ויקיפדיה

ג'יליאן רוז

סופרת בריטית

ג'יליאן רוזמרי רוז (באנלגית: Gillian Rosemary Rose ‏; 20 בספטמבר 1947 - 9 בדצמבר 1995) הייתה פילוסופית וסופרת בריטית ממוצא יהודי. רוז כיהנה בקתדרה למחשבה חברתית ופוליטית באוניברסיטת וורוויק עד ליום מותה בשנת 1995. רוז החלה את קריירת ההוראה שלה באוניברסיטת סאסקס. בין כתביה: "המדע המלנכולי" (The Melancholy Science), "הגל נגד סוציולוגיה"(Hegel Contra Sociology), "דיאלקטיקה של ניהיליזם"(Dialectic of Nihilism), "התאבלות הופכת לחוק" (Mourning Becomes the Law) ו"פרדיסו" (Paradiso).[1]

ג'יליאן רוז
Gillian Rose
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 20 בספטמבר 1947
לונדון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 בדצמבר 1995 (בגיל 48)
קובנטרי, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אנגליקניזם עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים סנט הילדס קולג', אוקספורד, קולג' סנט אנטוני (אוקספורד) עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט לשק קולקובסקי עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
מונחה לדוקטורט Kimberly Hutchings עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם הגליאניזם
תחומי עניין פילוסופיה, סוציולוגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פילוסופית, מרצה באוניברסיטה, סוציולוגית, סופרת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

היבטים בולטים של עבודתה כוללים ביקורת על נאו-קנטיאניזם, פוסט-מודרניזם ותאולוגיה פוליטית (אנ') יחד עם פילוסופיה ספקולטיבית נאו-הגליאנית, בהשפעת הגותו של הגל.[2]

ביוגרפיה

עריכה

ג'יליאן רוז נולדה בלונדון למשפחה יהודית-חילונית. היא הייתה בתם הבכורה של לסלי דייוויד סטון, דוקטור לרפואה, ושל אשתו, אוולין (לין) פרבסר שהתגרשו בילדותה.[3] רוז התקרבה לאביה החורג ובמקביל התרחקה מאביה הביולוגי, וכשהייתה בת שש עשרה אימצה את שם המשפחה של אביה החורג, אירווינג רוז. היבטים אלה של חיי משפחתה הופיעו בספר זיכרונותיה Love's Work ("עמל האהבה") שיצא לאור בשנת 1995. בספר זה כתבה רוז בין השאר, שהתשוקה שלה לפילוסופיה התהוותה בגיל 17 כשקראה את הספר 'הגיגים' שכתב פסקל ואת הספר 'המדינה' שכתב אפלטון.[4]

רוז למדה בבית הספר לבנות אלן וילקינסון (אנ') ולאחר מכן במכללת סנט הילדה (אנ') שבאוניברסיטת אוקספורד. באוקספורד למדה בתוכנית מצטיינים לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה.[5] אחת ממורתיה לפילוסופיה הייתה ז'אן אוסטין, אלמנתו של הפילוסוף ג'ון אוסטין. רוז אמרה מאוחר יותר שהייתה מתוסכלת ממגבלותיה של לימודי הפילוסופיית באוקספורד באותה עת. היא מעולם לא שכחה את אוסטין שהעירה בכיתה, "זכרו, בנות, כל הפילוסופים שתקראו הם הרבה יותר אינטליגנטים מכן".[6] בראיון מאוחר, העירה רוז לגבי פילוסופים שלמדו באוקספורד, "הם לומדים להיות חכמים, הרסניים, סמויים ובורים. הם לא לומדים מה חשוב. הנשמה שלהם לא השכילה".[7] היא סיימה את לימודיה בהצטיינות מדרגה ב' (upper second-class honours) והמשיכה ללימודי הדוקטור לפילוסופיה במכללת סנט אנטוני'ס באוקספורד, באוניברסיטת אוניברסיטת קולומביה ובאוניברסיטה החופשית של ברלין.[3]

רוז אובחנה כחולה בסרטן השחלות ב-1993 ומתה בקובנטרי בגיל 48.[8]

חיים אישיים

עריכה

רוז המירה את דתה על ערש דווי (אנ') דרך הכנסייה האנגליקנית.[8] היא הורישה לספרייה של אוניברסיטת וורוויק את רוב הספרייה האישית שלה, כולל אוסף יצירות על תולדות הנצרות והתאולוגיה. ספרים אלו מסומנים תחת הכותרת "מהספרייה של פרופסור ג'יליאן רוז, 1995" בכריכתם הפנימית.

