בלז קומפאורה
בלז קומפאורה (בצרפתית: Blaise Compaoré; נולד ב-3 בפברואר 1951) הוא פוליטיקאי ואיש צבא. כיהן כנשיא בורקינה פאסו בין השנים 2014-1987. היה ממקורביו הבכירים של הנשיא הקודם, תומא סנקרה, שנהרג במהלך הפיכה אותה הנהיג קומפאורה עצמו ב-1987 במטרה לתפוס את השלטון. מאז נבחר לכהונות רצופות בשנים 1991, 1998, 2005 ו-2010. ניסיונו לשינוי החוקה כדי להבטיח את בחירתו בפעם החמישית ב-2015, הוביל לגל סוער של מחאות נגדו ולהדחתו על ידי הצבא ב-31 באוקטובר 2014. קומפאורה נמלט לחוף השנהב השכנה.
 | |
| לידה |
3 בפברואר 1951 (בן 73) ואגאדוגו, וולטה עילית הצרפתית  |
|---|---|
| מדינה |
 בורקינה פאסו |
| מפלגה |
הקונגרס למען הדמוקרטיה והקדמה, Union of Burkinabé Communists, Organization for Popular Democracy – Labour Movement |
| בת זוג | שנטל קומפאורה |
| נשיא בורקינה פאסו בין השנים 1987–2014 | |
| פרסים והוקרה | |
| |
  | |
ראשית חייו וקריירה צבאית
עריכהקומפאורה נולד ב-3 בפברואר 1951 למשפחה ממוצא מוסי. הוא גדל בבורקינה פאסו, שנקראה אז וולטה עילית, בעיירה זיניארה (Ziniaré), הממוקמת ליד עיר הבירה ואגאדוגו.
קומפאורה נשלח למכללה צבאית ביאונדה שבקמרון, וקיבל הכשרה כלוחם ברבאט, מרוקו. בשנת 1976, במהלך מחנה האימונים במרוקו, פגש את תומא סנקרה והשניים הפכו לחברים טובים.
מ-1978 עד 1981 כיהן כראש מדור, ולאחר מכן מפקד פלוגה בצבא וולטה עילית.
במהלך כהונתו של קולונל סייה זרבו, נשיא וולטה עילית באותה תקופה, הקימה קבוצה של קצינים צעירים ארגון סודי בשם "קבוצת הקצינים הקומוניסטים", חבריי הקבוצה הידועים ביותר היו אנרי זונגו, ז'אן-בטיסט בוקרי לינגני, קומפאורה וסנקרה.
ב-1982 התרחשה הפיכה נגד ממשלתו של זרבו, בהנהגתם של "קבוצת הקצינים הקומוניסטים" ובתמיכה כמעט מוחלטת של העם הבורקיני וובעקבותיה הובא לשלטון המייג'ור ז'אן-פייר ודראוגו. אחרי שוודראוגו סילק מתפקיד ראש הממשלה את תומא סנקרה ועצר אותו, גם הוא הודח בשנת 1983 בהפיכה צבאית נוספת, שנהנתה ככל הנראה מתמיכת המשטר הלובי של מועמר אל קדאפי שהיה מסוכסך עם צ'אד וצרפת. במהלך הפיכה זו עלה סנקרה לשלטון. קומפאורה תמך במינויו של סנקרה לנשיא ושימש כסגנו, חבר במועצה המהפכנית הלאומית ואף שימש כשר המדינה ומאחור יותר כשר המשפטים בממשלתו של סנקרה.[1]
נישואיו
עריכהבמאי 1985 נישא לשנטל טראסון דה פוז'ר, אישה מולאטית שנולדה וגדלה בחוף השנהב, והייתה חברה קרובה של נשיא חוף השנהב, פליקס הופואה-בואני. הופואה-בואני, אשר חשש מההשפעה של סנקרה באזור ומהתקרבותו לגוש הקומוניסטי וללוב, ונתמך בשירות הצרפתי החשאי, העביר כספים רבים (שקיבל מפרנסואה מיטראן, נשיא צרפת) לקומפאורה דרך אשתו, והצליח להסית אותו נגד חברו סנקרה.
עלייתו לשלטון
עריכהב-15 באוקטובר 1987, "יום חמישי של הדמים", ניהל קומפאורה הפיכה, שבמהלכה נהרג סנקרה, ותפס את השלטון במקומו כשהיה בן 36 בלבד. הוא הציג על רציחתו של סנקרה כ"תאונה" והאשים את המנהיג המנוח ב"התרחקות מדרך המהפכה".
