דינה פייטלסון

דינה פייטלסון (י"ד באייר תרפ"ו, 28 במאי 1926 – ח' בניסן תשנ"ב, 10 באפריל 1992) הייתה אשת חינוך וחוקרת בתחום החינוך של הגיל הרך. כלת פרס ישראל לחינוך לשנת ה'תשי"ג (1953 - השנה הראשונה בה הוענק הפרס), אותו קיבלה בגיל 27. בכך הייתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס זה ואחת האנשים הצעירים ביותר שזכו בפרס ישראל עד לשבירת השיא ב-2024.

דינה פייטלסון

לידה	28 במאי 1926 וינה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה
פטירה	10 באפריל 1992 (בגיל 65) ירושלים, ישראל
ענף מדעי	חינוך
מקום קבורה	הר המנוחות
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים הגימנסיה העברית "הרצליה"
מוסדות	אוניברסיטת חיפה
פרסים והוקרה	פרס ישראל על מחקרה גורמי הכישלון אצל ילדי כיתה א', ה'תשי"ג 1953

ביוגרפיה

פייטלסון נולדה בשם דינה שוּר (Schur) בווינה בירת אוסטריה בשנת 1926, בת ליוסף והדוויג שוּר. המשפחה עלתה לארץ ישראל בשנת 1934, כשהייתה בת 8, והשתקעה בתל אביב. התחנכה בגימנסיה הרצליה אותה סיימה בשנת 1944 במחזור ל"ב. בהמשך למדה בסמינר למורים בבית הכרם בירושלים. בסוף לימודיה התחילה ללמד בבית הספר דוד ילין.

לאחר מכן שירתה בבגדוד מוריה בירושלים מלחמת העצמאות (1948–1949). תפקידה היה ענייני סעד ורשימות הנופלים. היא נפצעה קשה בערב פסח וטופלה בבית החולים של ד"ר טיכו בעיר.

במקביל לכך למדה חינוך באוניברסיטה העברית, וקיבלה תואר שני בשנת 1951. היא המשיכה ללימודי דוקטורט בהדרכתו של פרופ' קרל פרנקנשטיין, וקיבלה את התואר בשנת 1956 על התזה "דפוסים חינוכיים בעדה הכורדית".

דינה פייטלסון מקבלת את פרס ישראל מידי שר החינוך בן-ציון דינור.

עוד קודם לכן, בשנת 1953, קיבלה את פרס ישראל לחקר החינוך על עבודת המחקר "גורמי הכישלון אצל ילדי כיתה א'" שנערכה במסגרת מכון סאלד.

בהמשך דרכה שימשה פייטלסון מפקחת במשרד החינוך ומרצה באוניברסיטה העברית. בשנת 1973 היא הצטרפה לסגל אוניברסיטת חיפה, שם הגיעה לדרגת פרופסור מן המניין.

דינה פייטלסון הייתה אחותו של ההיסטוריון נתן שור. היא נישאה ליהודה לֵאו פייטלסון, והייתה אם לשני בנים.

פייטלסון נפטרה אחרי מחלה קצרה בשנת 1992. הובאה לקבורה בהר המנוחות בירושלים.

מחקריה ופעולתה החינוכית

תחום המחקר העיקרי של פייטלסון היה רכישת הקריאה והאוריינות. היא תמכה בשיטה הפונטית ללימוד קריאה והתנגדה לשיטת המילה השלמה. בנוסף הדגישה את ההקשר התרבותי של קריאה ואוריינות בכלל.

גורמי הכישלון בכיתה א’

בתקופת העלייה ההמונית בשנים הראשונות של המדינה התברר כי אחוז גבוה של ילדי עולים, בעיקר מעדות המזרח, אינו לומד לקרוא. רבים מהם, בין פי 2 לפי 7 מילדי אשכנזים, נשארו כיתה או נשרו מבית הספר. רוב החוקרים קשרו כישלון זה ברקע העדתי ובמצב הכלכלי של הילדים.

דינה פייטלסון מונתה לביצוע מחקר שירד לשורש הבעיה ויציע פתרונות. המחקר היה ביוזמה ומימון של מכון סאלד למען הילד והנוער. המחקר כלל שלושה שלבים: בירור הידע הקיים של הילדים כשנכנסו לבית הספר ("רכושם הרוחני” בלשון המחקר), ביקורת על שיטות ההוראה הנהוגות בבית הספר, והערכת הישגי הילדים בסוף השנה. המחקר נעשה ב-13 כיתות: 12 כיתות של ילדי עולים בבתי ספר שונים, וכיתת ביקורת של ילדים אשכנזים ברובם בבית ספר בית הכרם (הצמוד לסמינר למורים).

