דרך הצליינים
דרך הצליינים (באנגלית: Pilgrims' Way) הוא המסלול ההיסטורי אשר מניחים שעברו עולי הרגל מווינצ'סטר בהמפשייר, אנגליה, אל מקדש תומאס בקט בקנטרברי בקנט. שם זה, שנטבע יחסית לאחרונה, מוחל על נתיב עתיק מוכר, שתוארך על ידי ממצאים ארכאולוגיים ל-450–600 לפני הספירה, אבל כנראה קיים מאז תקופת האבן.[1][2] המסלול הפרהיסטורי הלך בעקבות ה"מסלול הטבעי" ממזרח למערב במורדות הדרומיים של ה־North Downs.[3]
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| אורך |
192 ק"מ  |
| קואורדינטות | 51°17′00″N 0°04′00″E / 51.2833°N 0.0666667°E |
 | |
  | |
המסלול הוכתב על ידי הגאוגרפיה הטבעית: הוא ניצל את קווי המתאר של הטופוגרפיה, נמנע מהחמר הדביק של האזורים הנמוכים יותר, אך גם מה"חימר עם שבבי הצור" העדין יותר, המכסה את הפסגות.[4] יש מקומות בהם ניתן גם מסלול על הרכס וגם על טרסה; המסלול בו השתמשו היה משתנה בהתאם לעונה, אך לא ירד מתחת לקו הגידול העליון.[5][6] הנתיב עבר לכל אורך ה-North Downs, מוביל אל פולקסטון וממנה: עולי הרגל היו צריכים לנטוש אותו ולפנות צפונה לאורך העמק של Great Stour ליד צ'ילהאם, כדי להגיע לקנטרברי.
היסטוריה
עריכה
הנתיב הפרהיסטורי נמשך רחוק יותר מהדרך הנוכחית, וחיבר את החלק הצר ביותר של תעלת למאנש אל המתחמים הדתיים החשובים של Avebury ו-Stonehenge, בווילטשייר, שם הוא ידוע בשם Harroway. הדרך הייתה אז "מסדרונות תנועה רחבים ולא מוגדרים היטב, שרוחבם עד חצי מייל" ולא נתיב אחד מוגדר היטב.[7][8] המסלול עדיין שימש עורק תחבורה בתקופה הרומית, תקופה של שימוש מתמשך של יותר מ-3000 שנים.[2]
מאז הקנוניזציה של תומאס בקט ב-1173, ועד לפירוק המנזרים ב-1538, הפך מקדשו בקנטרברי לחשוב ביותר במדינה. הוא תואר בתור "אחרי רומא...המקדש הראשי בנצרות",[9] והוא משך אליו עולי רגל מכל עבר. ווינצ'סטר, מלבד היותה מרכז כנסייתי בפני עצמו (המקדש של סנט סוויטין), הייתה מוקד אזורי חשוב ונקודת כינוס לנוסעים שהגיעו דרך נמלי הים בחוף הדרומי.[4] חוקרים רבים סבורים שזה היה המסלול שעשה הנרי השניכאשר עלה לרגל כדי לכפר על מותו של הבישוף תומאס, מצרפת לקנטרברי ביולי 1174, אך אחרים סבורים כי הוא עבר דרך לונדון במקום.[10] נוסעים מווינצ'סטר לקנטרברי השתמשו באופן טבעי בדרך העתיקה, שכן זו הייתה המסלול הישיר, ומחקר של היסטוריונים מקומיים סיפק פירוט רב - לפעמים מקושט - על מסעותיהם של עולי הרגל. כמויות התעבורה בדרך לקנטרברי בנתיב זה לא נרשמו. נערכה אחת, של ההיסטוריון הקנטי ויליאם קולס פינץ' היא כי עברו בה מעל 100,000 עולי רגל בשנה. הערכה נמטכה יותר, המבוססת על אקסטרפולציה לפי התיעוד של מנחות עולי הרגל במקדש - טוענת שהמספר קרוב יותר לאלף.[11][12] דרך אחרת (שהרישומים אודותיה מהימנים יותר) לקנטרברי מלונדון הייתה דרך רחוב ווטלינג, כמסופר בסיפורי קנטרברי מאת ג'פרי צ'וסר.
