דוקטרינת פאסיקיבי–קקונן
דוקטרינת פאסיקיבי–קקונן הייתה מדיניות חוץ פינית, שקבע נשיא פינלנד, יוהו קוסטי פאסיקיבי, ואותה המשיך מחליפו, אורהו קקונן. מטרת המדיניות הייתה לשמור על עצמאות פינלנד כמדינה ריבונית ודמוקרטית, בהיותה של פינלנד בעלת גבול עם ברית המועצות.
פאסיקיבי, שהיה נשיא פינלנד בשנים 1946–1956, היה אדריכל מדיניות החוץ הפינית בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה[1]. קקונן היה נשיא פינלנד בין 1956 ל-1982, ובמהלך כהונתו פיתח את הדוקטרינה, וקבע שעל פינלנד להיות מדינה אקטיבית, ולא נייטרלית בצורה פאסיבית.
ב-1958 הוקמה בפינלנד אגודת פאסיקיבי, שנועדה לקדם את השמירה על המדיניות שקבע הנשיא לשעבר, והן פאסיקיבי והן קקונן היו לחברי כבוד באגודה.
רקע
עריכהבפברואר 1947, חתמו פינלנד וברית המועצות על חוזה פריז, אשר בנוסף לוויתורים שנחתמו בהסכם מוסקבה, כלל מספר סעיפים נוספים. החוזה הגביל את גודל צבאה של פינלנד, חייב אותה למסור לברית המועצות את אזור פטסאמו בחוף הארקטי, ולהחכיר לברית המועצות את חצי האי פורקלה הסמוך להלסינקי לשימוש כבסיס ימי למשך 50 שנה (חצי האי הוחזר לפינלנד בשנת 1956, לפני תום תקופת החכירה). בנוסף, ההסכם הבטיח לברית המועצות גישה חופשית לאזור דרך שטח פינלנד, וקבע כי פינלנד תשלם פיצויי מלחמה לברית המועצות בשווי 300 מיליון דולר זהב (סכום המוערך בכ-570 מיליון דולר אמריקאי בשנת 1952, השנה בה הסתיימו התשלומים).
יישום
עריכהבאפריל 1948, פינלנד חתמה על הסכם הידידות, שיתוף הפעולה והעזרה ההדדית עם ברית המועצות. במסגרת ההסכם, פינלנד הייתה מחויבת להתנגד למתקפות עליה או על ברית המועצות משטחה, מצד "גרמניה או בעלות בריתה" (נאט"ו), ובמידת הצורך גם להיעזר בברית המועצות. בנוסף, ההסכם הכיר ברצונה של פינלנד להישאר מחוץ למאבקי הכוח הבין–גושיים באירופה. ההסכם חודש ל-20 בשנה ב-1955, ואז שוב ב-1970 וב-1983[1]. ההסכם אפשר לפינלנד לשמור על עצמאות בענייניה הפנימיים ולא להצטרף לגוש המזרחי. בשל כך, היא גם לא הייתה יכולה להצטרף לנאט"ו[2], ומדיניות החוץ שלה הוגבלה במידת מסוימת.
ביקורת
עריכהדוקטרינת פאסיקיבי-קקונן, שאפיינה את יחסי פינלנד-ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה, ספגה ביקורת רבה מצד גורמים שונים בפינלנד ומחוצה לה[2]. רבים בפינלנד מתחו ביקורת על הנטייה ל"ליטורגיה" של יחסי ידידות עם ברית המועצות, שעה ששתי המדינות נותרו ערוכות צבאית זו כנגד זו. המבקרים טענו כי מדיניות החוץ הפינית הייתה כרוכה באופן הדוק בדמותו של הנשיא קקונן, שניצל את מעמדו כ"ערב ליחסי ברית המועצות" ושימשה נגד יריבים פוליטיים. בנוסף, הופעלה צנזורה, רשמית ולא רשמית, על סרטים ויצירות אחרות שנחשבו לאנטי-סובייטיות באופן מובהק, כמו "מועמד המנצ'ורי" ו"ארכיפלג גולאג".
הביקורת כללה גם טענות נוספת:
- פינלנד לא נתפסה כמדינה נייטרלית: ברית המועצות ראתה בפינלנד מדינה "השואפת לנייטרליות", אך לא נייטרלית בפועל. אף על פי שקקונן הצליח לשמור במידה רבה על ריבונות פינלנד, עמדתה בנושאי חוץ, כמו הפלישה לצ'כוסלובקיה, הייתה לעיתים קרובות מעורפלת או פרו-סובייטית. חטיפת מטוס נוסעים סובייטי בשנת 1977 המחישה זאת היטב.