רוז הותירה אחריה את הוריה, את אחותה, האקדמאית והסופרת ג'קלין רוז (אנ'), את אחיותיה למחצה, אליסון רוז ודיאנה סטון, ואת אחיה למחצה, אנתוני סטון.

הגותה

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ב-1976 פרסמה את עבודת הדוקטורט שלה, שעסקה בתאודור אדורנו, ונכתבה בהנחיית הפילוסוף הפולני לשק קולקובסקי, תחת הכותרת "Reification as a Sociological Category: Theodor W. Adorno's Concept of Reification and the Possibility of a Critical Theory of Society" (רפיקציה כקטגוריה סוציולוגית: תפיסת הרפיקציה של תאודור אדורנו והאפשרות של תיאוריה ביקורתית של החברה). העבודה עובדה לספרה הראשון, The Melancholy Science: An Introduction to the Thought of Theodor W. Adorno (המדע המלנכולי: מבוא למחשבתו של תיאודור אדורנו) מ-1978. העבודה היוותה מחקר חלוצי בחקר מושג הרפיקציה של אדורנו, וכבר בה ניכרה מחויבותה המתמשכת של רוז ללימוד בין-תחומי, כשחקרה את הקשר בין פילוסופיה, אסתטיקה ותיאוריה חברתית.[3]

רוז התפרסמה בין היתר בזכות הביקורת שלה על הפוסט-מודרניזם והפוסט-סטרוקטורליזם. למשל בספרה Dialectic of Nihilism (דיאלקטיקה של ניהיליזם) מ-1984, מתחה ביקורת על ז'יל דלז, מישל פוקו וז'אק דרידה. מאוחר יותר, במאמרה "Of Derrida's Spirit" מתוך ספרה Judaism and Modernity (יהדות ומודרניות) מ-1993, מתחה ביקורת על חיבורו Of Spirit, בטענה שהניתוח שלו על היחס של היידגר לנאציזם הסתמך במקרים מרכזיים על קריאה שגויה חמורה של הגל, מה שאפשר לשניהם, להיידגר ולדרידה, לחמוק מחשיבות ההיסטוריה הפוליטית והמשפט המודרני. בהערכה מורחבת למאמר העלתה רוז התנגדויות דומות לקריאותיו של דרידה של בהרמן כהן[9] וולטר בנימין,[10] תוך שהיא מפרטת את תפיסתו בדבר "היסוד המיסטי של הסמכות" (mystical foundation of authority) כבעייתית מרכזית.[11]

השפעה וביקורת

עריכה

ב-1995, העיר התאולוג רואן ויליאמס (אנ') כי עבודתה של רוז זכתה להרבה פחות התייחסות מכפי שהייתה ראויה.[12] אף על פי כן, עבודתה השפיעה באופן ישיר על הוגים רבים, בהם ויליאמס, שהעיד כי העריך מחדש את הגל בהשפעתה.[13]

בעשורים שלאחר מכן נשמעו טענות דומות מפי אחרים, בהם חוקר הדת וינסנט לויד (אנ'):”בכל מקום שבו הלכתי הייתי פוגש פרופסורים שאהבו את עבודתה של רוז, שחשבו שהיא מבריקה וצודקת, אבל מסיבה זו או אחרת מעולם לא הזכירו את שמה בכתב. היו ג'פרי סטאוט וקורנל ווסט בפרינסטון, שניהם לימדו את ספריה של רוז, פול מנדס-פלור בשיקגו שהכיר אותה היטב, וג'ודית באטלר ודניאל בויארין בברקלי”.[14]

סלבוי ז'יז'ק כתב למשל על הגל כי ”צריך לתפוס את הפרדוקס הבסיסי של "הזהות הספקולטיבית" כפי שזוהתה לאחרונה על ידי ג'יליאן רוז”.[15] ז'יז'ק התייחס לספרה השני של רוז "הגל נגד סוציולוגיה" (1981). ההגליאניזם של ז'יז'ק כונה "ספקולטיבי" על ידי מרקוס פאונד.[16]

הווארד קייגיל (אנ') ציין את "הגל נגד סוציולוגיה" כעבודה שחוללה מהפכה בחקר הגל, ושסיפקה תיאור מקיף של הפילוסופיה הספקולטיבית שלו שהתגברה על ההבחנה בין פרשנויות דתיות (של 'הגליאנים ימניים') ופוליטיות (של 'הגליאנים שמאליים') שרווחו מאז מותו.[17]

שניים מתלמידיה של רוז, פול גילרוי (אנ') ודייוויד מריוט (אנ'), התגלו כהוגים מרכזיים של "תאוריה ביקורתית של גזע" והכירו בהשפעתה.[18] כשג'ון מילבנק (אנ') פרסם את ספרו "תאולוגיה ותיאוריה חברתית" ( Theology and Social Theory) ב-1990, הוא ציין את רוז כאחת ההוגות שבלעדיה ספרו הנוכחי לא היה מתקבל על הדעת.[19]