הממצא העיקרי של המחקר היה שילדי העולים מגיעים לבית הספר עם רקע לשוני דל יחסית לילדים מרקע מבוסס. הם אינם יודעים עובדות בסיסיות (למשל, ממה עושים קמח?) ואינם יכולים לתת ביטוי מילולי למה שהם כן יודעים. הפרשנות לממצא זה לא הייתה שילדים אלה נופלים מהאחרים מבחינה אינטלקטואלית, אלא שהסביבה שבה גדלו לא סיפקה להם אינטראקציות לשוניות מספיקות כדי שיפתחו את היכולת הלשונית שלהם. לממצא זה השלכה ישירה על הסכנה לכישלון בלימוד הקריאה. אם הילד לא מבין מה שהוא קורא, איך ילמד לקרוא?

לגבי שיטות הלימוד, השיטה המקובלת באותה תקופה הייתה של לימוד חופשי תוך תקווה להתקדמות טבעית, ולא של לימוד שיטתי. המחקר הראה ששיטה זו יכולה לעבוד עבור ילדים מרקע מבוסס עם יכולות לשוניות טובות, אבל אינה יעילה עבור ילדים הנעדרים רקע כזה.

במבט רטרוספקטיבי, ניתן לומר שהמחקר זיהה שלושה גורמים העלולים להוביל לכישלון בכיתה א’:

• חוסר לימוד מסודר של העיקרון האלפביתי, כלומר המיפוי בין צלילים לבין אותיות המייצגות אותם. חוסר זה חייב את הילדים להבין בעצמם את ההיבט המכני של פענוח האותיות לכדי צלילים ומילים.
• חוסר התאמה לשונית של הטקסטים הנקראים לרמה התחבירית והסמנטית של שפת הילדים ולשפה הדבורה המוכרת להם מהבית. טקסט המורכב ממילים לא מוכרות כמובן קשה יותר לקריאה.
• חוסר התאמה תרבותית של הטקסט למציאות המוכרת לילדים ולניסיון החיים שלהם. גם במקרים שהמילים מוכרות, ייתכן מצב שבו מה שמסופר לא מוכר, ולכן קשה להבין את הטקסט.

המסקנה הייתה שיש לפתח שיטות לימוד וחומרי לימוד שיתאימו לילידים ולרקע ממנו הם באים, ולא לצפות שהילדים יתאימו את עצמם למערכת החינוך.

במחקר נכללו גם שתי כיתות הטרוגניות: כיתת הביקורת מבית הספר בית הכרם שבה היה מיעוט של תלמידים בני עדות המזרח משכונת גבעת שאול, ואחת מכיתות הניסוי שבה היו כמה תלמידים אשכנזים. כיתות אלה שימשו לבחינת התאוריה כי ערבוב אוכלוסייה יביא לפתרון בעיית לימוד הקריאה כי התלמידים החזקים ימשכו את החלשים. התוצאות הפריכו תאוריה זו: התחרות מצד תלמידים חזקים יותר ייאשה את התלמידים המתקשים ולא קידמה אותם.

על מחקר זה קיבלה פייטלסון את פרס ישראל בחקר החינוך בשנת 1953.

דפוסי החינוך בעדה הכורדית

המחקר על גורמי הכישלון של ילדי עולים, שהגיע למסקנה ששורש הבעיה הוא בהבדלים תרבותיים, הוביל לצורך להכיר לעומק את תרבות העולים. פייטלסון פנתה לכן לחקר דפוסי החינוך בעדה הכורדית (שהייתה הקבוצה הגדולה ביותר בין תלמידי המחקר על גורמי הכישלון אצל ילדי כיתה א’), והייתה בכך לחוקרת הראשונה של העדה הכורדית עם עלייתה ארצה. מעבר לענייני חינוך, המחקר תיאר גם את אורח החיים, ההרגלים, והאמונות של העדה.

התוצאה העיקרית של המחקר הייתה זיהוי השוני בין עולמו של הילד הכורדי העולה לבין עולמם של ילדים אשכנזים ילידי הארץ. בבית כורדי לא היו משחקים וצעצועים. לא קראו סיפורים לילדים, ואוצר הלשון שלהם הוגבל לנושאים קונקרטיים של חיי היום-יום. מעבר לכך, לא הייתה אינטראקציה עם הילדים, והם היו אמורים לשתוק בחברת מבוגרים. כל הפערים האלה השליכו על הבעיות שלהם בלימוד קריאה בבית הספר.

על מחקר זה קיבלה את תואר הדוקטור בשנת 1956.

