דפלציה

דֶּפְלַצְיָה היא תופעה כלכלית המאופיינת בירידה ברמת המחירים הכללית, או במילים אחרות: עלייה בכוח הקנייה של הכסף ביחס לקבוצה גדולה של מוצרים ושירותים. ירידת רמת המחירים ועליית כוח הקניה של הכסף נובעת מצמצום היצע הכסף בשוק, וכמו כל נכס בשוק של היצע וביקוש – כאשר ההיצע מצטמצם ערכו עולה, לכן הכסף שווה יותר והמחירים יורדים.

דפלציה היא ההפך מאינפלציה. אין לבלבל בין דפלציה לדיסאינפלציה, שהיא ירידה בקצב האינפלציה, כלומר, מצב שבו רמת המחירים עולה, אך בקצב נמוך יותר מבעבר.

השפעות הדפלציה

תאורטית, "רמת המחירים הכללית" מורכבת מגובה השכר עבור עבודה במשק וממחיר הסחורות והשירותים, לכן כאשר יורדת רמת המחירים הכללית (דפלציה) הצרכנים אמנם יכולים לרכוש יותר באותו סכום כסף, אך הם גם מקבלים פחות כסף כמשכורת. הנפגעים העיקריים מדפלציה הם בעלי החוב, כגון אנשים שבחשבונם נרשמה משיכת יתר ('אוברדראפט') או מי שלקח משכנתה, שכן בזמן שהכנסתם יורדת, התשלומים שהם צריכים לשלם נשארים באותה רמה.

ירידת המחירים נוצרת כתוצאה מהאטה בפעילות הכלכלית, כאשר יש עודף היצע של מוצרים. הואיל ואין ביקוש למוצרים, היצרנים מורידים מחירים כדי להיפטר מעודף ההיצע של מוצריהם. ירידה בביקושים יכולה לנבוע מצמצום הצריכה הפרטית או הציבורית. הירידה בביקושים גורמת לצמצום ייצור ולירידה בתפוקות, המביאים לאבטלה של גורמי ייצור ולפיטורי עובדים, שבעקבותיהם יש ירידות נוספות בביקוש. במצב כזה נוצר חוסר שיווי משקל בין הביקוש להיצע. עודף ההיצע אמור להביא לתהליך של ירידה נוספת ברמת המחירים, לצמצום התפוקה ולאבטלה. הידיעה שהמחירים ירדו בעתיד הקרוב גורמת לאנשים לדחות את קניותיהם לטווח הקצר.

דפלציה מדכאת השקעות וחסכונות. הכסף המזומן שווה יותר מיום ליום (המחירים יורדים ואפשר לקנות בו יותר) ואין טעם לסגור אותו בבנק לתקופות ארוכות (כי ייתכן שהמחירים יעלו עד שהכסף ישתחרר). כמו כן הסכנה שבהשקעה בחברות השונות גוברת בגלל ההאטה בפעילות הכלכלית.

במשק המודרני הולכת ומתבססת נורמה של הלוואות לטווח ארוך, ובמקביל, מציאת מימון (משכנתה או סוג אחר של הלוואה) היא חלק בלתי נפרד מבניית בתים ופתיחת עסקים. מאפיינים אלו של המשק המודרני גורמים לדפלציה להיות קשה יותר עבור ציבור לווים מתרחב והולך.

במשקים בהם רווח השימוש במתכות יקרות כאמצעי חליפין, כמו המשקים שאפיינו את סוף המאה ה-19, דפלציה נוצרת בקלות. אספקת אמצעי התשלום לא עמדה בקצב הייצור ההולך וגובר. שכלול הייצור הוריד את מחירי הסחורות. קצב הגידול באוכלוסייה היה גדול יותר מקצב אספקת אמצעי התשלום, שכן יש גבול למציאת המקורות החדשים של מתכות יקרות ולשימוש במתכות אשר כבר בידי השלטון. התוצאה של מהלך זה הייתה פחות ופחות אמצעי תשלום, בממוצע, לאדם. במשקים כאלה נוצרו קשיחויות בשוק, לא בגלל הדפלציה כשלעצמה אלא בגלל שהירידה בכמות אמצעי התשלום לאדם הייתה מהירה יותר מהירידה במחירים. מצב כלכלי זה הוביל לכך שמצבם של העניים התדרדר בגלל המשכורות היורדות עם שאר המחירים בשוק, ומצבם של בעלי ההון השתפר בזכות זה שהכסף שברשותם הפך נדיר יותר.

