Cop Him" / "He Was a Big Freak"

Just Sunshine
1974 "תכנס לשם" /"הם אומרים שאני שונה"

"Git in There" /"They Say I'm Different"

Just Sunshine
1975 "תכבה את האור" / "הוא היה פריק גדול"

"Shut Off the Light" / "He Was a Big Freak"

איילנד רקורדס 97

הוקרה

עריכה
שנה אלבום חברת התקליטים המפיקה הערות
2016 שנות קולומביה 1968–1969 Light in the Attic רצועות שהוקלטו בשנים 1968–1969 ויצאו ב-2016;
הופק על ידי מיילס דייוויס ותאו מאקרו[54][55]

מהדורות לא רשמיות

עריכה
  • Hangin' Out in Hollywood (1995) (Charly Records)[56] – אוסף של חומרים שהוקלטו ב-1979[57]
  • Anti Love: The Best of Betty Davis (2001) (MPC מוגבל) - קומפילציה[58]
  • This Is It! Anthology (2005) (Vampisoul) – Compilation[59]

לקריאה נוספת

עריכה
  • Liner notes to Light in the Attic Records' 2007 re-issue of Betty Davis' self-titled 1973 debut album.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Pareles, Jon (2022-02-10). "Betty Davis, Raw Funk Innovator, Is Dead at 77". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2024-06-22.
  2. ^ 1 2 3 4 בטי דייוויס, באתר AllMusic
  3. ^ "Betty Davis obituary". The Times. 10 בפברואר 2022. נבדק ב-11 בפברואר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ Mervis, Scott (22 ביולי 2019). "Betty Davis, a funk icon living in Homestead, releases first song in nearly 40 years". Pittsburgh Post-Gazette. נבדק ב-22 ביולי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ Betty Davis: She's Gotta Have It. By James Maycock : Articles, reviews and interviews from Rock's Backpages., www.rocksbackpages.com
  6. ^ McDonnell, Evelyn (2018). Women Who Rock: Bessie to Beyonce. Girl Groups to Riot Grrrl. New York: Black Dog & Leventhal. ISBN 978-0316558877. She penned her first song 'I'm going to bake that Cake of Love' when she was 12 years old.
  7. ^ Tiller, Joe (10 בפברואר 2022). "Betty Davis, Funk Pioneer, Dies Aged 77". Dig!. נבדק ב-10 בפברואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Betty Davis: She's Gotta Have It. By James Maycock : Articles, reviews and interviews from Rock's Backpages., www.rocksbackpages.com (באנגלית)
  9. ^ MyDiaryInColor (2022-02-12), Who Was Betty Davis? : A Breakdown On The Queen Of Funk, נבדק ב-2024-06-21
  10. ^ Mahon, Maureen (2020). Black diamond queens : African American women and rock and roll. Durham. ISBN 978-1-4780-1019-7. OCLC 1141516276.
  11. ^ "Betty Davis". Soulwalking.co.uk. נבדק ב-10 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ 1 2 Crowhurst, Anna-Marie (March 7, 2018) "Forgotten Women: The taboo-smashing queen of funk", Stylist.co.uk. Retrieved February 10, 2022
  13. ^ 1 2 "Betty Mabry: 'Get Ready for Betty'", On the Record, November 8, 2011. Retrieved February 10, 2022
  14. ^ Maycock, James (בפברואר 2005). "Betty Davis: She's Gotta Have It". MOJO. נבדק ב-10 בפברואר 2022 – via Rock's Backpages. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Charles Waring, "Betty Davis RIP", Soul&Jazz&Funk, February 10, 2022. Retrieved February 10, 2022
  16. ^ Wang, O., liner notes to They Say I'm Different, Betty Davis, Just Sunshine – JSS-3500, LP, 1974.
  17. ^ Wang, O., "The Music and Mystique of Betty Davis—Read the Liner Notes to the Funk Singer’s Debut LP", vinylmeplease.com, June 22, 2017.
  18. ^ 1 2 Nate Patrin, Betty Davis: The Columbia Years 1968-69, Pitchfork (באנגלית אמריקאית)
  19. ^ 1 2 Evan Minsker, Lost Betty Davis 1969 Sessions With Miles Davis Released, Pitchfork, ‏2016-06-28 (באנגלית אמריקאית)
  20. ^ "Betty Davis: Betty Davis / They Say I'm Different". Pitchfork. 22 במאי 2007. נבדק ב-23 בדצמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Whitburn, Joel (1996). Top R&B/Hip-Hop Singles: 1942–1995. Record Research. p. 104.
  22. ^ 1 2 MichelCouillard (2007-12-19), Betty Davis - They Say I'm Different, נבדק ב-2024-06-21
  23. ^ Mahon, Maureen (15 ביוני 2011). "They Say She's Different: Race, Gender, Genre, and the Liberated Black Femininity of Betty Davis". Journal of Popular Music Studies. 23 (2): 146–165. doi:10.1111/j.1533-1598.2011.01277.x. {{cite journal}}: (עזרה)
  24. ^ Spencer, Neil (2010-09-04). "Miles Davis: The muse who changed him, and the heady Brew that rewrote jazz". The Observer (באנגלית בריטית). ISSN 0029-7712. נבדק ב-2024-06-22.
  25. ^ 1 2 "'I didn't just fade off the planet.' Reconnecting with '70s funk queen Betty Davis". The Washington Post. 11 בספטמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ Bogdanov, Vladimir, ed. (2003). All Music Guide to Soul: The Definitive Guide to R&B and Soul. Ann Arbor, MI: Hal Leonard Corporation. p. 178. ISBN 0879307447. OCLC 52312236.
