בקע ים המלח
בקע ים המלח משתרע מהרי הטאורוס בדרום מזרח טורקיה ועד לקצה הדרומי של מפרץ אילת. בקע זה הוא החלק הצפוני של השבר הסורי-אפריקני המשתרע מטורקיה עד מרכז החלק המזרחי של אפריקה. בתחילה היה במקומו של הבקע עמק רחב ושטוח, שנוצר לאחר התרוממות הרי ארץ ישראל. העמק היה גבוה ממפלס הים התיכון והיה מלא מים מתוקים.[1] היווצרות בקע ים המלח קשורה לפעילות טקטונית שהתבטאה בתנועה של הלוחות הטקטוניים של אפריקה וערב. הבקע נמצא באזור הגבול בין הלוחות והוא אזור-שבר גאולוגי. החל מתקופת המיוקן העליון (לפני כ-17 מיליון שנה) מתרחשת תנועת הלוחות. הלוח הערבי הנמצא בצדו המזרחי של הבקע נע צפונה 105 ק"מ ביחס ללוח האפריקני (או כפי שהוא נקרא באזור ישראל ולבנון – הלוח הלבנטיני). בין הלוחות שקעה קרקעית העמק והתמלאה סלעי משקע במשך הזמן. הבקע מאופיין בקיום 'בורות' (בקעים קטנים יחסית דמויי מעוין) שנמצאים במקומות מסוימים לאורכו. העמוק ביניהם הוא ים המלח.[2]
שורה של העתקים תוחמים את שולי הבקע ויוצרים את מצוק ההעתקים היורד אל הבקע בסדרת שברי מדרגות. סך ההעתקה האנכית הכוללת של אגן ים המלח היא בסדר גודל של קילומטרים. על פי הערכת חוקרים עומק אגן ים המלח מגיע ל-6-8 ק"מ בצפון הים ו-12 ק"מ בדרומו.[3] קטעים מסוימים בקרקעית הבקע, בים המלח ובים כנרת, עדיין בתהליך תנועה. כתוצאה מכך יש בבקע פעילות טקטונית מתמשכת ותופעות של רעידות אדמה המרוכזות באגן הצפוני של ים המלח. במחקרים גיאופיזיים נקבע שבבקע ים המלח נוצר מילוי בעובי שבין 8 עד 10 ק"מ. הסלעים בשכבות נוצרו כתוצאה של השקעה של משקעים ימיים ואגמיים. לימוד העובי של שכבות סלעי המילוי הצעירים, סדר השכבות שלהם והגיאופיזיקה של הבקע מבהירים את מקומה של הימה בסדר האירועים הגאולוגיים שהתרחשו בתקופות גאולוגיות בעבר. שכבות הסלע הן גם הבסיס להבנת הלימנולוגיה (תורת האגמים) של האגם המשתנה. לאחר היווצרות הבקע בתקופת המיוקן העליון הייתה נוכחות של מי ים בבקע (כתוצאה מחיבורו לים והיווצרות לגונה הנקראת על ידי החוקרים בשם לגונת סדום) שנמשכה עד תקופת הפליוקן (1.8-5 מיליון שנים). בתקופה זו הושקעו המלחים המרכיבים את הר סדום. בפליסטוקן המוקדם לפני כ-1.5 מיליון שנים נותק הבקע מהים ובימה שנוצרה החלו לשקוע משקעים אגמיים (נקראים תצורות עמורה). במשך הזמן השתנו המשקעים בגלל גורמים אקלימיים ועונתיים והחלו להופיע משקעי תצורת הלשון האגמיים שהם חוואר הלשון.[4]
תקופת הפליסטוקן הצטיינה בגשמים מרובים אך האקלים לא היה יציב: מבחינים בתקופות גשומות ובתקופות שחונות. בפליסטוקן התחתון יצרו המים שירדו משני עברי בקעת הירדן ימה גדולה. ים המלח עצמו הוא שריד קטן לימה הגדולה - ימת הלשון שהשתרעה מחצבה בערבה עד ים כנרת ותחילתה לפני 60,000 שנה. הימה הייתה דומה בתמלחות שלה לתמלחות ים המלח היום. ימת הלשון הגיע לשיאה (כ-170 מטר מתחת לפני הים) לפני 25,000 שנה. היא הצטמקה סופית לפני 15,000-17,000 שנה כתוצאה משינויים קיצוניים באקלים. עקבות הצטמצמות הימות ניכרות היטב בסימני החופים הקדמונים במדרגות ההרים היורדים אל הימות, המעידות על המפלסים השונים של פני ימת הלשון בתקופות השונות.[5]
ההרכב הכימי של התמלחת בים המלח הוא תוצאה של התאדות מי-ים, השקעת גבס ומלח וריאקציה עם סלעי הסביבה ליצירת דולומיט והמסת הליט (מלח בישול) במשך תקופת קיום הים בצורתו הנוכחית.
הערות שוליים
עריכה- ^ Picard L. Structure and evolution of Palestine : with comparative notes on neighbouring countries, Hebrew University, Jerusalem 1943
- ^ בייט מ', 'הגיאומורפולוגיה, הגאולוגיה והלימנולוגיה של ים המלח', בנאור מ', 'ים המלח ומדבר יהודה 1900–1967', ירושלים 1990, עמ' 16–22. רעיונות אלו פותחו על ידי פרוינד וגרפונקל בשנות ה-60 וה-80 של המאה הקודמת.
- ^ ליסקר, פורט ופרומקין, גאולוגיה ומורפולוגיה של מערות בצפון מצוק ההעתקים של ים המלח [1]
- ^ Zak I. ‘The Geology of Mount Sedom’, PhD Thesis, The Hebrew University Jerusalem 1967
- ^ Stein M. The limnological history of late Pleistocene – Holocene water bodies in the Dead Sea basin.