ג'ניה אוורבוך
גֶ'נְיָה (ז'ניה) אָוֶורְבּוּך (19 במאי 1909, כ"ח באייר תרס"ט – 1977) הייתה אדריכלית ישראלית שפעלה בעיקר בתקופת היישוב ובעיר תל אביב. התמחתה בבנייני מוסדות ציבור ובתכנון עירוני. ידועה בעיקר בזכות תכנון כיכר דיזנגוף.
 | |
| לידה |
19 במאי 1909 סמילה שברוסיה (אוקראינה) |
|---|---|
| פטירה |
1977 (בגיל 67 בערך) ישראל  |
| מקום לימודים |
הגימנסיה העברית "הרצליה" |
| תקופת הפעילות | 1930–1977 (כ־47 שנים) |
| תחום יצירה | אדריכלות |
| יצירות ידועות | כיכר דיזנגוף |
  | |
ביוגרפיה
עריכהיבגניה אוורבוך נולדה בסמילה שבאימפריה הרוסית (אוקראינה), לצביה (ציניה) לבית ברניסקין, פסלת, וזאב אורבוך, רוקח.[1] בגיל שנתיים עלתה לארץ ישראל עם משפחתה וגדלה בתל אביב. בארץ הקים אביה את בית המרקחת הראשון בתל אביב "קרינקין" ברחוב הרצל 10[2], ולאחר מכן היה ממקימי ההסתדרות הרפואית וממקימי המפעל "מעדן" לגזוז ולקרח.[3] עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 גורשה המשפחה למצרים, כנתינים רוסים; אביה התגייס לגדוד נהגי הפרדות, ובשנת 1919 שבה המשפחה ארצה. ב-1926, בגיל 17, אחרי שסיימה את לימודיה בגימנסיה הרצליה, במחזור ט"ו, למדה אדריכלות שנה באקדמיה לאמנות ברומא (אנ') ולאחר מכן ארבע שנים באקדמיה המלכותית לאמנויות היפות של בריסל וב-1930 הוסמכה כאדריכלית. לאחר תום לימודיה שבה לארץ והחלה לעבוד במחלקה הטכנית של הסוכנות היהודית שבהנהלת האדריכל ריכרד קאופמן.
שותפותה הראשונה הייתה עם האדריכל שלמה (גרישה) גינזבורג, לו גם הייתה נשואה, אולם יחסי העבודה והנישואין הסתיימו אחרי תקופה קצרה.
בשנת 1932 פתחה בתל אביב משרד לאדריכלות ובניין ערים בשותפות עם המהנדס זלמן ברון[2]. עיקר תכנוניה התאפיינו בסגנון הבינלאומי, ורבים מבנייניה, ובראשם כיכר דיזנגוף, מוכרים כיום כמבנים לשימור המהווים חלק מן העיר הלבנה של תל אביב.
ב-1934 נישאה בשנית לחיים אלפרין (1899–1967), איש הגדודים העבריים ומייסד המשטרה העברית הראשונה.[4] בתקופת מלחמת העולם השנייה ניהלה במשך שלוש שנים את המחלקה לבניין ערים בעיריית תל אביב, ולאחר המלחמה וכן בהמשך הקריירה שלה אחרי קום המדינה תכננה פרויקטים ציבוריים גדולים יותר.
במהלך שנות ה-30 עסקה בעיקר בתכנון בנייני מגורים בתל אביב. בשנת 1934 כשהייתה בת 25 בלבד, זכתה בתחרות לתכנון הכיכר על שם צינה דיזנגוף, אשר זיכתה אותה בתהילה רבה. התכנון כלל את שטח הכיכר עצמה ואת הקו המנחה לעיצוב האדריכלי של כל הבניינים הסובבים את הכיכר, שהם בעלי קווים נקיים ופשוטים המתעגלים בקצה. אחד הבניינים שסביב הכיכר תוכנן על ידי אוורבוך עצמה (במפגש הרחובות בן עמי ודיזנגוף). את שאר הבניינים תכננו אדריכלים שונים, בהתאם לחזיתות ולקווי המתאר שקבעה אוורבוך.
אלפרין ואוורבוך היו הורים לדניאל (דני) אלפרין, עורך דין (1936–2015).[5]
ג'ניה אוורבוך נפטרה ב-1977, בגיל 68. בשנת 2014 נקראה על שמה כיכר בתל אביב ברחוב בני דן.[6]
עבודות נבחרות
עריכה
- בנייני מגורים בתל אביב וסביבתה:
- בית פילקוביץ', רחוב ביאליק 12 (נחנך בסוף 1931. נהרס[2])
- "בית שילמן", רחוב אחד העם 57
- רחוב בלפור 2 / רחוב אלנבי 63
- רחוב הנביאים 7 פינת רחוב שמשון הגיבור (נחנך ב-1933)
- רחוב הס 18
- רחוב פרוג 31 ו-33 (בתי "הבימה") (ביחד עם יעקב רכטר)[7]
- ביתו של רפאל קלצ’קין, בפינת הרחובות פרוג וגורדון[2]
- רחוב תרס"ט 8
- רחוב חיסין 21, בניין שבו ככל הנראה גם התגוררה[8]
- רחוב אלנבי 80
- רחוב בן עמי 11
- רחוב הירקון 94
- בית כהן-שרת בשכונת תל בנימין (כיום רמת גן)
- כיכר דיזנגוף (1934)
- קפה גלינה במתחם יריד המזרח (יחד עם שאג ואלזה גדעוני מנדלשטם. נהרס)
- בית הספר "שבח מופת" ברחוב המסגר, שהוקם על חורבות חוות הר התקווה.