טיפוח האוריינות

המסקנות מהמחקרים הקודמים הראו ששיטות הלימוד שהיו בשימוש יכלו להתאים לילדים שגדלו בסביבה אוריינית, אבל לא לילדים שלא גדלו בסביבה כזו. לכן צריך היה לשנות את שיטת הלימוד כדי שלא תתבסס על הנחות שאינן מתקיימות עבור חלק ניכר מהילדים. במקביל היה צורך ליצור סביבה אוריינית.

כדי לענות על הצורך הראשון, פייטלסון הייתה שותפה בסוף שנות החמישים וראשית שנות השישים לפיתוח חומרי לימוד ללימוד הקריאה בשיטה הפונטית בשם "גם אני קורא" ו"אני קורא כבר". חומרי לימוד אלה נועדו להחליף את שיטת המילה השלמה, מתוך תפיסה שלימוד שיטתי, ובפרט הבנה של העיקרון האלפביתי, הם הבסיס ללימוד ראשוני של קריאה, ואילו קריאה אוטומטית יותר על ידי זיהוי מילים תבוא באופן טבעי בשלב מאוחר יותר, כתוצאה מהצטברות ניסיון בקריאה.

הייחוד של חומרי לימוד אלה היה במתודולוגיה של שלביות הלימוד, בצורה שאפשרה יצירת תוכן מעניין כבר מהשלבים הראשונים, במקום להתבסס על לימוד טכני של אותיות וצלילים. ההתחלה הייתה ממילים חד-הברתיות, שהן הפשוטות ביותר לקריאה. האות הראשונה שנלמדה הייתה ג’, מה שכבר אפשר ליצור את המילה "גג”. השנייה הייתה ח’, מה שאפשר את המילה "חג”. בתוספת האותיות א’ ו-ב’, כבר אפשר היה לכתוב סיפור קצר: "אבא בא בחג”. האותיות נלמדו כמייצגות של צלילים, ולא באמצעות שמות האותיות.

במהלך שנות השבעים והשמונים הייתה פייטלסון מעורבת בהקמת החטיבות הצעירות לתלמידי גן חובה וכיתות א' ו-ב'. היא ניהלה את המחקר שבעקבותיו הרעיון אומץ על ידי משרד החינוך והפך לנפוץ בבתי ספר רבים ברחבי הארץ. הרעיון של החטיבות הצעירות הוא לשלב בין כיתות גן חובה לבין כיתות א’ ו-ב’, כחטיבה נפרדת משאר בית הספר. כך הכניסה לבית הספר תהייה הדרגתית וקלה יותר, במקום שתהיה מעבר חד בין סביבת משחקים לסביבת לימודים. בכיתות הגן הילדים העשירו את עולמם הלשוני באמצעות הקראת סיפורים ודיבור עליהם. בכיתות א’ הם למדו לפענח את הכתב בעצמם.

בהמשך פייטלסון יזמה והנהיגה את פרויקט הספריות הכיתתיות – ארונית עם ספרים בכל כיתה, שהילדים יכולים לשאול ולקרוא בבית. באזורים מבוססים ניתן לאתחל את הספרייה הכיתתית מספרים שהילדים מביאים מהבית. במקומות אחרים משרד החינוך מימן את רכישת הספרים. המטרה הייתה לעודד את הקריאה העצמית ולהניע את התלמידים ליצור סביבה אוריינית לעצמם אפילו אם היא אינה קיימת בבית. הכלי היה ספרי ילדים שילדים אוהבים לקרוא, ובפרט סדרות ספרי הרפתקאות, כולל למשל סדרת ספרי קופיקו. במחקר מעקב נמצא שילדי כיתות ב’ ו-ג’ שבהן היו ספריות כיתתיות קראו בממוצע 32 ספרים בשנה, לעומת 8 ספרים אצל ילדים בכיתות בלי ספריות כאלה.

משחק ויצירתיות

בנוסף לעבודתה המדעית של פייטלסון על חשיבות ההקראה לילדים לשם פיתוח הבנת הנקרא, היא עמדה על התפקיד המכריע של המשחק החופשי בפיתוח היצירתיות, יכולת ההפשטה, התמודדות עם כישלונות, וצבירת הצלחות.

פייטלסון הטיפה לצמצום מעורבות מדכאת יצירתיות במשחקי הילדים והעדיפה משחקים פרימיטיביים המאפשרים לילדים לפתח את היצירתיות על פני משחקים משוכללים הקובעים לילדים את דרכי השימוש בהם. כך למשל יש עדיפות לערימה של לבני לגו רגילות מהן ניתן לבנות מה שרוצים על פני קיטים שמהם ניתן לבנות רק דבר אחד על ידי מעקב אחרי הוראות מדוקדקות.

