השחרת פנים
השחרת פנים (באנגלית: Blackface) היא סוג של איפור תיאטרלי בו נעשה שימוש כדי לייצג קריקטורה של אדם שחור, בעיקר על ידי שחקנים שאינם שחורים. השחרת פנים צברה פופולריות בארצות הברית במהלך המאה ה-19 ותרמה להפצתם של סטריאוטיפים גזעניים. עד אמצע המאה הפכו מופעי בידור הכוללים השחרת פנים לסוג אמנות אמריקאי מובהק. מופעים אלה תרגמו עבודות פורמליות כגון אופרה למונחים פופולריים עבור הקהל הרחב. בתחילת המאה ה-20 הפכה השחרת פנים לסוגה משל עצמה. באמצע המאה ה-20, במהלך המאבק נגד חוקי ג'ים קרואו, האקט של השחרת פנים הפסיק להיות מקובל בארצות הברית, ומאז נחשב לאקט של דה-הומניזציה, גזענות ופגיעה באנשים שחורים. לעומת זאת במדינות אחרות שימוש בסגנון איפור זה עדיין נמשך.
היסטוריה
עריכההשחרת פנים, אשר החלה בערך ב-1830, היוותה מסורת בתיאטרון האמריקאי במשך כ-100 שנים. מהר מאוד הפכה השחרת פנים לפופולרית במקומות אחרים, ובמיוחד בבריטניה, בה המסורת נמשכה זמן רב יותר מבארצות הברית. השימוש בהשחרת פנים, בבריטניה ובארצות הברית, נעשה בעיקר במסגרת הופעות בידור של מינסטרלים, אך היה קיים לפניהן, ונמשך גם אחריהן.
בתחילה, שחקנים לבנים נהגו להשחיר את פניהם באמצעות שעם שרוף, ומאוחר יותר השתמשו באיפור או משחה להברקת נעליים. בנוסף, השחקנים ניפחו את השפתיים שלהם בצורה מוגזמת, ולעיתים קרובות חבשו פאות צמר, כפפות, מעילים מזונבים או בגדים מרופטים. מאוחר יותר, גם אמנים שחורים השתמשו בהשחרת פנים בהופעותיהם.
הסטריאוטיפים המגולמים בדמויות משחירי הפנים היוו דרך לצייר את האדם השחור באור שלילי, ללעוג לו ולגלם אותו כאנס, גנב, פושע ופרא אדם מבחינה תרבותית ומוסרית, בארצות הברית דבר זה היווה גורם משמעותי בהצדקת המשך האפליה, גזענות ודימויים סטריאוטיפים לשחורים. צבע עור שחור בבני אדם גורר בורות, חוסר שיקול דעת, הנאה מכאב ומרות האדם הלבן. חוקי ג'ים קרואו נקראו על דמות נלעגת מוכרת שהשחירה את פנייה.
השחרת פנים בישראל
עריכה_-_MOSHE_DAYAN_AND_HIS_WIFE_RUTH_WITH_ONE_OF_THE_HABIMA_ACTORS.jpg)
בניגוד לארצות הברית ובריטניה, בישראל השחרת הפנים היא פחות נפוצה. השחרת פנים הגיעה לישראל בתחילת שנות השלושים של המאה ה-20. שחקנים יהודים בהוליווד לבשו איפור שחור בסרטים שונים (כגון אל ג'ולסון בסרט "זמר הג'אז")[1] ומאז נעשתה השחרת הפנים נפוצה גם במקומות חינוכיים ובגנים בישראל, ובחג הפורים בתחפושות למיניהן[2].
גם בהצגות בהבימה הייתה תופעה של השחרת פנים כחלק ממופעים בתיאטרון. בתחילת שנות החמישים עלו מחזות זמר ומחזות שכללו שחקנים שהשחירו את פניהם כחלק מהאיפור התיאטרלי, כדוגמת "זעקי, ארץ אהובה" (1949) ו"ספינת השעשועים" (1951). התופעה נעצרה בליהוק שחקנים ממוצא ערבי בשנות השבעים. כששחקנים אלו הגיעו לתיאטרון, הם לא צבעו את פניהם[1].
בישראל יש תופעות של השחרת פנים במדיה ובתוכניות סאטירה שונות. לדוגמה, בסדרת המערכונים "החוף של כושי" השחקן מריאנו אידלמן מגלם את דמותו של אדוארד, מהגר עבודה סודאני העובד בחוף. דוגמה אחרת במדיה אחרת היא בסרטון היוטיוב מינימור של טיילור ובן זיני, מוצג בן זיני, שצבע את עורו, כעובד ממוצא אפריקאי בבית מלון באילת[3].
באפריל 2023 התופעה הגיעה לכלי התקשורת כאשר בנות אולפנה צבעו את פניהן באיפור כהה כדי לגלם דמויות מזרחיות[4].
לקריאה נוספת
עריכה- בר-יוסף, א' (2014). וילה בג'ונגל: אפריקה בתרבות הישראלית. הקשרי עיון וביקורת. הקיבוץ המאוחד.
קישורים חיצוניים
עריכה
- השחרת פנים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 נועה בן-סעדיה, "שיר כושי": ספיריטואלס אפרו-אמריקאים בשנות החמישים והשישים בישראל
- ^ עינת שגיא-אלפסה, מסע נוסטלגי: איך נראו התחפושות של פעם, באתר ynet, 14 במרץ 2014
- ^ מינימור, באתר יוטיוב
- ^ מוריה אסף וולברג, יוסי אלי, בלאקפייס ולעג למזרחים: גזענות בסרטון של תלמידות אולפנה בי-ם, באתר רשת 14, 13/4/23