גנבה

לקיחת דבר ללא רשות בעליו
(הופנה מהדף גזילה)
המונח "גזל" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו גזל (פירושונים).
המונח "גנב" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו גנב (פירושונים).

גְּנֵבָה או גֶּזֶל פירושם לקיחת דבר בלי רשות בעליו. מושגים אלה מוכרים במשפט העברי, כמו גם במשפט הישראלי המודרני, שבו גנבה היא עבירה מוכרת בדיני העונשין, בעוד בדיני הנזיקין של המדינה מוכרת עוולת הגזל כחלק מהעוולות שבגינן ניתן לקבל סעד משפטי.[1]

פול שוקרנה-מורו, "הגנב הערמומי", 1931

גנבה היא תופעה הקיימת בכל תרבויות האדם, ובכולן היא נחשבת לעבירה.

במשפט הישראלי

עריכה

פקודת הנזיקין הישראלית, שהיא פקודה שיצאה מאת המחוקק המנדטורי, מכירה בעוולת הגזל, כחלק מן העוולות הנקראות "שליחת יד". בסעיף 52 לפקודה מוגדר "גזל":

גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא-כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת.

ייחודה של עוולת הגזל לעומת עוולות אחרות הוא בכך שבנוסף לכל הסעדים המוקנים לתובע, יכול הנפגע מגזל גם לדרוש לידו את השבת מיטלטליו שנגזלו.

חוק העונשין של מדינת ישראל אינו אוסר על ה"גזל", אלא על עבירת הגנבה, שיסודותיה דומים. בסעיף 383 לחוק נקבע כי:

אדם גונב דבר אם הוא –

(1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע;
(2) בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר.

הגונב, דינו מאסר שלוש שנים.

עוולת הגזל ועבירת הגנבה הם חיקוקים שמקורם ההיסטורי במשפט האנגלי, והקשר שלהם אל המושג ההלכתי קלוש.

איסור גזל וגנבה ביהדות

עריכה
  ערכים מורחבים – גזל (משפט עברי), גנבה (משפט עברי)

גזל הוא מצוות לא תעשה מן התורה שעניינה לקיחת חפץ מבעליו בכוח, שלא ברשות הבעלים; התורה מצווה על כך בספר ויקרא: ”לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל” (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ג). איסור גזל הוא לאו הניתק לעשה, ולפיכך אדם שגזל ועבר על הלאו מחויב במצוות עשה של "והשיב את הגזילה"; המקור לדין זה גם הוא בספר ויקרא: ”וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל” (ספר ויקרא, פרק ה', פסוק כ"ג). במקרה שהחפץ השתנה בזמן שנמצא אצל הגזלן, דהיינו שאכלו אותו או שינו את צורתו (ואפילו היה הדבר באונס), הרי החפץ שייך לגזלן, והגזלן חייב לשלם את תמורתו לבעליו (ולא את החפץ עצמו). חז"ל אמרו ש"השואל שלא מדעת כגזלן" - דהיינו אדם שלקח חפץ שלא ברשות הבעלים, אפילו על מנת להחזירו אחר-כך לבעלים, הרי זה גזל. אולם במקרים מסוימים כלל זה לא מוחלט (לדוגמה: ניחא ליה לאיניש ליעבד מצווה בממוניה או זכין לאדם שלא בפניו).

נוסף על איסור הגזילה, ישנו איסור נוסף – איסור גנבה, שאף עליו ציוותה התורה: ”לֹא תִּגְנֹבוּ” (ספר ויקרא, פרק י"א). ההבדל בין גנבה לגזילה הוא בכך שגנבה נעשית בהיחבא ובלא ידיעת הבעלים, ואילו גזילה נעשית בכוח ובידיעת הבעלים. בהלכה מובא גם איסור סיוע בעבירה, ומי שקונה סחורה גנובה למשל נחשב כמסייע בעבירה.

בזמן שהתקיימה הסנהדרין, אדם שגנב ונתפס היה צריך לשלם לבעלים תשלומי כפל על הדבר הנגנב, דהיינו פי שניים מערך הגנבה.

איסור גנבה מהתורה הוא גם בגנבה מיהודי וגם בגנבה מגוי. ואין חילוק ביניהם ואסור לגזול מהתורה אף את הגוי (הכלל אומר שאיסורים שלא נאמר לאחריהם השייכות ל "אחיך" או "רעך" הכוונה היא כוללנית גם לגוי ולכן למשל איסור "לא תרצח" הוא גם ביהודי וגם בגוי) כמו כן איסור גזל הוא אחד משבעת מצוות בני נוח וגם הגויים מחויבים בו.

איסור גזל וגנבה באסלאם

עריכה

על פי האסלאם דינו של גנב הוא כריתת ידיו, במקרים חמורים גם כריתת רגליו. במקרים של גנבת עבד או עובד מאדונו, מעבר לכריתת ידיו ורגליו לעיתים חוקי השריעה אף מתירים סירוס.[2]

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ עבירת הגנבה שבדיני העונשין כוללת בתוכה גם את המושג ההלכתי של "גזל". ה"גזל" ההלכתי, ה"גזל" הנזיקי וה"גנבה" מדיני הנזיקין מתארים התנהגות שונה במקצת. בעוד שהגזל ההלכתי מתאר נטילת חפץ מבעליו בכוח ובלא הסכמתו, אם כי בידיעתו, אין המונחים המודרניים של ה"גזל" הנזיקי וה"גנבה" העונשית דורשים כלל את ידיעת הבעלים או שימוש בכוח, והם מדגישים את זכות הקניין של הנגזל בחפץ, לעומת היעדר הזכות של הגזלן.
  2. ^ Forte, David F. "Islamic Law and the Crime of Theft: An Introduction." Clev. St. L. Rev. 34 (1985): 47.