למרות שהשפעתה של רוז נותרה אירופאית ברובה, היא שמרה על קשרים עם פילוסופים אמריקאים עוד מימי לימודיה באוניברסיטת קולומביה. הפילוסוף היהודי-אמריקאי ג'יי ברנשטיין היה חבר ועמית קרוב שלה. השניים קראו את כל הטיוטות של חיבוריהם. ברנשטיין הספיד את רוז ב"גרדיאן".[20] לקראת סוף חייה, ניהלה רוז דיאלוג מתמשך עם הפילוסוף היהודי-אמריקאי סטנלי קאבל על הגל וקירקגור.[21]

בשנת 2019, המרכז למחקר בפילוסופיה אירופית מודרנית באוניברסיטת קינגסטון, לונדון קיים הרצאת זיכרון שנתית לג'יליאן רוז. נאום הפתיחה ניתן בידי רבקה קומאי, פרופסור לפילוסופיה וספרות השוואתית.

ביבליוגרפיה

עריכה

ספרים

עריכה
  • The Melancholy Science: An Introduction to the Thought of Theodor W. Adorno (1978)
  • Hegel contra Sociology (1981)
  • Dialectic of Nihilism: Post-Structuralism and Law (1984)
  • The Broken Middle: Out of Our Ancient Society (1992)
  • Judaism and Modernity: Philosophical Essays (1993)
  • Love's Work: A Reckoning With Life (1995)
  • Mourning Becomes the Law: Philosophy and Representation (1996)
  • Paradiso (1999)

מאמרים וביקורות

עריכה
  • "How Is Critical Theory Possible? Theodor W. Adorno and Concept Formation in Sociology," Political Studies 24.1 (March 1976), 69–85.
  • Review of Theodor W. Adorno, Negative Dialectics, in The American Political Science Review 7.2 (June 1976), 598–9.
  • Review of Susan Buck-Morss, The Origin of Negative Dialectics and Zolton Tar, The Frankfurt School, in History and Theory 18.1 (February 1979), 126–135.
  • Review of Thomas McCarthy, The Critical Theory of Jürgen Habermas, in British Journal of Sociology 31.1 (March 1980), 110–1.
  • "A ghost in his own machine", review of Points...: Interviews, 1974–1994 and Spectres of Marx by Jacques Derrida. The Times 27 July 1995.
  • "The Final Notebooks of Gillian Rose", Women: A Cultural Review 9:1 (1998), 6–18, edited by Howard Caygill.
  • "Beginnings of the Day: Fascism and Representation", paper in Modernism, Culture and 'the Jew' (1998) [the book is dedicated to Rose]

