דוברין האדם

דוברין האדם הוא סיפור קצר מאת חנוך ברטוב, שעיקרו ניסיונו של המספר למכור את דירתו, ומפגש מפתיע שזומן לו עם דוברין, רוצח נודע שהשתחרר מכלאו ובא להתעניין ברכישת הדירה. שם הסיפור "דוברין האדם" משקף את העובדה שהמספר רואה בסיפור זה את דוברין כאדם שבא לרכוש דירה, ורק בשלב מתקדם של הסיפור מזהה אותו כרוצח שעורר בו עניין רב כל כך בילדותו.

דוברין האדם

מידע כללי
מאת	חנוך ברטוב
שפת המקור	עברית
סוגה	סיפור קצר
הוצאה
תאריך הוצאה	11 ביולי 1958

פרסום הסיפור

הסיפור הופיע לראשונה ב-11 ביולי 1958 ב"משא", מוספו הספרותי של העיתון "למרחב", בשם "אדם ושמו דוברין". ב-1962 הופיע בגרסה שונה בשם "דוברין האדם" בקובץ סיפוריו של ברטוב לב חכמים, ובשנת 1992 נכלל בקובץ סיפוריו של ברטוב מוות בפורים. כן הופיע הסיפור בשתי אנתולוגיות:

• הסיפורת העברית בשנות המדינה בעריכת אדיר כהן, הוצאת אחיאסף, 1973.
• שבעה מספרים בעריכת הלל ברזל, 1973.

הסיפור בשתי גרסאותיו וניתוח נרחב שלו מופיעים בספר מאת ארנה גולן, בין בדיון לממשות - סוגים בסיפור הישראלי, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1984.

בשנת 2007 נכלל הסיפור בקובץ המקום שבו אנו צודקים: השתקפות המשפט בספרות בשירה ובמחזאות של ישראל בעריכת אליעזר לדרמן ומנחם מאוטנר, הוצאת רמות.

הסיפור תורגם לפורטוגזית והופיע באנתולוגיה בעריכת ארנה גולן.

עלילה

עיקרו של הסיפור הוא ניסיונו של המספר למכור את דירתו, ומפגש מפתיע שזומן לו עם דוברין, רוצח נודע שהשתחרר מכלאו ובא להתעניין ברכישת הדירה. במשפט הפתיחה מבהיר המספר מה עיקר ומה טפל בסיפורו: "אבל תחילה יש להאיר את הרקע: לא מכירת הדירה היא ענייננו כאן, כי אם הפגישה עם דוברין".

המספר, אשתו וילדם התגוררו בדירה מרתף, וכיוון שעלתה השערה שהמגורים בדירה זו הם שגרמו למחלתו הנדירה של הילד, החליטו המספר ואשתו למכור את דירתם. לשם כך פרסמו מודעה בגיליון ערב שבת של עיתון ערב, ובעקבותיה הגיעו, החל מיום שישי בצהריים, מתעניינים רבים. המספר מתאר אחדים מהם, אך מקדים לכך הסתייגות: "מעניין היה לספר בהרחבה על כל אחד ממחפשי-הבית, שבאו לבדוק מה אנו מציעים להם, לולא היה ענייננו אחר, כלומר הפגישה המפתיעה עם דוברין". המספר ואשתו מודעים לערכה הנמוך של הדירה, כדברי האישה: "מי רוצה לגור במרתף?"

כעבור ימים אחדים, לאחר שזרם המתעניינים בדירה פסק, הגיע מתעניין נוסף, "איש גבוה, בחליפה אפורה-פחמית, שראשו הכבד נכפף קצת אלי, כפיפה של גובה או כפיפה של גיל". לאחר כניסת האיש לדירה, אומר המספר "כדרכי עם שאר הקונים-בכוח נחפזתי לנחש את מקצועו, מעמדו החברתי, מוצאו". ואכן, תוך כדי הצגת הדירה חלפו במוחו של המספר ניחושים שונים, שאותם פסל, ונותר עם הכינוי "השופט", אף שגם ממנו הסתייג. הדירה מצאה חן בעיני האיש, והוא נכנס עם המספר לדיון לגליסטי, "בית זה הוא בית-משותף או חברת מניות?" שאלה שהמספר התקשה לענות עליה. לאחר שהאיש נתן מבטו בארון הספרים, החלו השניים לקיים דיון על ענייני עיצוב וסגנון. תוך כדי הדיון הגיע המספר למסקנה שהאיש אינו שופט, אלא יליד הארץ, "מבני הקולוניסטים שהגביהו אבר ופרחו למקומות אחרים".

בשלב זה שאל האיש את המספר "מאיזו ארץ אתה?" והמספר ענה: "כמוך, אדוני. מכאן", בהתכוונו למושבה. בהמשך שאל המספר את האיש לשם משפחתו, ונענה "צוהר", אך המספר, ששמות בני המושבה מוכרים לו, ידע שאין שם כזה במושבה. "מה היה שמך קודם?" שאל, ונענה: "דוברין".

