דבורה קסטלניץ
דבורה קַסטֶלָניץ-בַּרבָּן (נכתב גם קסטלנֶץ) (כ"ט באלול תרס"ה, ספטמבר 1905 – 26 בינואר 1986) הייתה שחקנית תיאטרון ישראלית, מראשוני תיאטרון "האֹהל" ומעמודי התווך שלו עד לפירוקו.
 | |
| לידה |
ספטמבר 1902 סטולין, בלארוס  |
|---|---|
| פטירה |
26 בינואר 1986 (בגיל 83) גדרה, ישראל |
| מקום קבורה |
בית העלמין קריית שאול |
| מדינה |
ישראל |
| תקופת הפעילות | 1924–1986 (כ־62 שנים) |
| בן או בת זוג |
זאב ברבן |
| מספר צאצאים |
1 |
  | |
קורות חיים
עריכהקסטלניץ נולדה בסתיו 1905 בעיירה סטוֹלין שבפלך מינסק (רוסיה הלבנה), במערב רוסיה (לאחר המלחמה הפולנית-סובייטית בתחומי פולין; כיום בבלארוס), בתם של דוברושה לבית גרייבר ופינחס, חסיד סוחר יערות. לאחר שסיימה בהצטיינות את לימודיה בגימנסיה רוסית ממשלתית בחארקוב, למדה היסטוריה ופילולוגיה באוניברסיטת קייב. למדה עברית, סיימה סמינר לגננות בקייב ועבדה במשך שנה במוסד לילדים בסיכון. למדה בבית הספר למשחק העברי "אמנות" בקייב ושיחקה בלהקות חובבים בעיר. באוקטובר 1925 נענתה להזמנתו של משה הלוי לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לתיאטרון "האהל", התיאטרון בחסותה של ההסתדרות הכללית שייסד באותה שנה. הייתה חברת הוועדה הפנימית לבחירת הרפרטואר, וכן חברת במרכז "אהל" מטעם הוועד הפועל של ההסתדרות. קסטלניץ הייתה השחקנית הראשונה ב"אהל", ושיחקה בו עד לפירוקו. בשנים 1926–1931 עבדה במקביל כגננת בעיריית תל אביב.
נישאה לשחקן ובמאי "האהל" זאב ברבן, ובני הזוג היו הורים לבת, יעל.
השתתפה בסיבובי ההופעות של התיאטרון במזרח ומערב אירופה (1934) ובמערב אירופה (1950). ב-1953–1954 השתלמה במשך חצי שנה ב"אולפן השחקנים" (אקטורס סטודיו) בניו יורק (שם שהה במשך שנה בן-זוגה ברבן).[1]
קסטלניץ הייתה בעלת קול מיוחד – גבוה ובעל דיקציה (חיתוך דיבור) מוקפדת. הופיעה בתסכיתי רדיו רבים, והרבתה להופיע עם בן-זוגה בנשפי קריאה ומערכונים בארץ ובארצות הברית.
בין תפקידיה: לֶיבּל'ה ב"נשפי פרץ" (הצגתו הראשונה של "האהל"), גב' פּיצְ'ם ב"אופרה בגרוש" לבּרֶכט, פילאר ב"למי צלצלו הפעמונים" להמינגוויי, גב' פֶּייג ב"נשות וינדזור העליזות" לשייקספיר[2] ועוד.
העלתה הצגת יחיד: "לנגוסטה", לפרד דנגר, בבימוי גדעון תמיר.
כן שיחקה במספר סרטים ותוכניות טלוויזיה. בסך הכל גילמה יותר ממאה תפקידים. ב-1979 הופיעה בסרט "פרשת וינשל" בבימויו של אברהם הפנר ואף הופיעה בסרטו של אבי נשר "דיזנגוף 99".
לאחר סגירתו של "האהל" ב-1969 התקשתה למצוא את מקומה, ושיחקה על במות שונות. בשנת 1973 השתתפה בתיאטרון כיס שבהנהלת אביבה גלי. כן שיחקה ב"צוותא" תל אביב, תיאטרון באר שבע ותיאטרון חיפה.
בסתיו 1974 התאלמנה מבן-זוגה. בהמשך התגוררה בבית אבות.
בשנת 1982 שבה לבמה בהצגת "לילה במאי" לא. ב. יהושע בתיאטרון חיפה, בתפקיד רחל שריד, האם הזקנה שנטרפה עליה דעתה. על עיצוב תפקיד זה זכתה באותה שנה בפרס מאיר מרגלית לאמנות התיאטרון.[3] ב-1984, בהגיעה לגבורות, נערך לכבודה ערב הצדעה בהשתתפות רבים מאמני הבמה בישראל.
דבורה קסטלניץ נפטרה בינואר 1986 בבית החולים הגריאטרי הרצפלד בגדרה, בת 80 במותה. נקברה בבית העלמין קריית שאול, לצד בן-זוגה.[4]
בתה היחידה, יעל, נישאה ב-1951 למלחין הצרפתי מישל קולומבייה (Colombier), והייתה אם לשניים.
בת אחותה של קסטלניץ הייתה הפסנתרנית פנינה זלצמן.
על חזית בית שבו התגוררה עם בן-זוגה, במעונות עובדים (מעונות הו"ד), ברחוב פרוג, נקבעה לוחית זיכרון המנציחה את זכרם.
לקריאה נוספת
עריכה- דבורה קסטלניץ, 'עם ה"אוהל" בתל אביב', גזית לג, ט–יב / לד, א–יב (1980-1982), 153–156. (זיכרונות)
קישורים חיצוניים
עריכה
- דבורה קסטלניץ, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
- דבורה קסטלניץ, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
- דוד תדהר (עורך), "דבורה קסטלנץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2178
- שרגא הר-גיל, מה הם עושים עכשיו: דבורה קסטלנץ: שחקנית עם נסיון של 44 שנה... מחפשת תפקיד, מעריב, 2 באפריל 1970
- אריה כנרתי, דבורה קסטלנץ רוצה לשחק, דבר, 16 בספטמבר 1971
- שרגא הר-גיל, שחקן איננו מזדקן: הערב עם דבורה קסטלנץ, מעריב, 6 בפברואר 1973
- אליקים ירון, נפטרה השחקנית דבורה קסטלנץ: היתה השחקנית הראשונה בתיאטרון "אהל", מעריב, 27 בינואר 1986
הערות שוליים
עריכה- ^ ר. עזריה, חוזרים – עם נסיון ו... ציוד, מעריב, 6 באפריל 1956.
- ^ הצגת בכורה של 'נשי וינדזור העליזות', דבר, 31 במרץ 1957.
- ^ ראו: דבורה קסטלניץ, 'אחת התקופות המאושרות בחיי... (דברים לרגל קבלת פרס מרגלית), במה (רבעון לדרמה) 93 (1982), 90–91.
- ^ דבורה קסטלנץ ברבן באתר חברה קדישא ת"א–יפו.