בניין הקונסוליה האתיופית
בניין הקונסוליה האתיופית הוא בניין דירות ברחוב הנביאים 38–40 בירושלים ששימש בעבר כקונסוליה של אתיופיה.
היסטוריה
עריכההבניין נבנה בשנים 1925–1928 על ידי זאודיתו, קיסרית אתיופיה ששלטה באתיופיה החל משנת 1916 והיה מיועד לבית עבורה לכשתבוא לגור בארץ הקודש. לאחר בניית הבניין הוחלט לשכן בקומתו התחתונה את הקונסוליה האתיופית ולהסב את שתי הקומות העליונות לדירות מגורים להשכרה. עוד נקבע ששליש מההכנסות מהשכרת הדירות יוקדשו למנזר האתיופי בירושלים.
למרות כיבוש אתיופיה ב-1936 במלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה המשיכה הקונסוליה לספק שירותים דיפלומטיים עד הוראת מושל ירושלים בינואר 1939 לקונסוליה לא להניף את דגל אתיופיה על המבנה ועל הפסקת עבודתה כקונסוליה[1][2][3]. לאחר החלטה זו תבעה הקונסוליה האיטלקית לבעלות על הבניין[4][5], ובית המשפט של המנדט מינה בנובמבר ממונה על הבניין עד לבירור העניין[6], אך עקב הצטרפות איטליה למלחמת העולם השנייה נסגרה הנציגות האיטלקית בירושלים, ותביעתה נמשכה[7].
בדצמבר 1940 הודיעה ממשלת בריטניה על ביטול ההכרה בכיבוש האיטלקי והחזרת הרכוש האתיופי לידי ממשלת אתיופיה[8], אך הקונסוליה לא נפתחה עד יולי 1945[9]. הקונסוליה שכנה לתקופה קצרה בחדר מלון שכור, עד להשבת הרכוש האתיופי, שהיה ברשות איטליה ובחסות הקונסוליה הספרדית בירושלים לאחר סגירת הקונסוליה האיטלקית בעיר[10].
במהלך ראשית מלחמת העצמאות הותקפו נציגי הקונסוליה ורכושה במספר מקרים: ב-18 במרץ 1948 נחטפה בת סגן הקונסול האתיופי בירושלים על ידי משמר העם, שחקרוה ושחררוה לאחר מספר שעות[11], והקונסוליה עצמה, יחד עם הכנסייה האיופית, נפגעו בהפגזות הלגיון בראשית יוני[12]. הקונסול האתיופי עזב את הארץ בראשית המלחמה.
ב-1956 הסדרו ישראל ואתיופיה יחסים דיפלומטיים, והקונסול האתיופי הגיש כתב האמנה למשרד החוץ והואמן על כלל שטח ישראל[13][14].
ב-1961 מסר הקונסול האתיופי, טקלה צדיק מקוריה לשרת החוץ גולדה מאיר את הכרתה המלאה של ממשלת אתיופיה בישראל[15].
במאי 1969 הותקף הקונסול האתיופי בעת שביקר בקאסר אל-יהוד שבסמוך לירדן בירי ירדני[16].
בשנת 1973, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ניתקה אתיופיה את יחסיה עם ישראל (היחסים חודשו בסוף שנות ה-80 אך הקונסוליה לא נפתחה מחדש)[17] ומאז הבניין כולו משמש כבניין דירות.
הקונסול האתיופי האחרון להשתמש במבנה היה יפתח דימיטרוס.[17]
הבניין
עריכההמבנה המפואר הוא בן שלוש קומות ומרתף ובו שתי כניסות וכתשעים חדרים. בחזיתו קבועים שני פסיפסים צבעוניים המכילים כתובות וסמלים של הקיסרות האתיופית. בפסיפס הקבוע בראש הבניין מופיע אריה עם כתר ושרביט ובפסיפס הקבוע מעל הכניסה הראשית מופיע כתר ושנת הבניה – 1920 (לפי הלוח האתיופי, שנת 1928 לפי הלוח הגרגוריאני). בנוסף מופיעה הכתובת בשפת הגעז: ”ניצח האריה משבט יהודה” (חזון יוחנן ה 5) המהווה סיסמה של המשפחה המלכותית.[18]
לקריאה נוספת
עריכה- דוד קרויאנקר, רחוב הנביאים שכונת החבשים ושכונת מוסררה, כתר הוצאה לאור והוצאת יד יצחק בן צבי, 2000. עמ' 86–89.
קישורים חיצוניים
עריכה
- יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר", עמ' 429
הערות שוליים
עריכה- ^ הקונסוליה האחרונה של חבש נסגרה אתמול בירושלים, הַבֹּקֶר, 2 בינואר 1939 .
- ^ חסל דגל חבש?, דבר, 3 בינואר 1939.
- ^ סילוק הדגל החבשי בירושלים, הארץ, 3 בינואר 1939.
- ^ למי שייכים כעת בניני החבשים, המשקיף, 23 בנובמבר 1939.
- ^ קרויאנקר – רחוב הנביאים (ראו ב"לקריאה נוספת"), עמ' 87
- ^ נתמנה מפקח על בניין החבשים, דבר, 26 בנובמבר 1939
- ^ משפטי האיטלקים נגד החבשים ל"נקודה מתה", הַבֹּקֶר, 5 ביולי 1940
- ^ אנגליה אינה מכירה בכבוש חבש, המשקיף, 2 בדצמבר 1940.
- ^ פתיחת הקונסוליה החבשית בירושלים, דבר, 13 ביולי 1945
- ^ הפיקוח על מוסדות איטלקיים – בידי הממשלה, הצופה, 23 בינואר 1946.
- ^ בת סגן הקונסול החבשי נעצרה - לחקירה ושוחררה | המשקיף | 18 מרץ 1948 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ נפגעו משרדי הקונסוליה החבשית בירושלים, הצופה, 3 ביוני 1948
- ^ הקונסול החבשי הגיש כתב־האמנתו | על המשמר | 6 יוני 1956 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ הוקמו יחסים קונסולריים עם חבש, למרחב, 5 ביוני 1956
- ^ נציג חבש מוסר היום לגב' מאיר על ההכרה | מעריב | 24 אוקטובר 1961 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ "_שאיפה לירות מעבירה אותם על דעתם" הגיב הקונסול החבשי על יריות הירדנים | מעריב | 25 מאי 1969 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ 1 2 הקונסול האתיופי בירושלים הופתע מהניתוק; חוגים מדיניים: אכזבה קשה | על המשמר | 24 באוקטובר 1973 | אוסף העיתונות, באתר הספרייה הלאומית
- ^ בן-אריה, עיר בראי תקופה (ראו ב"קישורים חיצוניים"), עמ' 429