גבול אנגליה-סקוטלנד
הגבול האנגלו-סקוטי (בגאלית סקוטית: Crìochan Anglo-Albannach) מפריד בין סקוטלנד לאנגליה ונמתח לאורך 154 ק"מ בין מפרץ מרשל מדוז בחוף המזרחי לבין סולוויי פירת' במערב. בתחילת המאה ה-10, לשון הים של פורת' ציינה את הגבול בין הממלכה הפיקטו-גאלית של אלבה לבין ממלכת נורת'מבריה. תיחום זה זה הפך לגבול האנגלו-סקוטי הראשון עם סיפוח נורת'מבריה לאנגליה האנגלו-סכסית באמצע המאה ה-10. בשנת 973, קנת השני, מלך סקוטלנד השתתף בוועידה של אדגר, מלך אנגליה, במועצתו בצ'סטר. אדגר תגמל את קנת בכך שהעניק לו את מחוז לותיאן. למרות עסקה זו, השליטה על לותיאן לא הוסדרה והאזור נכבש על ידי הסקוטים בקרב קארהאם ב-1018 והנהר טוויד הפך למעשה לגבול האנגלו-סקוטי.
.jpg)
בהסכם יורק שנחתם בשנת 1237, בין אנגליה לסקוטלנד הותווה קו סולוויי-טוויד כגבול החוקי בין הממלכות. הסכם זה שריר גם כיום למעט מחלוקת על שטח שהשתרע מסולוויי פירת' בסמוך לקרלייל ועד לעיירה לנגהולם שבמחוז דאמפריס וגאלווי. אדמות אלו כללו את הברוניות של קירקנדרוס, ברינטלון ומורטון. המדובר בשטח שאורכו כ-16 ק"מ מצפון לדרום ו-6.4 ק"מ ברוחבו. השטח תחום על ידי הנהרות לידל ואסק במזרח ונהר סארק במערב. כמו כן קיימת מחלוקת לגבי אזור קטן מסביב לברוויק-אפון-טוויד, שנכבש על ידי אנגליה ב-1482. ברוויק סופחה לאנגליה ב-1746.
במשך מאות שנים עד לאיחוד הכתרים היה האזור משני צדי הגבול שטח הפקר שסבל מפשיטות חוזרות ונשנות של פורעי חוק משני צידי הגבול. בעקבות חוזה האיחוד משנת 1706, שאושרר על ידי חוקי האיחוד של 1707, שיצר את ממלכת בריטניה הגדולה מאיחודן של סקוטלנד ואנגליה ווילס, הגבול מהווה את הגבול בין שתי מערכות המשפט שכן האמנה בין סקוטלנד לאנגליה הבטיחה את המשך הפרדה בין המשפט האנגלי לבין החוק הסקוטי. לדוגמה, גיל הנישואין לפי החוק הסקוטי הוא 16, בעוד שבאנגליה הוא 18.
הגבול הימי הותווה בשנת 1999 בצו גבולות המים.
היסטוריה
עריכהאזור הגבול, הידוע כמרצ'ס הסקוטיות, נמצא משני צדי הגבול האנגלו-סקוטי וכולל חלקים מאזורי מחוזות סקוטלנד המודרניים של מחוז דמפריס וגאלווי ומחוז הגבולות הסקוטיים, וכן חלקים מהמחוזות האנגליים של קאמבריה ונורת'מברלנד. מאז הכיבוש הנורמני של אנגליה ועד לתקופת שלטונו של ג'יימס השישי מסקוטלנד, שבמהלך שלטונו הפך לג'יימס הראשון, מלך אנגליה היו עימותי הגבול נפוצים.
מלחמת העצמאות השנייה של סקוטלנד
עריכהבשנת 1333, במהלך מלחמת העצמאות השנייה של סקוטלנד, סקוטלנד הובסה בקרב על גבעת הלידון ואדוארד השלישי, מלך אנגליה כבש שטחים רבים והכריז על אדוארד בליול כמלך הסקוטים החדש. הדבר לא הוכר על ידי רוב האצולה הסקוטית שנשארה נאמנה לשליטם דוד השני והסכסוך נמשך.
עד 1341, פרת' (סקוטלנד) ואדינבורו נכבשו מחדש על ידי הסקוטים ואדוארד בליול נמלט לאנגליה, ולמעשה ביטל את ההסכם כביכול. אדוארד המשיך במלחמה אך נכשל בניסיון להשיב באליול לכס המלכות. עם הסכם ברוויק (1357) הוכרה שוב עצמאות הסקוטים.
המרצ'ס הסקוטיות
עריכההחל מסוף המאה ה-13, עם הכתרתו של אדוארד הראשון, מלך אנגליה ועד לתחילת המאה ה-17 - אזור הגבול נודע בשם המרצ'ס הסקוטיות.
במשך מאות שנים משפחות או שבטים באזור שינו עמדותיהם ותמכו בשליט על פי האינטרסים המשפחתיים שלהם באותה תקופה. לפני איחוד שתי הממלכות תחת ג'יימס, שבטי הגבול החליפו נאמנויות בין הכתר הסקוטי לאנגלי בהתאם למה שהיה להם נוח ויעיל.
מחוזות התיכון
עריכהבעקבות איחוד הכתרים ב-1603, המלך ג'יימס הראשון קבע כי יש לשנות את שמות מחוזות הגבול ל'מחוזות התיכון'. באותה שנה מינה המלך את ג'ורג' הום, הרוזן הראשון מדנבר, כאחראי להשלטת סדר בגבולות. בתי משפט הוקמו בעיירות המחוז ופורעי חוק ידועים נעצרו. אנשים מהמעמדות הנמוכים הוצאו להורג ללא משפט. תלייה המונית הפכה לתופעה שכיחה. ב-1605 הקים ועדה משותפת בת עשרה חברים, 5 מהם מסקוטלנד ו-5 מאנגליה, להשלטת חוק וסדר לאזור. בשנים 1606 ו-1609 העבירה הוועדה חוקים שמטרתם הייתה להעמיד לדין מסיגי גבול ומסתננים. פורעי החוק לא יכלו עוד היה להימלט מהצדק על ידי גניבת הגבולות.
בשנת 1607 ג'יימס התפאר בכך ש"מחוזות התיכון" "הפכו לטבור של שתי הממלכות, משגשגות ומאוכלסות באדיבות ובעושר". לאחר עשור המלך ג'יימס הצליח; מחוזות התיכון הוכנסו תחת חוק וסדר מרכזיים.
בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-17 הגבולות היו כה שלווים עד שהכתר הצליח להקטין את פעולותיו שם.
ב-25 בספטמבר 1641 תחת צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה, עתר סר ריצ'רד גרהאם, איש פרלמנט מקומי וחבר פרלמנט אנגלי, לפרלמנט של סקוטלנד "להסדרת השליטה בהפרות סדר בגבולות". התנאים לאורך הגבול הידרדרו בתקופות חבר העמים של אנגליה והפרוטקטורט, עם יצירתם של המוס-טרופר. לאחר הרסטורציה האנגלית, בעיות מתמשכות בגבול טופלו על ידי חקיקות נוספות שחודשו ב-11 פרקי זמן עד לסוף שנות 1750.
