גטו לידא
| ערך מחפש מקורות | |
גטו לידא היה גטו, שבו רוכזה בכפייה האוכלוסייה היהודית של העיר לידא ושל היישובים בסביבתה, בימי הכיבוש הנאצי של בלארוס במלחמת העולם השנייה. הגטו התקיים בין קיץ 1941 לספטמבר 1943.
כיבוש לידא והקמת הגטו
עריכהבמחצית הראשונה של המאה ה-20 היהודים היוו אחוז ניכר מאוכלוסיית העיר לידא (לפי א.פ. קולש מנתה הקהילה היהודית כ־38% מאוכלוסיית העיר).
ב־27 ביוני 1941, לאחר הפצצות אוויריות כבדות על העיר, נכנס הוורמאכט ללידא. יום לאחר מכן נכנסה יחידת איינזאצגרופן של ה-ס.ס., ומשימתם הראשונה הייתה לבצע את "פקודת הקומיסארים" של ריינהרד היידריך, שהורחבה לחיסול מידי של ההנהגה והאינטליגנציה היהודית בכל מקום. חיילי ה-ס.ס. רכזו קבוצה גדולה של יהודים שנתפסו באחד מחלקי העיר, הובילו אותם לכיכר ברחוב סובאלסקה ושם ערכו מיון. את עורכי הדין, המהנדסים, המורים ואנשי המקצועות החופשיים ריכזו, ואת בעלי המקצוע האחרים שחררו. 96 אנשי האינטליגנציה הוצאו אל מחוץ, שם עונו למוות.
כשבוע לאחר כניסת הוורמאכט לעיר, הוזמנו מספר יהודים לנציגות ה-ס.ס., שהטילה עליהם לבחור מועצה יהודית (יודנראט). ליודנראט נבחרו 14 נציגים, ליו"ר נבחר המורה קלמן ליכטמן (מורה), ולסגנו נבחר התעשיין שמחה קוטיק. על היודנראט הוטל כינוס היהודים לאזורי עוני בפרברי העיר, שהיוו "גטו פתוח" שבו יכלו היהודים לנוע, תוך מגבלות.
לאחר כשבועיים, כוחות הוורמאכט המשיכו מזרחה, והעיר לידא וסביבתה ניתנו תחת שלטון אזרחי בראשות המושל האזורי (גביטסקומיסר) הרמן האנווג.
שטח הגטו כלל את השכונה שבין מסילת הרכבת ובין מולודצ'נו בצפון והשתרעה עד לרחוב פוסטובסקאיה בדרום, כשהגבול המזרחי היה הנהר לדיאה, והגבול המערבי היה רחוב סובייטסקאיה הנוכחי. הובאו לכאן יהודים מכל נפת (ראיון) לידא - מבריוזובקה (חבל הורדנה), בייליצה (חבל הורדנה), סלץ וישובים אחרים, סך הכל כ-7,000 יהודים. הצפיפות בגטו הייתה רבה, ופעמים רבות שוכנו כמה משפחות בדירה אחת.
על יהודי הגטו הוטלו עבודות כפייה שכללו את ניקיון רחובות העיר, פינוי ההריסות שהותירו ההפצצות הגרמניות, חטיבת עצים ועוד.
אקציות וחיסולים
עריכההוועדה הממלכתית המיוחדת הסובייטית להערכה ולחקירה של פשעי הכובשים הנאצים שהתכנסה בלידא ובנפת לידא בשנת 1944, לא יכלה להגיע למספר המדויק של הקרבנות. היא העריכה כי כל אחד מהקרבנות שנפל "בצפורני הכובשים הפשיסטים עבר דרך ארוכה וקשה עד שהגיע לקבר"[דרוש מקור].
ההוצאות להורג של יהודים התחילו מן הימים הראשונים של הכיבוש. בימים 3–5 יולי 1941 נבחרו ונורו למוות 275 יהודים שנחשבו לבני האליטה המקומית. בחודשים הראשונים עינויי יהודים התקיימו בבית הסוהר ובשעות הלילה במטרת הסתרת המעשים מעיני התושבים. מאוחר יותר, כשהדיכוי והרדיפות עלו בהיקפם, הרציחות התקיימו בפוליגון הסובייטי לשעבר שעל יד העיר.
אחת הרציחות ההמוניות הראשונות אורגנה ב-23 באפריל 1942. ב-2 במאי 1942 אחרי עינויים שגרמו לשברים מרובים, נורו למוות בבית הקברות 9 יהודים. כעבור שבוע, ב-8 במאי 1942 אורגנה אקציה, כינוי שניתן על ידי הגרמנים למבצע הרצח ההמוני הגדול ביותר במקום. לפי עדי ראייה, בשעות הערב של ה-7 במאי, הוקף הגטו על ידי שוטרים וז'נדרמים מקומיים ולמחרת בבוקר העצורים הובאו לככר שליד הקסרקטין. נערכה סלקציה על ידי מפקד הגטו (ה"גביטסקומיסר") וסגנו. הנשים, הקשישים, החולים והילדים הופרדו מהגברים בעלי המקצוע ובעלי מלאכה בריאים. חולים וזקנים שלא היו מסוגלים לצאת או לצעוד בכוחות עצמם נרצחו במקום - בבתים וברחובות הגטו. היהודים הוצעדו אל יער ושדה סמוכים לעיר. בדרך הוכו ואלה שלא עמדו בקצב הצעידה נורו למוות.
