דמם שלאחר לידה
דמם שלאחר לידה (באנגלית: postpartum hemorrhage ובקיצור: PPH) הוא מצב רפואי בו קיים דימום של מעל 500 סמ"ק לאחר לידה ווגינלית או מעל 1 ליטר לאחר ניתוח קיסרי. דמם שלאחר לידה הוא הסיבה השכיחה ביותר לתמותת יולדות ומהווה אחד מהסיבוכים העיקריים בתקופה שלאחר הלידה.
| תחום |
מיילדות  |
|---|---|
| קישורים ומאגרי מידע | |
| eMedicine |
275038 |
| MeSH | D006473 |
| סיווגים | |
| ICD-10 | O72 |
| ICD-11 |
JA43.5 |
  | |
שכיחות דמם לאחר לידה היא 4% בלידה ווגינלית רגילה, וכ-6% לאחר ניתוח קיסרי. דמם מוקדם שלאחר לידה מוגדר כדמם שהתפתח תוך 24 שעות מהלידה, דמם מאוחר שלאחר לידה מוגדר כדמם שהתפתח מיממה לאחר הלידה ועד שבוע שלאחר הלידה.
גורמים
עריכה- הסיבה השכיחה ביותר לדמם שלאחר לידה היא אטוניה של הרחם: מצב בו הרחם לא מתכווץ בסיום הלידה. התכווצות הרחם היא המנגנון העיקרי אשר עוצר את הדימום שלאחר הלידה, כך שבמצבים בהם הרחם לא מתכווץ, נוצר דמם משמעותי.
סיבות אחרות לדימום הן:
- קרעים בתעלת הלידה כגון קרע ברחם, בצוואר הרחם או בנרתיק.
- שאריות של חלקי שליה בחלל הרחם (באופן המונע מהרחם להתכווץ).
- שליה נעוצה.
- קואגולפתיות שונות, כלומר בעיות שונות הקשורות לקרישת הדם.
גורמי סיכון לדמם שלאחר הלידה
עריכהמצבים בהם הרחם יתכווץ פחות טוב ויהיה א-טוני אלו מצבים המהווים גורמי סיכון לדמם שלאחר הלידה. מצבים אלו יכולים לכלול לידות ממושכות, שימוש באוקסיטוצין, התרחבות מוגברת של הרחם שמקשה על התכווצותו עקב עובר גדול, היריון מרובה עוברים וכן זיהום של הרחם.
גורמי סיכון אחרים יכולים להיות קשורים לסיכון לקרע בתעלת הלידה - עוברים גדולים, אפיזיוטומיה שנעשתה באיחור, לידה מכשירנית (ואקום או מלקחיים) או לידה מהירה (תוך שעה ממועד הצירים).
כליאת כתפיים (shoulder dystocia) מהווה אף היא גורם סיכון לדמם שלאחר לידה.
טיפול
עריכהיש חשיבות רבה לזיהוי כי אכן מדובר בדמם שלאחר לידה, על הרופאים להעריך את כמות הדם שאיבדה היולדת ולייצבה מבחינת מתן דם ונוזלים. מהרגע בו קיימת אבחנה של דמם שלאחר לידה, יש לקרוא לרופא נוסף לצורך ניהול האירוע.
- טיפול תרופתי ומכני: בכ-50% מן המקרים, הסיבה לדמם שלאחר הלידה נעוצה בחוסר התכווצות של הרחם. לפיכך, יש להתחיל בטיפול תרופתי ובטיפול מכני. הטיפול התרופתי כולל מתן אוקסיטוצין (שבמידה ואינו עוזר אזי יש להוסיף מטרגין, אלא אם יש לחץ דם גבוה), ומתן PGF2 אלפא. כמו כן אפשר לתת ציטוטק. הטיפול המכני כולל ביצוע מסאז' לרחם מבחוץ או באופן בי-מנואלי. במרבית המקרים, טיפול תרופתי וטיפול מכני כאמור יטפלו במצבים של רחם שאינו מתכווץ.
- קשירת כלי דם: נעשה במצבים בהם טיפול תרופתי ומכני לא עזר בפתרון הבעיה. הפעולה היא פעולה כירורגית, במסגרתה נקשרים לרוב ה-uterine arteries. להליך זה שיעור הצלחה יחסית גבוה. ניתן גם לקשור את ה-hypogastric arteries, אולם פעולה זו דורשת מיומנות רבה יותר ושיעורי ההצלחה נמוכים יותר.
- תפרי לחץ- תופרים את הרחם במיקומים אשר עוצרים את הדימום. הליך זה מבוצע במקרים של אטוניה רחמית או שליה נעוצה וכשטיפול תרופתי (לעיל) לא עזר.
- אמבוליזציה סלקטיבית (SAE- selective arterial embolization): מבוצע במקרים בהם טיפול תרופתי לא עזר במניעת הדימום. אמבוליזציה מבוצעת על ידי רדיולוגיה פולשנית - תחת הרדמה מקומית מצנתרים את העורק הפמורלי ומבצעים אמבוליזציה, משתמשים בחומרים שעוברים דגרדציה תוך מספר שבועות. שיעורי ההצלחה הם טובים יחסית, אך הפעולה אורכת זמן רב יותר, שנע בין שעה לשעתיים. בנוסף, על האישה להיות יציבה המודינמית לצורך ביצוע הפעולה.
- כריתת רחם: מתבצע בין 1.6 ל-0.3 מתוך 1,000 לידות, כאשר הסיבה השכיחה ביותר היא שליה נעוצה. כל עוד לא מוציאים את השליה האישה תמשיך לדמם ועל כן לעיתים יש צורך בכריתת רחם על מנת לעצור את הדימום.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.