תקופת שלטונו של סנקרה אופיינה במאבק בשחיתות וברצון ליצור עצמאות כלכלית, תוך כדי התרחקות מצרפת והתקרבות ללוב של קדאפי ולברית המועצות ולגוש המזרחי. סנקרה התנגד לחיי פאר ולרכישות חוץ – בורקינאיות, במטרה ליצור עצמאות כלכלית ואי-תלות במדינות אחרות ובמעצמות. הוא דגל בייצור עצמאי ותמך בביצוע רכישות פנים, תוך המעטה ברכישות ממדינות אחרות, ואף ביצע מספר יוזמות מהפכניות ורודניות ביניהן הקטנת שכרם של כל עובדי הציבור, איסור איגודים ועיתונות חופשית, וכן, פעל לשיפור החינוך, לחיזוק מעמדן של נשים בחברה ולשיפור הסביבה האקולוגית והתחבורה. הוא נשאר, עוד יותר אחרי רציחתו, דמות נערצת בקרב אפריקאים רבים, אף-על-פי שגם משטרו התאפיין בשיטות דיכוי.
מיד לאחר כניסתו לתפקיד, חולל קומפאורה מפנה אידאולוגי כאשר ביטל את כל המדיניות של סנקרה. בין צעדיו המרכזים היו חזרה אל קרן המטבע הבינלאומית ואל הבנק העולמי, ולמעשה חזרה לשיטות של נאו קולניאליזם ולתלות בצרפת. צעד אשר הוביל לביטול המדיניות ששאפה ליותר עצמאות הכלכלית.
הוא הצהיר כי הידרדרות יחסי החוץ הייתה אחת הסיבות להפיכה, וטען כי סנקרה סיכן את יחסי המדינה עם חוף השנהב השכנה ועם צרפת. קומפאורה התייחס למדיניותו כ "תיקון" לקו המדיני של סנקרה, שנועד להחזיר את בורקינה פאסו אל ה"נתיב הנכון", הוא ביטל צעדים ומהלכים רבים שלו.
תקופת שלטונו
עריכהבתחילה הנהיג קומפאורה את המדינה כחלק משלישייה, יחד עם אנרי זונגו וז'אן-בטיסט בוקארי לינגני, אך במהרה האשים את שותפיו לשלטון במזימה להדיחו, ובמשפט מהיר הוציאם להורג.
בשנת 1991 נבחר באופן רשמי לנשיא בבחירות דמוקרטיות שהתקיימו באותה שנה. הבחירות הוחרמו על ידי מפלגות האופוזיציה העיקריות במחאה על האמצעים המפוקפקים ששימשו את קומפאורה כאשר תפס את השלטון בשנת 1987. קומפאורה זכה בבחירות ברוב קולות כאשר רק 25% מבעלי זכות ההצבעה הצביעו.
בשנת 1998, הוא נבחר מחדש בבחירות שהוחרמו שוב, אם כי הפעם רק על ידי מועמדי האופוזיציה העיקריים.
בנוסף לחרם בבחירות בשנים 1991 ו-1998, התמודד קומפאורה מול מחלוקות אחרות ותסיסה עממית. באוגוסט 2005 הוא הודיע על כוונתו להתמודד שנית בבחירות הבאות לנשיאות. אנשי האופוזיציה התנגדו וטענו כי מדובר בהפרה של החוקה, בשל תיקון חוקתי הנחקק בשנת 2000, שהגביל את הנשיא לשנתי קדנציות, והוריד את טווחי הזמן מ-7 ל-5 שנים. תומכיו של קומפאורה התווכחו על כך ואמרו כי לא ניתן ליישם את התיקון באופן רטרואקטיבי, ואכן, באוקטובר 2005 קבעה המועצה החוקתית כי התיקון לא יחול עד תום כהונתו השנייה, כדי לאפשר לו להציע את מועמדותו לבחירות 2005.
ב-13 בנובמבר 2005, קומפאורה נבחר מחדש כנשיא, ניצח 12 מתחרים וזכה ב-80.35% מקולות המצביעים.
מוות חשוד בשנת 1998 של נורברט זונגו, עיתונאי בולט, שדיבר נגד הממשל של קומפאורה, יצר פרקים תקופתיים של תסיסה שנמשכה עד שנות ה-2000. התפתחויות פוליטיות וכלכליות לא פופולריות הובילו גם להפגנות, כולל אלה שהתרחשו בשנים 2006, 2008, ו-2011.
ב-21 בפברואר 2011 החל גל מחאות שכלל גם הפגנות ושביתות של סטודנטים ועובדי ציבור, בדרישה לחקור את מותו של תלמיד (ז'וסטן זונגו) שהוכה למוות על ידי שוטרי משטרת קודוגו שבבורקינה פאסו ללא סיבה מוצדקת. במהלך ההפגנות הוצתו גם מבני ציבור ונהרגו שישה סטודנטים. המחאה גאתה ונחלשה לסירוגין, ובמהלך מרץ-אפריל התגברה, תוך קבלת השראה מגלי המחאות בארצות ערב ("האביב הערבי") שהתרחשו באותה עת. באפריל 2011, הצטרפו למחאות התלמידים, הסטודנטים ועובדי הציבור, כולל אנשי גדוד המשמר הנשיאותי שדרשו הבטחת דיור ומגורים להם ולבני משפחתם, מתוקף היותם עובדי מדינה, וביצעו מעשי אלימות שהוגדרו כמרד נגד השלטון. ב-16 באפריל, פוזרה הממשלה על ידי קומפאורה, שפיטר גם את ראש המשמר הנשיאותי (האחראי לאבטחת ראש המדינה) ואת מפקד הצבא. למחאות נגד שלטון קומפאורה הצטרפו חיילים רבים שערקו משורות הצבא.[2]
ביוני 2014 מפלגת השלטון ברשות קומפאורה, ארגנה משאל עם במטרה לאפשר לשנות את החוקה, על מנת שקומפאורה יוכל לנסות ולהיבחר מחדש ב-2015.