תומכי השימוש במתכות היקרות כאמצעי תשלום טוענים שלולא הקשיחויות בשוק, דפלציה הייתה מוגדרת כתופעה מבורכת שהרי ירידת המחירים פותחת פתח לעלייה בתפוקה (ולו בגלל התמיכה ביצוא). המציאות, על כל פנים, הציבה תמונה קשה יותר. כל המקרים של דפלציה הובילו לירידה בביקוש להשקעות, לירידה בביקוש המצרפי במשק בעקבות החשש מירידת משכורות ומפיטורין, ולפגיעה במערכת הכלכלית.

עם זאת, ישנם אנשים וארגונים שבכל זאת מרוויחים מדפלציה. אמנם בעלי החובות הגדולים מרוויחים מן האינפלציה, כי זו שוחקת את החזרי החוב שלהם, אך הבנקים מפסידים ממנה. לדוגמה, אם אדם לווה מאה שקלים כדי לקנות בית, הריבית על ההלוואה היא 8% והאינפלציה 3%, בפועל הוא משלם רק 5% ריבית על הלוואתו (כי האינפלציה משמעותה ירידה בערך הריאלי של הכסף ומחירים גבוהים יותר ובכסף שהחזיר האדם לבנק הבנק יכול לקנות פחות מוצרים). אם האינפלציה עולה ל-10%, הלווה מרוויח מהלוואתו 2%, על חשבון הבנק.

במצב של דפלציה, קורה התרחיש ההפוך. האדם לווה 100 שקלים בריבית של 8% אך האינפלציה שהייתה 3% יורדת ל-0 וממשיכה הלאה עד 5% דפלציה. במצב זה, הלווה מפסיד פעמיים: האינפלציה של 3% נמחקת והוא לא מוחק לעצמו 3% מהחוב, ובנוסף, ירידת המחירים והמשכורות הופכת את החזרי החוב שלו לכבדים יותר. בפועל, ישלם הלווה בקירוב 8%+5%=13% ריבית על הלוואתו, במקום 8% שהיה משלם ללא שינוי ברמת המחירים, או 5% שהיה משלם לו נמשכה האינפלציה של 3%.

הדפלציה בסוף המאה ה-19 נתנה דחיפה לדעות שקראו לנטישת בסיס הזהב בארצות הברית ומעבר לשימוש במתכת נזילה יותר כמו כסף.

רוב הכלכלנים מסכימים על כך שדפלציה ממושכת מביאה יותר נזק מאשר תועלת. לפעמים הדפלציה מעלה את השכר הריאלי (כשהמחירים יורדים מהר יותר מן השכר – אפשר לקנות יותר), ומציבה רף חדש של שכר ריאלי המקשה על משלמי השכר לעמוד בו לאורך זמן. בנוסף, מצב כזה בו המשכורות לא מתאימות עצמן לרמת המחירים (כמו במקרה של שכר מינימום נומינלי שאינו מתעדכן עם ירידת המחירים) מביא לפיטורין ולאבטלה.

הגורמים לדפלציה

מפרספקטיבה מוניטרית, דפלציה נגרמת בגלל עלייה בערכו של הכסף וירידה בכמות הכסף לאדם. במשק בו אמצעי החליפין הם מתכות יקרות, דפלציה היא המצב הטבעי, שכן בני האדם מתרבים מהר יותר מקצב השגת המתכות היקרות. גם הקפיטליזם מעודד דפלציה: אמצעי הייצור משתכללים, התחרות גוברת, היצע המוצרים גדל וגרם למחיר לצנוח עד לאיזון מלא עם הביקוש.