- כפר הנוער הדסים
- תכנון כפר בתיה ברעננה
- בית הכנסת בקיבוץ עין הנצי"ב[9] (1960)
- בית החלוצות, ירושלים
- אצטדיון המכביה (נהרס)
- המבנה של מכללת מקס פיין, בדרך בגין 130 (1955)
- מדרשית נעם בפרדס חנה
- כיכר סטרומה בחולון
לקריאה נוספת
עריכה- ניצה מצגר-סמוק, בתים מן החול, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1994, ISBN 965-05-0724-8
- מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית, נירית שלו - כליפא, "פועלות וחלוצות בשכונת בתים בורגנית : בית החלוצות ברחביה", פרק : "האישה שבה - האדריכלית ג'ניה אוורבוך - אלפרין"
- בונות ארץ חדשה: אדריכליות וארגוני נשים בתקופת המנדט, פרק שני ופרקים חמישי-שישי וכן נספח, סיגל דוידי
- ,h_ Genia Averbuch: Modernism Meets the Vernacular – Youth Villages for New Immigrants, 1948-1955 , Sigal Davidi
- German and Austrian Women Architects in Mandatory Palestine (English and German), Sigal Davidi
קישורים חיצוניים
עריכה
- ג'ניה אוורבוך: פרופיל תל אביבי
- דוד תדהר (עורך), "ג'ניה אורבוך-אלפרין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ז (1956), עמ' 2857
נירית שלו-כליפא, פועלות וחלוצות בשכונת בתים בורגנית: בית החלוצות ברחביה: "האישה שבה" – האדריכלית ג'ניה אוורבוך-אלפרין, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, זמנים 96 (סתיו 2006)- הלית ינאי-לויזון, הבונים: ג'ניה אוורבוך אדריכלית תל אביבית פורצת דרך, באתר גלובס, 9 בינואר 2011
- אילן שחורי,
ג'ניה אוורבוך, בביצוע מחווה לג'ניה אוורבוך, סרטון באתר יוטיוב, לילה לבן בתל אביב, 30 ביוני 2011 - אילן שחורי, ג'ניה אוורבוך, מלכת הבאוהאוס של תל אביב, באתר ״תל אביב שלי״
- איתמר לוי, "ג'ניה - חלוצת האדריכלות בארץ ישראל", דף מידע מספר 50 (10 ביולי 2014), באתר חנות הספרים של איתמר
- מיכאל יעקובסון, סקירה אדריכלית על בניין בית הכנסת בקיבוץ עין הנצי"ב, באתר "חלון אחורי", 14 בנובמבר 2015
- מיכאל יעקובסון: סיבוב באולם ההתעמלות הנטוש בשטח מדרשיית נועם לשעבר בפרדס חנה, באתר 'חלון אחורי', 29 ביוני 2019
- מיכאל יעקובסון: סיבוב בחדר האוכל ובשיכון המורים במדרשית נעם בפרדס חנה, באתר 'חלון אחורי', 14 באוגוסט 2019
- מיכאל יעקובסון: סיבוב בבית המדרש הנטוש במדרשית נעם בפרדס חנה, באתר 'חלון אחורי', 15 בינואר 2020
הערות שוליים
עריכה- ^ דוד תדהר (עורך), "זאב אורבוך", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 136; זאב אורבוך באתר חברה קדישא ת"א–יפו; צביה אורבך באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ 1 2 3 4 אילן שחורי, ג'ניה אוורבוך מלכת הבאוהאוס של תל-אביב, באתר תל אביב שלי
- ^ הלית ינאי-לויזון, הבונים: ג'ניה אוורבוך אדריכלית תל אביבית פורצת דרך, באתר גלובס, 9 בינואר 2011.
- ^ דוד תדהר (עורך), "חיים אלפרין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 1005; חיים אלפרין, דבר, 29 במרץ 1967; נפטר ח. אלפרין, מעריב, 29 במרץ 1967.
- ^ דניאל אלפרין באתר חברה קדישא ת"א–יפו; עו"ד דניאל (דני) אלפרין: מודעת אבל באתר "אנדרטה".
- ^ הנצחת רחובות חדשים 9.2014, באתר עיריית תל אביב-יפו.
- ^ זיוה ארמוני, 'מה הבנין רוצה להיות': פרס ישראל לאדריכלות ליעקב רכטר, דבר, 12 במאי 1972.
- ^ דליה קרפל, הבית ברחוב חיסין, באתר הארץ, 9 ביוני 2004
- ^ מרדכי טננבוים, בית כנסת מפואר בעין הנצי"ב, מעריב, 31 בינואר 1966.