היא ביקשה גם לצמצם את זמן הפעילות הפסיבית של הילדים בצפייה בטלוויזיה.

הכרה ופרסים

דינה פייטלסון קיבלה את פרס ישראל בתחום החינוך בשנה הראשונה שבה חולק הפרס, על עבודת המחקר "גורמי הכישלון אצל ילדי כיתה א’". היא הייתה האישה היחידה שקיבלה את הפרס באותה שנה, והיא גם הזוכה הצעירה ביותר בפרס (היא הייתה בת 27) עד לזכייתו של איתיאל זוהר-הורוביץ בגיל 23 בפרס בשנת 2024.

בשנת 1991, זמן קצר לפני מותה, נבחרה להיכל התהילה של הקריאה. היכל התהילה נועד לקדם את הוראת הקריאה תוך ניצול הידע והניסיון המצטבר של החברים בו.

בשנת 1997 נוסד לזכרה פרס מחקר מטעם ארגון הקריאה הבינלאומי (כיום ארגון האוריינות הבינלאומי ). הפרס ניתן למחקר אמפירי פורץ דרך שפורסם בג’ורנל מדעי בשנה האחרונה, ועוסק בהיבטים של רכישת הקריאה, כולל מודעות פונמית, העיקרון האלפביתי, דו-לשוניות, השפעת הבית על התפתחות אוריינית, ומחקרים חוצי-תרבויות של לימוד קריאה, עם השלכות ברורות ללימוד קריאה.

ספריה

• גורמי הכישלון אצל ילדי כתה א’, ירושלים: מוסד סאלד, 1953.
• דינה פייטלסון וחמדה אסיאו, מדריך להוראת הקריאה בכיתה א, ירושלים: קריית ספר, תשי"ט 1959. (ספרון) (מהדורה ב מתוקנת: תשכ"א)
• החברים, ירושלים: קריית ספר, 1959. (סיפור לילדים)
• בכפר, ירושלים: קריית ספר, 1959. (סיפור לילדים)
• בגן החיות, ירושלים: קריית ספר, 1959. (סיפור לילדים)
• חמדה אסיאו, דינה פייטלסון, גם אני קורא, ירושלים: קריית ספר, תש"ך 1960.
• חמדה אסיאו, דינה פייטלסון, חוה צ’רנוב, אני קורא כבר, ירושלים : קריית ספר, תשכ"ד 1964.
• דרכים לשיפור הוראת הלשון העברית בבית הספר היסודי: על יסוד מחקר הסתכלות בכיתות ד, ירושלים: בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית ושל משרד החינוך והתרבות, תשכ"ד 1964.
• בית הספר ובית ההורים; ערך: אליעזר ברות, ירושלים: משרד החינוך והתרבות – המזכירות הפדגוגית לחינוך יסודי ולהכשרת מורים, תשכ"ח 1968. (סיכום מחקר) (מהדורה ב: תשכ"ט)
• החטיבות הצעירות - ניסוי חינוכי ולקחיו; עורכים: דינה פייטלסון ואפרים רוקח. משרד החינוך, אוניברסיטת חיפה, אדר תשל"ז פברואר 1977.
• דינה פייטלסון, י[עקב] גוטהולד, ר[ות] נחמני, פיתוח ההבעה בכתב בחטיבות הצעירות, ירושלים: משרד החינוך והתרבות – המזכירות הפדגוגית – הוועדה לחינוך יסודי-החטיבות הצעירות, תשמ"ו 1986. (ספרון)
• Facts and Fads in Beginning Reading: A Cross-Language Perspective, Ablex Publishing Corp. 1988

ספרים ערוכים לזכרה

• Literacy and Education: Essays in Memory of Dina Feitelson. Joseph Shimron (ed.), Hampton Press, 1996
• מחקרים בפסיכולוגיה של הלשון בישראל: רכישת לשון, קריאה וכתיבה. עורך: יוסף שמרון, הוצאת מאגנס ומכון סאלד, תשנ"ז

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דינה פייטלסון בוויקישיתוף

• דינה פייטלסון, דף שער בספרייה הלאומית

• דינה פייטלסון באתר WorldCat Identities
• על דינה פייטלסון באתר הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה
• פרס ע"ש דינה פייטלסון מטעם ארגון הקריאה הבינ"ל
• נילי פרידלנדר, לדקלם - כן, לדבר - לא, מעריב, 18 באוגוסט 1964
• על דינה פייטלסון בבלוג אל מדף ספרי ההיסטוריה
• שרון גבע, חלוצה נשכחת: דימויה הציבורי של חוקרת החינוך פרופ' דינה פייטלסון, כלת פרס ישראל הראשונה, דפים 77 (2022), עמ' 109-97.