גירוש יהודי אנגליה
גירוש יהודי אנגליה אירע בשנת 1290. בצו שפרסם אדוארד הראשון מלך אנגליה באותה שנה, נאסרה על יהודים השהייה בתחומי הממלכה האנגלית, והיהודים שהתגוררו בה חויבו לעזוב. מרבית יהודי אנגליה היגרו לצרפת, הולנד וספרד.
רקע לגירוש
עריכה
הסיבות לגירוש יהודי אנגליה נבעו מעמדות אנטישמיות שונות. לגירוש קדמו שנים של עוינות, שכללו עלילות דם אנטישמיות, וגזירות כלכליות קשות שבמשך השנים פגעו במעמדם הכלכלי של היהודים והביאו להתרוששותם ולאובדן מקומם המרכזי בחיי המסחר והכלכלה באנגליה רבתי.
בשנת 1182, התקיימה הגירה המונית של יהודים, אל האיים הבריטיים ולאנגליה בפרט, שנאצלו להגר מצרפת - לאחר שפיליפ השני מלך צרפת - גירש את יהודי צרפת ממלכתו גם-כן.
בין האירועים המרכזיים שקדמו לגירוש ניתן למנות את האירועים הבאים:
- בשנת 1144, בתקופתו של סטיבן מלך אנגליה; אירעה עלילת הדם הראשונה בממלכתו, בעיר האנגלית נוריץ', לאחר היעלמותו המסתורית של נער נוצרי בשם ויליאם מהעיר האנגלית נוריץ' (אנ'), שעבד לצד יהודים במסגרת עבודתו.
- בשנת 1168 נשלחו יהודים רבים לחבל-הארץ הצרפתי נורמנדי, כחלק מהסכם בין הנרי השני מלך אנגליה לבין פרידריך הראשון קיסר האימפריה הרומית - כשבתי יהודים שנשארו חוייבו בתשלומי מסים רבים, כחלק מכלל גזירות כלכליות ורדיפות שנכפו על יהדות אנגליה, באותה העת. לדוגמה: עד לשנת 1177 לא הורשו היהודים לקבור את נפטריהם, באף מקום למעט בלונדון. משנה זו שונה החוק והם הורשו לחזור לקוברם ברחבי המדינה.
- בשנת 1189, בוצע פוגרום ביהודי לונדון ורבים מהם עונו בטרם נטבחו.
- בשנת 1190 התבצע הטבח ביהודי יורק שבאנגליה, כשהסיבה ה"רשמית" לכך הייתה שיהודי העיר סירבו להתנצר.
- ב"עלילת לינקולן" בשנת 1255 נתגלתה גופת ילד נוצרי, ליטל סנט יו(אנ') (יו גם הפך לקדוש בנצרות לאחר מותו, ואף במהלך הדורות נכתב עליו שיר עממי-אנטישמי(אנ') נודע שהתגלגל בקרב צעירים נוצרים ואנגלים)(אנ'), שנמצא ללא רוח-חיים בבאר בעיירה לינקולן שבאנגליה. היהודים היו החשודים המיידיים ברצח הילד; כחלק מעלילות הדם שיהודים מלינקולן, אנגליה, חטפו ילדים נוצרים למטרות פולחן אדם; ולאחר חקירתם בעינויים, הוצאו להורג שמונה-עשר יהודים.
- בשנת 1278 התקיימה עלילת קוצצי המטבעות (אנ'), שבמהלכה הושלכו כשלוש מאות יהודים לבתי כלא, ורבים מהם נדונו למוות. מאותה תקופה ועד לגירושם חויבו יהודי אנגליה לענוד טלאי צהוב בצורת לוחות הברית[1].
במגדל לונדון צוין שהסיבה שיהודי אנגליה גורשו היא הופעת תכשיטים וכלי כסף בקהילה היהודית וקיצוץ ועיגול מטבעות כסף בעת תהליך יצירתם; כשהטביעו מטבעות, החותם היה עגול אולם החתיכה הייתה צורה לא מוגדרת והחותם הופיע רק על חלק מהמטבע; לפי עלילת דם זו, היהודים האנגלים קצצו את החתיכות שלא הוחתמו ובכך התעשרו כששינו את משקל המטבע ללא רשות או סמכות מהממלכה, כחלק ממערך הונאה שיטתית של היהודים כנגד כל אותם גויים[2].
הגירוש מאנגליה
עריכהב-18 ביולי 1290, שבאופן סמלי חל באותה שנה בתשעה באב[3], שיגר המלך האנגלי, אדוארד הראשון צווים אל השריפים של כל ערי אנגליה. בצווים נכתב כי על כל היהודים לעזוב את המדינה עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290; עוד נכתב כי היהודים שיישארו בה לאחר תאריך זה יוצאו להורג. בעקבות הוראת המלך גורשו באותה שנה אלפי יהודי אנגליה. היהודים שהיגרו בעיקר להולנד, צרפת וספרד הסמוכות, הורשו אומנם לקחת איתם את רכושם, אך בתיהם וכל הנכסים והרכוש שלא הצליחו לקחת עימם הפכו לפי צו ממלכתי לרכוש הכתר, וכל החובות לטובתם הוסבו לחובות לטובתו.
