בית המוטור
בית המוטור הוא מבנה הנמצא בכניסה לקבוצת כנרת צפונית לירדנית, וקרוב לסכר דגניה. הוא היה בית משאבה בתחילת המאה העשרים והחל מ-1994 משמש כמוזיאון. המבנה בן שתי קומות ולו גג רעפים הבנוי אבני בזלת. קומת הקרקע צבועה בלבן ובקומה השנייה האבן במראה טבעי.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | היסטוריה |
| מיקום |
מועצה אזורית עמק הירדן  |
| מדינה |
ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1910 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1910 |
| אדריכל |
משה ברמן |
| קואורדינטות | 32°42′44″N 35°34′16″E / 32.71215474°N 35.57123065°E |
 | |
  | |
היסטוריה
עריכה
בית המוטור נבנה בשנת 1910 על ידי האגרונום משה ברמן מנהל חוות כנרת בשם המשרד הארצישראלי. המבנה נועד לשמש בית למשאבת מים לצורכי השקיה של שדות עמק הירדן ממי הירדן, המשאבה הראשונה ששאבה מים מהירדן או מהכנרת. המשאבה פעלה בספיקה של 60 מטר מעוקב מים בשעה והופעלה במנוע בוכנה קורטינג (Körting Hannover) שהופעל בגז. באותה עת לא הייתה אספקת חשמל במקום.
המבנה פשוט ומלבני בנוי בטכנולוגיה מקומית – קירות דֶּבֶשׁ [1] [2]מטויחים בלבן בחלק התחתון ובניה באבני בזלת שחורות ומסותתות בחלק העליון. הגג מחופה ברעפי "מרסי" [3] – אותם מייבאים לארץ. החלק העליון מחובר בגרם מדרגות חיצוני והוא משמש למגורי מפעילי המוטור, שחייב מפעיל צמוד בכל שעות היממה. המאמץ שהושקע בבניה ניכר בקירות המסותתים וברעפים "תוצרת חוץ", והוא ביטוי לחשיבות שיוחסה למבנה שנועד להגן על המנוע לשאיבת המים.
השימוש בארץ ישראל במנוע לשאיבת מים היה מהפכני בשלהי המאה ה – 19 ובראשית המאה העשרים ושינה את פני החקלאות המקומית . הראשונים לייבא לארץ ישראל טכנולוגיית השקיה זו היו הטמפלרים. [4] [5] בחבורת המאמינים הגרמנית נכללו אנשי מקצוע, מתכננים, מהנדסים וטכנאים שגם יכלו לתחזק את בתי המוטור. באותה תקופה נבנו בארץ מתקני שאיבה רבים - בנחלים ומסביב לכנרת. [6]
בבניין גרו "שלישיית יחד": בן ציון ישראלי, מאיר רוטברג ונח נפתולסקי. מנחם שמואלי (ממש"י), מחברי קבוצת כנרת, התגורר אף הוא במקום לתקופה קצרה עד שנרצח. החברים גויסו לעבודה ולהשגחה במקום על ידי בן ציון ישראלי.
בשנת 1912 באו למקום עולים מתימן שהתגוררו בצריפים ובמבני טיט ליד הבית וניסו לגדל ירקות. חלק מתימני כנרת השתכנו בבית המוטור ובראשם הרב דוד בן דוד ישראל צאירי. רבים מהם חלו במחלת המלריה ונפטרו. התגלעו מריבות בין התימנים ובין קבוצת כנרת על הקרקע ועל המים בשל מחסור במשאבים אלה. בשנת 1929 גורשו העולים מתימן לכפר מרמורק שליד רחובות. המשאבה עבדה עד שנת 1928, שנה שבה הגיעה הספקת חשמל לאזור. הבית שוקם בשנת 1988 ביוזמתו של אהרון ישראלי מקבוצת כנרת והפך למוזיאון. המוזיאון הוקם בשנת 1994 והוא מציג משאבה דומה לזו שהופעלה בעבר, אך פועלת בכוח החשמל במקום בגז. המוזיאון מציג את שלושת האישים שגרו בבית וכן את העולים מתימן. הבית סגור רוב הזמן ויש לתאם ביקור בו בקבוצת כנרת.
לקריאה נוספת
עריכה- ספי בן-יוסף, מדריך ישראל החדש כרך 4 בעריכת מושון גבאי ויצחקי גל, עמודים 230,231. הוצאת משרד הביטחון, כתר וידיעות אחרונות, 2001.
- שמעון קושניר, אנשי נבו, הוצאת עם עובד 1968. 237 עמודים.
קישורים חיצוניים
עריכה- יעקב שקולניק, אגמים ודקלים בשמורת הירדן, באתר ynet, 15 באפריל 2003
- תימני כנרת
- חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה
- בתי המוטור: בעקבות המשאבות והמבנים האבודים (עמוד 139)
הערות שוליים
עריכה- ^ kim pery, קירות דֶבֶּש ⋆ מגזין בניין הארץ, באתר מגזין בניין הארץ, 2022-02-28
- ^ דבש הוא טכניקת בניה מקומית שבה בונים קיר אבן כפול עם רווח בין הקיר החיצוני והפנימי ואת החלל ממלאים באבני לקט אדמה וסיד . זו שיטה נפוצה, זולה ומהירה
- ^ את הרעפים מייבאים הטמפלרים . ייצור מקומי מתחיל רק ב 1910
- ^ אף שהובאו פה ושם מנועים לארץ עוד לפני בוא הטמפלרים, הם אלו שהפכו את המנוע לזמין ונפוץ לכלל האוכלוסייה בארץ.
- ^ גיל גורדון, מנועים גרמנים ומנועים בריטים, על סוכנים ותחרות מסחרית בפלשתינה בשלהי התקופה העות'מאנית, קתדרה לתולדות ארץ ישראל 181, 2021, עמ' 58-31
- ^ עופר בור, בתי המוטור: בעקבות המשאבות והמבנים האבודים, אתרים גליון 10, 2020, עמ' 139