דיינו
דַּיֵּינוּ (או כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת) הוא פיוט עברי המתאר את הסיבות הרבות שבגללן צריך עם ישראל להודות "למקום" (כלומר לאלוהים), ומונה חסדים רבים שנעשו לישראל במהלך יציאת מצרים. נוהגים לשיר אותו בליל הסדר, כחלק מהגדה של פסח.
הפיוט
עריכה
הפיוט מורכב מחמש עשרה שורות שכל אחת מתארת נס אחד שנעשה לישראל, והקביעה שיכולנו להסתפק בו, ולא היינו זקוקים לזה שבא אחריו. כל זאת לא כולל את המעלה הראשונה – "אילו הוציאנו ממצרים" – שעפ"י הפיוט בלעדיה אין מקום להודיה. כחצי מהמעלות המוזכרות בפיוט הן ניסים שנעשו לישראל במהלך יציאת מצרים, והשאר מתארות אירועים מיוחדים שנעשו במהלך המסע במדבר והכניסה לארץ ישראל. הפיוט חותם בקביעה שאכן, עלינו להודות לה' על כל אחת ואחת מהמעלות הטובות שעשה לנו.
כוונת המחבר אינה ככל הנראה שאפשר להסתפק בניסים הללו בפועל, אלא שיש צורך להודות באופן נפרד ומלא על כל אחת ואחת מהמעלות. שכן חלק מהשלבים אינם מספיקים לישועה בפני עצמם – לדוגמה, "אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה".
נוסח הפיוט
עריכה
כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!
אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם[1], דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה ולֹא הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי[2], דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵינוּ.
אִלּוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה, דַּיֵּינוּ.
עַל אַחַת, כַּמָּה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְנָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ.
מקור הפיוט
עריכהלא ידוע מי חיבר את מילות הפיוט. הפיוט אינו מופיע במשנה, בתוספתא, בתלמודים ובמדרשים, ואף לא בנוסח ההגדה של הרמב"ם. מאידך, הנוסח מופיע בנוסחים קדומים של ההגדה, כגון ההגדה המובאת בסדר רב עמרם גאון, בסידור רב סעדיה גאון, ובספר הכוזרי[3][4]. אחת ההשערות היא שחובר בתגובה למזמורי האִימְפְּרוֹפֶּרִיַה (תוכחה) הנוצריים, דוגמת "אודות הפסחא" של מליטון מסרדיס, בהם מואשמים היהודים שגמלו לאל רעה בצליבת ישו כנגד הטובות שעשה להם ביציאת מצרים[5][6](אם כי ישנם חוקרים הסוברים כי האימפרופריה היא תגובה לפיוט זה, ולא להפך[7]).
מנהגים
עריכהביהדות משהד בפרט וביהדות פרס בכלל נהוג להצליף האחד בחברו בעלי בצל ירוק, נהוג להסביר שהעניין הוא למחות אחד בשני על ההתלוננות של בני ישראל במדבר "זכרנו את הבצלים" ולהזכיר שדיינו בחלק מהניסים.[8][9]
בתרבות
עריכההביטוי "דיינו" שימש כמוטו לשני שירים שנכתבו בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20: שיר שחיברו תלמה אליגון ודרורה חבקין ללהקת פיקוד צפון (1972) ושיר שחיבר אהוד מנור, והלחין ושר אבי טולדנו בקדם-אירוויזיון (1989).
בדיחה בספר הבדיחה והחידוד של אלתר דרויאנוב מספרת על עורכי נוסח לא-אורתודוקסי להגדה, ול"דיינו" בפרט:
כשהגיעו “מתקני-הסידור” ל“דיינו” שבהגדה של פסח, טבל הזקן שבהם עטו בדיו ומחק הכל. אמרו לו תלמידיו:
מורנו ורבינו, שמא נשאיר זכר?
הסכים הזקן, חזר וטבל עטו בדיו והשאיר זכר:
“אילו נתן לנו את ממונם, ולא נתן לנו את התורה – דיינו”…— ספר הבדיחה והחידוד, בין אדם למקום, בדיחה 1863
גלריה
עריכה
 |
|---|
|
קישורים חיצוניים
עריכה
דיינו, באתר ויקיטקסט
הערות שוליים
עריכה- ^ מבוסס על הפסוק: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה' (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק י"ב)
- ^ הציווי על השבת אמנם מופיע גם בעשרת הדיברות שבמתן תורה, אך מוזכר כבר קודם (ספר שמות, פרק ט"ז).
- ^ מאמר ג, יא
- ^ תוספות מאוחרות, בתוך: י. ל. ברוך (אסף), יום-טוב לוינסקי (השלים וערך), ספר המועדים, כרך ב: פסח, תל אביב: אגודת עונג שבת על ידי דביר, תש"ח, עמ' 129, באתר היברובוקס.
- ^ יוסף תבורי, The JPS Commentary on the Haggadah, Jewish Publication Society, 2008. עמ' 46.
- ^ ישראל יובל, הפוסחים על שתי הסעיפים: ההגדה של פסח והפסחא הנוצרית, תרביץ כרך 65 חוברת א (ה'תשנ"ו), עמ' 12-13
- ^ דניאל גולדשמידט, הגדה של פסח ותולדותיה, עמ' 50; Eric Werner, Melito of ,Sardes the First Poet of Deicide, HUCA 37 ,(1966) .pp 191-210; S.G ,Hall 'Melito in the Light of the Passover ,Haggada' Journal of Theological ,Studies 22 ,(1971) .pp 29-46 ועוד
- ^ מרדכי הלל ג'וואהרי, דיינו בפורום אוצר החכמה
- ^ נאמרו נימוקים נוספים, לעורר את הילדים, או שזה משחק שעשו היהודים כדי להסתיר את עריכת הסדר מערביי המקום.