מקומות הרציחות ההמוניות היו, כאמור, שדה ויער הנמצאים כ-3 ק"מ מרחק מהעיר. הגרמנים ומשתפי הפעולה הבלארוסים ירו ביהודים ממכונות ירייה ומקלעים ליד שלושה בורות גדולים, לאחר שדרשו מקרבנותיהם להתפשט. הראשונים שנרצחו היו הילדים. הם הופרדו בכוח מאמותיהם, נזרקו לבורות ואחר כך הושלכו עליהם רימונים. חלק מהילדים נרצחו בעזרת כידונים. הקבורה ההמונית נעשתה בשטח של 60 דונם שכלל תעלות ישנות באתר הפוליגון הסובייטי לשעבר ובמכתש ענק שנוצר בעקבות פיצוץ מחסן של אבק שרפה.
בסך הכל, ב-8 במאי 1942 נרצחו בלידא 5,670 מיהודי הגטו. ב-2 ביולי 1942 נרצחו 155 יהודים נוספים בתוך מרתפים עם אבק שרפה.
3,000 מתושבי הגטו הובלו בסתיו 1942 למחנה ההשמדה מיידנק שבפולין. במקום היהודים הנרצחים הובאו לתחום הגטו 800 יהודי היישוב וורונובו (מאזור הורדנה) ומכפרים אחרים. יחד עם אלו ששרדו בגטו, הם מוקמו בתוך 121 בתים, לקראת רציחתם הקרובה.
הגטו חוסל סופית ב-18 בספטמבר 1943. חלק מתושביו הובלו למחנה ההשמדה סוביבור.
ההתנגדות בגטו
עריכהכבר בשנת 1941 קראו האחים ביילסקי ליהודים מגטו לידא לברוח ולהיאבק יחד איתם נגד הנאצים. קבוצה מתוך אסירי הגטו הצליחה לברוח בעזרתם באביב ובקיץ 1943 והצטרפה ליחידת הפרטיזנים שלהם. מספרים שטוביה ביילסקי אמר להם:
חברים, זה אחד הימים המאושרים בחיי. בשביל רגעים כאלה אני חי - תסתכלו כמה אנשים הצליחו להימלט מהגטו! אינני יכול להבטיח לכם כלום. אנחנו מנסים לשרוד, אבל כולנו עלולים למות. ננסה להציל כמה שיותר חיים של בני אדם. נקבל את כל אחד, לא נסרב לקבל אף לא זקנים, ילדים או נשים. אורבות לנו סכנות רבות, אך אם נגזר עלינו למות, לפחות נמות כמו בני אדם.
בזמן הרציחות של 23 באפריל 1942, קבוצה של צעירים יהודים צעקה "הידד!הידד!" (אוּרה! אוּרה!) וכמה מהם נמלטו אל היער. הגרמנים רדפו אחריהם אך לא הצליחו לתפוס איש מתוך 20 הנמלטים.
הנצחה
עריכה
בלידא ובנפת לידא נרצחו בזמן הכיבוש הנאצי, אחרי רדיפות וייסורים, כ-8,000 יהודים. בדו"ח הוועדה הממלכתית המיוחדת שקמה אחרי המלחמה, הצליחו לשחזר רק את שמותיהם של 342 מהקרבנות.
בישראל קהילת לידא מונצחת בבית הקברות נחלת יצחק [1].
בשנת 1967, בימי השלטון הסובייטי, הוצבו אובליסק ולוח זיכרון בקבר ההמוני של 5,670 היהודים שנרצחו ב-8 במאי 1942. בשנת 1990 הוצב בלידא לוח זיכרון לזכר השואה.
בפאתים הדרום-מערביים של לידא, ביער על יד הכפר אוסטרובל, נקברו בשני קברי אחים למעלה מ-6,000 יהודים. בשנת 1992, מיוזמת החברה לשמירת הזיכרון שבראשות תמרה מויסייבנה בורודאץ' ובעזרת תרומות של קהילות יהודיות ויהודים יחידים שמקורם בלידא, הוקמה יד זיכרון בצורת שני כני גרניט עם כתובות ברוסית ובעברית, כדלקמן: 1992-1942. בקבר אחים זה נקברו 6,700 מתושבי לידא, קרבנות של הפולשים הפאשיסטים הגרמנים.
בבית הקברות על יד איביה, בכפר סטונביצ'י, בשטח הקרוי חובנשצ'ינה, נמצא קברם של שמונה מאנשי האינטליגנציה היהודית של לידא, שהוצאו להורג ב-2 במאי 1942, אחרי שסבלו עינויים בחצר בית הסוהר. הם הובאו לקבורה מחדש לצד תושבי העיר האחרים.
בכל שנה, בתאריך 8 במאי, מתקיים בעיר טקס לזכר יהודי הגטו הנרצחים.
קישורים חיצוניים
עריכה
- לידה (Lida), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- תמרה ורשיטסקאיה ומרטין דין, לידא, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1225–1228), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
- קטעים מ"ספר לידה", תל אביב 1970 – על הכיבוש הגרמני - מאת אליהו דמשק
חלק 1 סיפורו של צבי נובופלנסקי- פרטיזן- ארכיון יד ושם -חלק 1 מתוך 3, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 2:53:16)