לאחר שנת 1290 אין עדות רשמית בדבר קיומם של יהודים בממלכת אנגליה והאפשרות הפורמלית היחידה להישאר באנגליה הייתה להתגורר בבית המומרים(אנ') (Domus Conversorum) – מוסד ששכן בלונדון ובעת הגירוש אחסן כ-80 יהודים-מומרים.
היותה של אנגליה אי ללא גבולות יבשתיים עם מדינות אחרות איפשרה פיקוח הדוק יחסית על ההגירה ומנעה מיהודים לשוב למקום במשך כ-350 שנה.
הטבעת אוניית יהודים בעת הגירוש
עריכהמסופר על קבוצת יהודים אמידים ששכרו אונייה שיצאה מנהר התמזה באזור קווינבורו (אנ') שבלונדון רבתי אל צרפת ובשל השפל נתקעה על שרטון בלב ים. רב-החובל הציע לכלל הנוסעים היהודים לרדת אל השרטון כדי "למתוח שם רגליים", עד לבוא הגאות. כשהגיעה הגאות והמים התחילו לעלות, ביקשו היהודים לעלות מייד על האונייה, אך רב החובל השאיר אותם על השרטון, והפליג משם עם רכושם כשהוא מכריז בלעג: "קראו עכשיו למשה שלכם, שיקרע לפניכם את הים ויובילכם ביבשה" והנוסעים היהודים טבעו למוות במים הגואים[4][דרושה הבהרה].
חזרת היהודים לאנגליה
עריכהבשנות ה-50 של המאה ה-17 ניהל מנשה בן ישראל, רב מהולנד, מגעים לביטול צו הגירוש עם אוליבר קרומוול, שהיה שליט אנגליה לאחר ניצחון תומכי הפרלמנט במלחמת האזרחים האנגלית והוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון בשנת 1649. על רקע כתבים אוהדים של ג'ון ווימז (אנ'), בכיר בכנסייה של סקוטלנד, ולאחר דיונים ארוכים הצליח מנשה בן ישראל לשכנע את קרומוול להתיר שיבת יהודים לאנגליה, תמורת שלמונים. אך "הוועד המדיני" לא ביטל פורמלית את הצו. בפועל התקבלה הסכמה שבשתיקה, וכבר בשנת 1655 היגרו לאנגליה כ-300 יהודים ספרדים. יהודים אשכנזים החלו להתיישב מחדש באנגליה רק לקראת סוף המאה, ובשנת 1690 הוקם בית הכנסת האשכנזי הראשון בלונדון.
בניגוד לספרד, שממשלתה ביטלה רשמית את צו הגירוש בשנת 1968, אנגליה מעולם לא ביטלה את צו הגירוש באופן רשמי. למרות זאת, לאחר שהאמנציפציה ליהודים וה-Jewish Relief Act 1858 ביטלו כל אפליה בין נוצרים-אנגליקנים לשאר אזרחי אנגליה, אין משמעות מעשית לצו זה.
יש המסבירים את מצבם המשפטי הפורמלי של היהודים באנגליה, בתקדים "משפט רובלס", משפט שהתנהל בתביעתו של יהודי מאנוסי פורטוגל בשם דון אנתוניו די דייגו רובלס. הלה החזיק באזרחות ספרדית, וככזה הוחרם כל רכושו כשלל מלחמה, מאחר שספרד עמדה במצב מלחמה עם אנגליה. בתחילה טען רובלס במשפטו שהוא במקורו אזרח פורטוגל ולא אזרח ספרד, וככזה אין עילה להחרמת רכושו. בהמשך שינה את טענתו וטען כי אינו ספרדי או פורטוגלי, אלא יהודי. ב-16 במאי 1656, הודיע "הוועד המדיני" לקרומוול שלא עלה בידו להכריע בשאלת אזרחותו של רובלס, ולמעשה הורה להחזיר לו את רכושו. בעצם הדיון בשאלת האזרחות, מאחר שהחוק להחרמת רכוש יהודי קדם ביותר מ-350 שנה לחוק להחרמת רכוש ספרדי, הניח הוועד המדיני את היסוד להכרה באי-תקפותו של חוק הגירוש[5].
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- גירוש ושיבה; יהודי אנגליה בחילופי הזמנים, עורכים: דוד כ"ץ, יוסף קפלן, מרכז זלמן שזר, 1993
קישורים חיצוניים
עריכה- אורי קציר, "תקדים רובלס" (אורכב 13.03.2007 בארכיון Wayback Machine), על חזרתם של היהודים לאנגליה לאחר הגירוש. בבלוג "אפלטון"
הערות שוליים
עריכה- ^ נאום נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה באתר הרשות השופטת
- ^ Andrew Pessin, Strange Hate: Antisemitism, Racism, and the Limits of Diversity. By Keith Kahn-Harris. London: Repeater Books, 2019. 252 pages. Paperback £10.99, Journal of Contemporary Antisemitism 4, 2021-03-01, עמ' 137–142 doi: 10.26613/jca.4.1.79
- ^ ראו לוח שנה יוליאני-עברי
- ^ פרופסור אלינער ברקת, גיבורי מצודת יורק, 28.3.2014, באתר חכמות בנתה ביתה
- ^ י.ל. רבינוביץ', פרשת רובלס, בתוך: מחניים, קי, גיליון נושא על עלילות ומשפטי ראווה נגד יהודים, עמ' יח ואילך.