בנקודה זו פונה המספר אל הקורא ואומר: "אילו היה לכולנו זיכרון-ילדות משותף, אילו היה לשם דוברין אותה משמעות, שיש לו בזיכרוני, צריך היה הסיפור, לאמיתו של דבר, להגיע לסופו במקום הזה. דוברין". והוא ממשיך ואומר: "אבל כמה כאן שייכים לשנה ההיא, לאותה מהות, שרצח - רצח אחד בלבד - זיעזע את הארץ כולה. לא שמענו אלא דברים על תהפוכות משפט דוברין, שפירנס את העיתונים מיום אל יום. מי זוכר כמה חודשים, עמודים שלמים הובילונו דרך נפתולי התביעה וההגנה, שיתפונו בפירכוסי השתי-וערב, ההטיות לכאן ולכאן, דברי הנאשם". תיאור זה הוא הזיקה המובהקת שבין הסיפור ובין משפטו של שיינצויט בפרשת הרצח בחולות תל נוף. מכאן ואילך, בדומה למהלכו עד לתיאור זה, ממשיך הסיפור בדרך הבידיון.

המספר מעיד על קרבתו האישית לפרשה: "קובי, בנו של הנרצח, היה חברי הטוב, והאיש ההוא, דוברין, הרוצח, היה דודו של קובי". הרוצח היה, אם כן, אחיו של הנרצח. מכאן מפליג המספר בתיאור זיכרונותיו מפרשת הרצח: היעלמות הנרצח, מציאת גופתו לאחר חודשים אחדים, מזימת טשטוש העקבות והמשפט. וחזרה להווה: "עכשיו, לאחר שמונה-עשרה שנים, או יותר, ניצב כאן, בדירתי, איש זקן בחליפה אנגלית, גבה-קומה ועיניו שופטות, ואומר מילה אחת: 'דוברין'". המספר ממשיך בתיאור זיכרונותיו ורגשותיו, ושוב חוזר להווה באומרו לדוברין: "אני למדתי עם קובי בכיתה אחת". השניים שוחחו מעט על אודות קובי, וביקורו של האיש התקרב לסופו באומרו: "אני עוד אשוב לראות את הדירה. היא טובה בעיני." אבל לאחר סגירת הדלת אומר המספר: "כבר אז ידעתי, שלא ישוב לדירתי".

את סיפורו מסיים המספר במילים שמהן נלקח שם הסיפור: "אדם חשף עצמו ואמר שהוא דוברין כדי שאומר לו אני כי הוא אדם - ואני מיאנתי לשכוח כי הוא רוצח".

שתי גרסאות הסיפור

הסיפור פורסם לראשונה בשנת 1958 בשם "אדם ושמו דוברין", וכעבור ארבע שנים פורסם בגרסה שונה בשם "דוברין האדם", שהיא גרסתו הנודעת יותר של הסיפור.

הסיפור בשתי גרסאותיו וניתוח נרחב של ההבדלים ביניהן מופיעים בספר מאת ארנה גולן, בין בדיון לממשות - סוגים בסיפור הישראלי. את ניתוח ההבדלים מסכמת גולן במילים:

הנוסח המאוחר של "דוברין האדם" שונה בפרטים רבים מן הנוסח הראשון. השינויים עמעמו את אופיו הריאליסטי: הוחלשו ההנמקות הסיבתיות דמויות-המציאות, הובלטו רגשי האשם והפחיתות של המספר, ובייחוד הודגשה הראייה הסובייקטיבית של המציאות, המחדירה לתוכה יסוד מאיים, מופלא ובלתי ניתן לביאור מסתבר. בנוסח המאוחר בולט יותר גם הניסיון להפקיע את מעשה הרצח מהקשרו במציאות דמוית-ממשות, להציגו כחזרה על רצח הבל בידי קין, או לעגנוֹ בעולם האגדות, מתוך הפחתה בחשיבותם של הזמן, המקום והנסיבות שבהם התרחש.

יסודות אוטוביוגרפיים

חוקרי ספרות ציינו כי מכלול יצירתו של ברטוב מתאפיין ביסודות אוטוביוגרפיים. אהוד בן עזר, למשל, ציין: "סיפורי ברטוב בהצטרפם יחד יוצרים כעין רומאן אחד, אשר הביוגרפיה שלו עומדת במרכזם". גם ברטוב עצמו הודה בכך, באומרו: "כל מה שכתבתי אני, נעוץ בניסיון חיי ובחוויותי. בכלל, יש לי דמיון דל".

אלי אשד מציין כי הסיפור "דוברין האדם" נכתב בעקבות מפגש של המחבר, חנוך ברטוב, עם ראובן שיינצוויט, שהורשע בהריגה בפרשת הרצח בחולות תל נוף, והגיע אל ברטוב כדי לשכור את דירתו. עם זאת, הזיקה בין השניים, הסיפור מחד והמציאות מאידך, קלושה למדי.

לקריאה נוספת

• ארנה גולן, בין בדיון לממשות - סוגים בסיפור הישראלי, יחידה 3, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1984.
• הלל ברזל (עריכה ומבואות), שבעה מספרים : ס' יזהר, בנימין תמוז, אהרן מגד, משה שמיר, יצחק אורפז, נתן שחם, חנוך ברטוב, משרד החינוך והתרבות בשיתוף יחדיו - איחוד מוציאים לאור, תשל"ג, עמ' 282.