כתבים שלא פורסמו

עריכה

לקריאות נוספות

עריכה
  • Avrahami, Einat, "Illness as Life Affair in Gillian Rose's Love's Work", chap. 1 of The Invading Body: Reading Illness Autobiographies (Charlottesville: University of Virginia Press, 2007).
  • Bernstein, Jay, "Philosophy Among the Ruins", Prospect 6 (1996), 27–30.
  • Brower Latz, Andrew, The Social Philosophy of Gillian Rose (Eugene, Ore.: Cascade Books, 2018).
  • Caygill, Howard, "The Broken Hegel: Gillian Rose's retrieval of speculative philosophy", Women: A Cultural Review 9.1 (1998), 19–27.
  • Caygill, Howard, "Gillian Rose 1947–1995: Art, Justice and Metaphysics" in Force and Understanding: Writings on Philosophy and Resistance. (London: Bloomsbury, 2020), 19–26.
  • Davis, Joshua B., ed. Misrecognitions: Gillian Rose and the Task of Political Theology (Eugene, Ore.: Cascade Books, 2018).
  • Jarvis, Simon, "Idle Tears: A Response to Gillian Rose" in Hegel's Phenomenology of Spirit: A Reappraisal (edited by Gary K. Browning, Dordrecht: Kluwer, 1997), 113–9.
  • Kavka, Martin, "Saying Kaddish for Gillian Rose, or on Levinas and Geltungsphilosophie" in Secular Theology: American Radical Theological Thought (edited by Clayton Crockett, London and New York: Routledge, 2001), 104–129.
  • Lloyd, Vincent, Law and Transcendence: On the Unfinished Project of Gillian Rose (Houndmills: Palgrave Macmillan, 2008).
  • Lloyd, Vincent, "The Race of the Soul: On Gillian Rose" in Religion of the Field Negro: On Black Secularism and Black Theology. (New York: Fordham University Press, 2018), 216–32.
  • Lloyd, Vincent, "On the Use of Gillian Rose", The Heythrop Journal 48.5 (2007), 697–706.
  • Rose, Jacqueline "On Gillian Rose" in The Last Resistance (London: Verso, 2007).
  • Schick, Kate, Gillian Rose: A Good Enough Justice (Edinburgh: Edinburgh University, 2012).
  • Shanks, Andrew, Against Innocence: Gillian Rose's Reception and Gift of Faith (London: SCM Press, 2008).
  • Tubbs, Nigel, Contradiction of Enlightenment: Hegel and the Broken Middle (Aldershot: Ashgate, 1997).
  • Williams, Rowan D. "Between Politics and Metaphysics: Reflections in the Wake of Gillian Rose", Modern Theology 11.1 (1995), 3–22.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Rose, Gillian, Verso (באנגלית)
  2. ^ מתוך הכריכה האחורית של המהדורה המחודשת של Hegel contra Sociology משנת 2009 בהוצאת Verso Books.
  3. ^ 1 2 3 Rose [née Stone, Gillian Rosemary (1947–1995), philosopher], Oxford Dictionary of National Biography (באנגלית)
  4. ^ Rose, Gillian (1995). "Love's Work". The New York Review of Books. p. 128.
  5. ^ Caygill, Howard (2004). "Rose, Gillian Rosemary (1947–1995)". In Oxford Dictionary of National Biography. Oxford University Press.
  6. ^ Rose (1995). p. 129. "Remember, girls, all the philosophers you will read are much more intelligent than you are"
  7. ^ "It teaches them to be clever, destructive, supercilious and ignorant. It doesn't teach you what's important. It doesn't feed the soul". Lloyd, Vincent (2008). "Interview with Gillian Rose". Theory, Culture & Society, Vol. 25 Issue 7/8. p. 207.
  8. ^ 1 2 Wolf, Arnold Jacob (1997). "The Tragedy of Gillian Rose." Judaism: A Quarterly Journal of Jewish Life and Thought 46, no. 184.
  9. ^ Derrida, Jacques (1991). "Interpretations at War: Kant, the Jew, the German". New Literary History 22. pp. 39–95.
  10. ^ Derrida, Jacques (1990). "Force of Law: The 'Mystical Foundation of Authority,'" in two Parts. Cardozo Law Review vol. 11, 5–6. pp. 919–73; 973–1039.
  11. ^ Rose, Gillian (1993). Judaism and Modernity. Blackwell. pp. 79–87.
  12. ^ Williams, Rowan (1995). "Between Politics and Metaphysics: Reflections in the Wake of Gillian Rose." Modern Theology, Vol. 11, No. 1 p. 16.
  13. ^ Myers, Benjamin (2012). Christ the Stranger: The Theology of Rowan Williams. T&T Clark International. p. 52.
  14. ^ loyd, Vincent (2018). "The Race of the Soul: On Gillian Rose." In Religion of the Field Negro: On Black Secularism and Black Theology. Fordham University Press. p. 217. "Everywhere I went I kept encountering professors who loved Rose's work, who thought she was brilliant and right, but who had for one reason or another never mentioned her name in print. There were Jeffrey Stout and Cornel West at Princeton, both of whom taught Rose's books, Paul Mendes-Flohr at Chicago who knew her well, and Judith Butler and Daniel Boyarin at Berkeley"
  15. ^ Zizek, Slavoj ([1991] 2008). For They Know Not What They Do. Verso Books. p. 103.
  16. ^ Pound, Marcus (2008). Žižek: A (Very) Critical Introduction. Wiliam B. Eerdmans. pp. 49-51.
  17. ^ Caygill (2004).
  18. ^ Gilroy, Paul (2013). "Paul Gilroy Interview—2 June 2011." Cultural Studies, Vol. 27, No. 5 p. 750; and Marriott, David (2007). Haunted Life: Visual Culture and Black Modernity. Rutgers University Press. p. 273, note 1. In Marriott's poetry collection In Neuter the poem "Remains of the Day" is dedicated to the memory of Gillian Rose. Marriott (2013). In Neuter. Equipage. pp. 19–21.
  19. ^ Milbank, John ([1990] 2006). Theology and Social Theory: Beyond Secular Reason. Blackwell. p. viii.
  20. ^ https://www.gillianrose.org/wp-content/uploads/2020/05/JMB.pdf
  21. ^ Wood, Michael (2010). Introduction to Love's Work. New York Review of Books. p. viii
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=ג%27יליאן_רוז&oldid=39212752"