יש הבדל בעוצמת הדפלציה בין משקים בהם אמצעי החליפין הן מתכות יקרות לבין משקים בהם נפוץ השימוש באשראי, והכסף יותר נזיל ויותר וירטואלי. במשקים מהסוג הראשון, נפוץ יותר סחר החליפין, ולכן, גם כאשר יש פחות אמצעי חליפין לאדם היקף החליפין במשק לא נפגע בצורה חמורה. מלאי המתכת היקרה נדרש במיוחד ליבואנים כי בעוד שהמחירים המקומיים יורדים, המחירים בארצות אחרות נשארים בעינם. תופעה זו מעודדת יצוא וקנייה של תוצרת מקומית במקום תוצרת חוץ (היקף הקניה במשק יורד, אבל הרכב הסל אותו קונים משתנה כך שיכיל, יחסית, יותר תוצרת מקומית מבעבר.). דפלציה במשקים אלו מעודדת כריית מתכות יקרות ומסעות חקר לגילוין. בכלכלה המודרנית, סחר חליפין נפוץ פחות ולכן ירידה בהיקף האשראי במשק תגרום ישירות להיקף עסקאות קטן בהרבה.

ארבעה גורמים לדפלציה בכלכלה המודרנית: שפל במחזור העסקים, מדיניות הורדת אינפלציה ממשלתית שהחטיאה את מטרתה, מדיניות מכוונת של עידוד יצוא ונפילתו של משק מתוכנן ששמר על רמת ייצור גבוהה מן הביקושים.

שפל במחזור העסקים הוא תופעה טבעית. בימי הגאות הביקוש לסחורות עולה, הייצור עולה גם הוא, אך במקום לספק בדיוק את הביקוש ההיצע עולה יותר מדי. במצב כזה נוצרת תחרות עזה בין היצרנים שגורמת להורדת מחירים.

הדפלציה הופכת לבעייתית ברגע שהיא יוצאת משליטה. המחירים יורדים לרמה כזו שבה המפעלים רק מפסידים. מפעלים אלה לא פורעים את חובותיהם לבנקים והבנקים, שצריכים לשמור על יחס הרזרבה, לא יכולים להלוות עוד כסף. מיעוט ההלוואות יוצר ירידה נוספת בכמות הכסף שבידי הציבור ובביקושים. אם יעקלו הבנקים את נכסי החייבים וימכרו אותם, תיווצר עליה נוספת בהיצע המוצרים, והמחירים יוסיפו לרדת. כדי להעלות את כמות הכסף הבנק המרכזי ייאלץ להלוות כסף בריבית שלילית.

עצירת הדפלציה

עד שנות השלושים של המאה ה-20 כלכלנים האמינו שדפלציה תיפתר מעצמה. המחירים ירדו, הביקוש יעלה – ואז המחירים יעלו שוב. בזמן השפל הגדול הכלכלה הקיינסיאנית קראה תגר על תפיסה זו. על פי התפיסה הקיינסיאנית הדפלציה לא תיפתר מעצמה ולכן על הממשלה לפעול כדי להעלות את הביקוש בצורה משמעותית באמצעים מלאכותיים, ובעיקר על ידי קיצוץ במסים, עלייה בהוצאות הממשלה וגרעון מכוון.

יש שראו את השיטה הקיינסיאנית כשיטה מנצחת, לנוכח התאוששות הכלכלה האמריקאית לאחר מלחמת העולם השנייה, ויש שגרסו כי הייתה זו המלחמה שהביאה להתאוששות המשק בזכות הביקוש לחיילים שפתר את האבטלה וההשקעה בתעשיות צבאיות.

הכלכלה המוניטרית, שתפסה את מרכז הבמה מאוחר יותר, שמה דגש על הורדת הריבית כאמצעי למלחמה בדפלציה. גישה זו התערערה לנוכח הכישלונות הגדולים שנחלה ביפן ובארצות הברית לאחר המשברים בבורסות ב־1987 וב־2000 בהתאמה.

דפלציה בישראל

בישראל, כמו במדינות רבות אחרות נמדדת האינפלציה, ולכן גם הדפלציה, בעיקר על פי מדד המחירים. נרשמו חמש פעמים ירידה שנתית במדד המחירים לצרכן: בשנת 2003 בשיעור של 1.9%; בשנת 2006 בשיעור של 0.1%; בשנת 2014 בשיעור של 0.2%; בשנת 2015 בשיעור של 1%; ובשנת 2016 בשיעור של 0.2%. יש שלא החשיבו את ירידות המחירים הללו כדפלציה משום שלא הייתה ממושכת דיה והם טוענים כי מעולם לא הייתה דפלציה בישראל.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דפלציה בוויקישיתוף

• עמי גינזבורג, סחרור דפלציוני, באתר TheMarker‏, 29 במרץ 2015