  27. ^ Betty Davis - Anti Love - The Best Of Betty Davis (באנגלית), 6 בספטמבר 1995 {{citation}}: (עזרה)
  28. ^ Matos, Michaelangelo (14 ביוני 2007). "Why lost funk queen Betty Davis doesn't live up to the hype". Slate Magazine (באנגלית). נבדק ב-10 בפברואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ Condon, Dan (10 בפברואר 2022). "Betty Davis, the controversial queen of raw funk, has died at 76". ABC.au. נבדק ב-11 בפברואר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ^ "Betty: They Say I'm Different". IMDb.
  31. ^ "Betty Davis – They Say I'm Different Symposium at NYU Tandon May 25, 2018". ארכיון מ-22 בדצמבר 2021 – via YouTube. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ "Betty Davis releases first new song since 1979". Thewire.co.uk. 24 ביולי 2019. נבדק ב-18 בפברואר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ 1 2 "One Of Sexiest Men Alive". Jet. 35 (2): 48. 17 באוקטובר 1968. {{cite journal}}: (עזרה)
  34. ^ Kenny, Jack. "MILES DAVIS - Filles De Kilimanjaro: A Re-evaluation". Jazz Views. נבדק ב-11 בפברואר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  35. ^ Davis, Miles; Troupe, Quincy (1990). Miles: The Autobiography. Simon & Schuster. ISBN 978-0-671-72582-2.
  36. ^ Spencer, Neil (4 בספטמבר 2010). "Miles Davis: The muse who changed him, and the heady Brew that rewrote jazz". The Obserrver. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ Miles Davis, Quincy Troupe (2012). Miles : The Autobiography. Macmillan. ISBN 9781447218371.
  38. ^ "Miles Davis Signs $300,000 Record Pact; Sheds Wife". Jet. 37 (24): 53. 12 במרץ 1970. {{cite journal}}: (עזרה)
  39. ^ "Madonna before Madonna: The woman who introduced Miles to Hendrix finally speaks". Thedailymaverick.co.za. אורכב מ-המקור ב-8 בספטמבר 2010. נבדק ב-10 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  40. ^ Dremousis, Lisa (31 במאי 2007). "The Soul Singer in the Shadows". Esquire. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ Dazed, How Betty Davis paved the way for Lil’ Kim and Peaches, Dazed, ‏2014-06-15 (באנגלית)
  42. ^ Hundley, Jessica (15 ביוני 2014). "The singer, whose sexually potent 70s funk blueprint virtually created its own genre, talks about her personal soul revolution". Dazed. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ Pareles, Jon (10 בפברואר 2022). "Betty Davis, Raw Funk Innovator, Is Dead at 77". The New York Times. נבדק ב-10 בפברואר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  44. ^ Limbong, Andrew (9 בפברואר 2022). "Betty Davis, funk pioneer and fashion icon, dies at 77". NPR. נבדק ב-11 בפברואר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  45. ^ "Mike Judge Presents: Tales From The Tour Bus Season 2 Episode 8 Betty Davis". אורכב מ-המקור ב-22 בספטמבר 2020. נבדק ב-28 בדצמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ "Orange is the New Black Soundtrack, a playlist by 22sbbj4p6nqxnurgbrpg555oy on Spotify". Spotify.
  47. ^ "Girlboss: The Soundtrack (Season One) on TIDAL". אורכב מ-המקור ב-21 במאי 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  48. ^ "Mixed'ish (ABC) TV Soundtrack, a playlist by GrooveScene on Spotify". Spotify.
  49. ^ Prahl, Amanda (23 בפברואר 2020). ""They Say I'm Different" by Betty Davis". POPSUGAR Entertainment. {{cite web}}: (עזרה)
  50. ^ "Pistol soundtrack". Spotify.
  51. ^ Betty Davis albums and discography, Last.fm (באנגלית)
  52. ^ Kent, David (1993). Australian Chart Book 1970–1992 (illustrated ed.). St Ives, N.S.W.: Australian Chart Book. p. 83. ISBN 0-646-11917-6.
  53. ^ "Crashin' from Passion - Betty Davis" (באנגלית). AllMusic. נבדק ב-11 בפברואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  54. ^ Patrin, Nate (15 ביולי 2016). "The Columbia Years 1968-69". Pitchfork. נבדק ב-11 בפברואר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  55. ^ Minsker, Evan (28 ביוני 2016). "Lost Betty Davis 1969 Sessions With Miles Davis Released". Pitchfork. נבדק ב-10 בפברואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  56. ^ "Hangin' Out in Hollywood - Betty Davis" (באנגלית). AllMusic. נבדק ב-11 בפברואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  57. ^ Bogdanov, Vladimir, ed. (2003). All Music Guide to Soul: The Definitive Guide to R&B and Soul. Ann Arbor, MI: Hal Leonard Corporation. p. 178. ISBN 0879307447. OCLC 52312236. נבדק ב-11 בפברואר 2022. {{cite book}}: (עזרה)
  58. ^ "Anti Love: The Best of Betty Davis" (באנגלית). AllMusic. נבדק ב-11 בפברואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  59. ^ "This Is It! - Betty Davis" (באנגלית). AllMusic. נבדק ב-11 בפברואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=בטי_דייוויס_(זמרת)&oldid=39278399"