ב-30 באוקטובר 2014, האספה הלאומית הייתה אמורה לדון בתיקון לחוקה שיאפשר לקומפאורה לעמוד לבחירה מחדש כנשיא ב-2015, מה שהוביל להתחדשות המחאות נגד קומפאורה, בניסיון למנוע ממנו את שינוי החוקה שיאפשר את הארכת כהונתו. המחאות כללו את הצתת בניין הפרלמנט, ומתנגדי הנשיא השתלטו על בניין הטלוויזיה הלאומית. שדה התעופה הבינלאומי ואגאדוגו נסגר לטיסות, וראש הממשלה הודיע על השעיית התיקון בחוקה. בהמשך היום השבית הצבא את כל מוסדות השלטון והכריז על עוצר. ב-31 באוקטובר הודיע קומפאורה על התפטרותו, לאחר 27 שנות כהונה, ואת השלטון תפס מפקד הצבא, הגנרל אונורה נאברה טראורה .[3][4]
דובר האופוזיציה, פארגי אמיל פארה (Pargui Emile Paré) מהמפלגה הפדרלית תיאר את ההפגנות כ"אביב השחור של בורקינה פאסו", כמו האביב הערבי". המשמעות היא שהעם החליט לפתוח במחאה מתוך רצון אמיתי לשנות את מה שקורה במדינה, וזאת בהשפעת הצלחותיהן של מחאות האביב הערבי בצפון אפריקה. אחרי שנת שלטון זמנין תחת נשיאותו של מישל קפאנדו,ב-29 בדצמבר 2015 התמנה לתפקיד הנשיא רוק מארק כריסטיאן קאבורה, אזרח ראשון אחרי עשרות שנים, שנבחר בבחירות לנשיאות.
תפקידים בינלאומיים ואזוריים
עריכהב -1993 עמד הנשיא קומפאורה בראש משלחת בורקינה פאסו שהשתתפה בכנס הבינלאומי הראשון בטוקיו שעסק בפיתוח אפריקה.
קומפאורה היה פעיל כמגשר בנושאים אזוריים.
ב-26 ביולי 2006 הוא הוגדר כמתווך בדיאלוג פנימי בטוגו שהתקיים בוואגאדוגו באוגוסט 2006 והביא להסכמה בין הממשלה לבין מפלגות האופוזיציה שחתמו על הסכם המאפשר השתתפות של מפלגות האופוזיציה בממשלת המעבר לאחר מות הנשיא הקודם ומינוי בנו. ההסכם הוביל לשיתוף פעולה כלכלי מלא עם האיחוד האירופי לאחר 14 שנה של השעיה.
הוא גם שימש כמתווך במשבר בחוף השנהב שהתנהל בין תומכי ממשל לוראן גבאגבו לבין המורדים בממשל, בראשות אלאסן ואטארה. הגורם העיקרי למשבר היה מתח בסוגיות אזרחות וזכויות לקבוצות שהיגרו לחוף השנהב. קומפאורה תיווך את הסכם השלום בין הצדדים שנחתם ב-4 במרץ 2007 בוואגאדוגו בירת בורקינה פאסו.
במרץ 2012 הוא שימש כמתווך בשיחות בין נציגי ההפיכה שהתחוללה בבמקו בירת מאלי נגד משטרו של הנשיא, אמדו טומני טורה על רקע התפשטות אל-קאעידה. קומפאורה תיווך בין נציגי המהפכה ובין מנהיגים אזוריים אחרים.
ה BBC ציין ב-2014 כי הוא "בעל הברית החזק ביותר של צרפת וארצות הברית באזור", וזאת בשל עזרתו במאבק בזרוע אל-קאעידה ולקיחת חלק חשוב במלחמה שהתנהלה במאלי. צרפת וארצות הברית תמכו בקומפאורה, כי הוא החזיר את שליטתו של ההון המערבי בבורקינה פאסו.
קישורים חיצוניים
עריכה
בלז קומפאורה, ברשת החברתית פייסבוק
בלז קומפאורה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)- בלז קומפאורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ בריטניקה- בלז קומפאורה
- ^ בלז קומפאורה רץ לנשיאות בפעם השלישית, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2005
- ^ Marie-Soleil Frere and Pierre Englebert, BRIEFING: BURKINA FASO—THE FALL OF BLAISE COMPAORE African Affairs, 114/455, 295-307.
- ^ Marie-Christin Gabriel "Premier 11 Decembre sans Blaise Compaore": Burkina Faso's National- Day Celebration of 2014 between Stability and Change. Africa Today Vol. 62, No. 4.