- השפעה סובייטית מופרזת: השגריר הסובייטי בפינלנד הפעיל השפעה רבה, עד כדי כך שפרץ לפגישת ממשלה כדי להציג דרישות. ברית המועצות החזיקה משלחת דיפלומטית גדולה באופן חריג בפינלנד, וקקונן העדיף לתקשר עם ברית המועצות דרך ראש תחנת הק.ג.ב. במקום באמצעות ערוצים דיפלומטיים רגילים. הסובייטים התערבו בפוליטיקה הפינית בדרכים שונות, בין היתר באמצעות המפלגה הקומוניסטית של פינלנד ואנשי קשר פרו-סובייטיים במפלגות אחרות.
- הכנות צבאיות סובייטיות: הצבא הסובייטי החזיק יחידה נפרדת בכוננות לפלישה להלסינקי מטאלין במקרה של מלחמה. התוכניות, שהיו מעודכנות באופן מלא, ננטשו בנסיגת הכוחות הסובייטיים מאסטוניה לאחר שאסטוניה קיבלה עצמאות בשנת 1991.
- חוסר אמון במערב: מדיניות פינלנד לא זכתה להערכה רבה במערב. גורמים במדיניות החוץ ובצבא המערבי לא הכירו את המדיניות או הניחו שהיא כישלון מלכתחילה. קצינים בריטים תהו כמה חיילים סובייטים מוצבים בפינלנד, ונשק גרעיני כוון למטרות בפינלנד מתוך הנחה שכל התנגדות פינית לפלישה סובייטית תהיה כישלון ודאי.
- שיתוף פעולה חשאי עם המערב: הממשלה הפינית שיתפה פעולה בחשאי עם סוכנויות ביון מערביות. ה-CIA מימן את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האנטי-קומוניסטית, מפלגה מרכזית שלעיתים קרובות הובילה את הממשלה, אף על פי שהפכה בהדרגה לפרו-סובייטית באופן חריג החל מסוף שנות ה-60. היה גם שיתוף פעולה מודיעיני צבאי, שאפשר טיסות SIGINT לבדיקת רשת המכ"ם הסובייטית ומסירת נתונים סייסמיים לאיתור ניסויים גרעיניים סובייטיים.
נטישת הדוקטרינה
עריכהבשנים 1990–1991, עם דעיכת ברית המועצות ופירוקה הסופי, הגיבה פינלנד בזהירות. היא ביטלה באופן חד-צדדי הגבלות שהוטלו עליה בהסכמים משנת 1947 ו-1948, למעט איסור על רכישת נשק גרעיני, הצטרפה להבעת הדאגה הנורדית בנוגע להפיכה כנגד מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, ותרמה לעידוד לא רשמי של עצמאות המדינות הבלטיות.
במקביל, החליפה פינלנד את הסכם הסיוע ההדדי עם ברית המועצות בהסכמים לשיתוף פעולה וסחר כללי, ובכך הציבה עצמה במעמד שווה תוך שמירה על יחסים דו-צדדיים ידידותיים. פינלנד חיזקה את קשרי המסחר חוצי הגבול והציגה את עצמה כשער מסחרי לרוסיה. היא הדגישה בפני רוסיה כי לא תתבע בעלות על שטחים פיניים לשעבר שנמסרו לאחר מלחמת ההמשך (אף על פי שקיימת קבוצה בפינלנד המתנגדת לכך), והמשיכה לאשרר את חשיבותם של יחסים דו-צדדיים טובים עד שהיחסים בין רוסיה לאיחוד האירופי הפכו מתוחים יותר ויותר עקב המלחמה בין רוסיה לאוקראינה.
בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, מדיניות הנייטרליות ננטשה לצמיתות. ב-18 באפריל 2022, ראש הממשלה סאנה מרין, בתמיכת מפלגות הקואליציה והאופוזיציה, הודיעה על הגשת בקשה להצטרף לנאט"ו, מה שהוביל לכניסתה של פינלנד לברית ב-4 באפריל 2023[3].
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 Ferrero, Ángel (4 ביוני 2016). "Finlandia, la 'crisis' que otros añoran". Publico. נבדק ב-14 באוקטובר 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Finland – The postwar period. London: Encyclopædia Britannica. נבדק ב-8 בנובמבר 2017.
{{cite encyclopedia}}: (עזרה) - ^ ארז לין, "תודה לפוטין": נאט"ו צירפה רשמית את פינלנד; הקרמלין שיגר אזהרה, באתר ישראל היום, 4 באפריל 2023