דוד פסיפיקו
דוד פסיפיקו (בפורטוגזית: David Pacifico; מוכר גם בשם דון פסיפיקו; 1784 – 12 באפריל 1854) היה סוחר יהודי פורטוגזי, שהיה במרכזה של תקרית בינלאומית לאחר שרכושו ביוון נפגע באירועים אנטישמיים.
לידה |
1784 גיברלטר, הממלכה המאוחדת |
---|---|
פטירה |
12 באפריל 1854 (בגיל 70 בערך) לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
מדינה | ממלכת פורטוגל |
חייו
עריכהפסיפיקו, צאצא למגורשי ספרד, נולד בשנת 1784 בגיברלטר[1], טריטוריה של האימפריה הבריטית, ועל כן היה בעל נתינות בריטית. פסיפיקו גדל בפורטוגל ואף קיבל אזרחות פורטוגזית. בשנות ה-30 של המאה ה-19 השתקע ביוון, כיהן כקונסול כללי של פורטוגל במשך חמש שנים, וקשר קשרי מסחר.
פרשת דון פסיפיקו
עריכהבחג הפסחא של שנת 1847 אסרה ממשלת יוון, לבקשת נציג משפחת רוטשילד ששהה באתונה, לבצע שרפה טקסית של תמונת יהודה איש קריות. בתגובה לאיסור פרצו מהומות אנטישמיות, במהלכן נבזז ונשרף ביתו של פסיפיקו בידי ההמון.
פסיפיקו דרש פיצויים מממשלת יוון, אך זו סירבה. בצר לו פנה פסיפיקו אל ממשלת בריטניה, אשר התייחסה לטענותיו ברצינות רבה. שר החוץ הבריטי, לורד פלמרסטון, הורה על מצור ימי על חופי יוון עד שישולמו לפסיפיקו הפיצויים. המצור נמשך למורת רוחן של רוסיה וצרפת, אשר אף החזירה את השגריר מלונדון. לאחר חודשיים של מצור הורה פלמרסטון לצי המלכותי לתפוס אוניות יווניות ולהחזיק בהן. צעד זה הביא בשנת 1850 להסכמת ממשלת יוון לשלם את הפיצויים שדרש פסיפיקו.
הפעולה הצבאית עלתה לדיון בפרלמנט הבריטי ב-25 ביוני 1850. בדיון הכריז פלמרסטון כי כל אזרח בריטי זכאי להגנה מממשלת בריטניה בכל מקום שהוא בעולם. כפי שאזרח האימפריה הרומית היה זוכה להגנה בהכריזו "Civis Romanus Sum" ("אני אזרח רומאי"), כך גם פסיפיקו, ואינו יוצא דופן בשל היותו יהודי. הכרזה זו אושרה ברוב קולות בפרלמנט.
פרשת פסיפיקו הייתה אחת הפעמים הראשונות בהן הפעיל פלמרסטון את המדיניות שנודעה לאחר מכן כ"מדיניות של ספינות תותחים" בה כפתה בריטניה את רצונה על אומות אחרות, באמצעות האיום בכוחה הימי.
כספי הפיצויים שקיבל אפשרו לפסיפיקו לבלות את שארית חייו בלונדון, שם נפטר ב-12 באפריל 1854.
קישורים חיצוניים
עריכה- נאומו של לורד פלמרסטון בזכות המדיניות התקיפה כלפי יוון (באנגלית)
- David Steele, "Pacifico, David [Don Pacifico] (1784?–1854)", Oxford Dictionary of National Biography, Oxford University Press, 2004 (נדרשת הרשמה)
הערות שוליים
עריכה- ^ בית הנבחרים של ארצות הברית, First session forty-third congress executive documents (עמ' 1339) (באנגלית), ראו גם Opinions of the principal officers of the executive departments, and other papers relating to expatriation, naturalization, and change of allegiance. מחלקת המדינה של ארצות הברית. 1873. p. 189.