לעומת זאת, הרעיון של נתיב יחיד בשם "דרך הצליינים" לא יכול להיות עתיק יותר ממפת הסקר הוויקטוריאני של סארי, שהמודד שלו, אדוארד רנוארד ג'יימס, פרסם ב-1871 עלון בשם הערות על דרך הצליינים במערב סארי. בעודו מודה כי הנתיב "לא נחקר כמעט" וכי "אנשים רבים מאוד בסביבה לא היו מודעים אליו", הוא בכל זאת גרם להכנסת השם למפת הסקר, תוך קבלה רשמית של השערתו.[13] סופרים רומנטיים כמו הילייר בלוק היו להוטים להמשיך בדרכו. הם הצליחו ליצור "אגדה מ...מקור מודרני" כדי להסביר את קיומה של הדרך.[14][2] למעשה, הנתיב, כפי שהוא מוצג במפות מודרניות לא רק שאינו מתאים לתנועה המונית של מטיילים אלא גם הותיר מעט עקבות לפעילותם.[15] ההיסטוריה הרשמית של הסקר מכירה ב"טעות ארכאולוגית מתמשכת", ומאשימה את ההתלהבות מההיסטוריה של המנהל, הגנרל סר הנרי ג'יימס.[16] עם זאת, FC Elliston-Erwood, היסטוריון קנטי, מציין כי רישומי מעשר המתוארכים לפני 1815 משתמשים בשם המבוסס "דרך הצליינים" כדי להתייחס ולאתר חלקי אדמה. עוד קודם לכן, מסמכים ששרדו מהמאה השלוש-עשרה מראים "דרך צליינים" ליד חומות טירת תורנהאם, קנט, על מה שנחשב היום לנתיב.
דרך הצליינים נמצאת במרכז הסרט של פאוול ופרסבורגר A Canterbury Tale, כאשר המצלמה סוקרת את מפת המסלול בתחילת הסרט.[17]
מסלול
עריכה 
כל מי שצעד ב"דרך הצליינים" מווינצ'סטר היה מתחיל לאורך הדרך הרומית מזרחה בעקבות המסלול דרך ניו אלרספורד, פור מארקס, אלטון ובנטלי לפרנהאם. מסלול זה נמצא בערל לאורך כביש A31 המודרני.
הרחובות הראשיים העתיקים של העיירות לאורך התוואי מפרנהאם (שם מתלכד הנתיב הישן עם דרך הצליינים)[2] דרך גילדפורד, דורקינג ורייגייט מכוונים ממערב למזרח, מה שמעיד בתוקף על כך שזהו התוואי החשוב ביותר שעבר דרכם. במפות סקר מודרניות, חלק מהמסלול מוצג מזרחה מפרנהאם דרך הגבעות ליד טירת גילפורד, ואז צפונית לכפר שר, צפונית לדורקינג, רייגייט, מרסטהאם, צ'אלדון, גודסטון, לימפפילד ווסטרהאם, דרך אוטפורד, קמסינג ו - וורת'ם, צפונית לטרוטיסקליף, לכיוון קקסטון (שם חצתה את נהר מדווי). דרומית לרוצ'סטר, דרך הצליינים עוברת דרך הכפרים בורהאם, בוקסלי ודטלינג וממשיכה בכיוון דרום-מזרח לצפון הכפרים הרייטשם ולנהאם. המסלול ממשיך דרומה-מזרחה לאורך פסגת הדאון על פני צ'רינג, לוויי ואז פונה צפונה כדי לעקוב אחר עמק ה־Great Stour דרך צ'ילהאם והלאה לקנטרברי.
לאורך כמה קטעים עזב נתיב הצליינים את הנתיב העתיק כדי לכלול אתרים דתיים. דוגמאות לכך הן Pewley Down, ליד גילפורד, שם הדרך המאוחרת עברה דרך גבעת סנט מרתה וקפלת הכנסייה של סנט קתרין, כ-500 מטרים דרומה.[2] ברייגייט נבנו הקפלה של סנט תומאס מהמאה ה-13 והוספיס לשימושם של עולי הרגל, אף על פי שהם לא היו במסלול.[18][19] Boxley Abbey, עם Rood of Grace הנערץ שלו, היה עוד מעקף מוכר.[20]
שביל לאומי
עריכההשביל הלאומי North Downs Way מקביל לדרך הצליינים הישנה בין פרנהאם לקנטרברי. חלק גדול מהמסלול המסורתי של דרך הצליינים הוא כיום חלק מרשת הכבישים המודרנית והרמבלרס המליצו בעבר להולכים שמעוניינים ללכת בו להשתמש ב־St. Swithun's Way בין וינצ'סטר לפרנהאם ובדרך נורת' דאונס בין פרנהאם לקנטרברי כדרך חליפית.[21]
המסלול מתחבר גם עם דרך South Downs בווינצ'סטר.
קישורים חיצוניים
עריכה
- North Downs Way, סוכנות כפרית
- דרך הצליינים, מאת Canterbury-Cathedral.org
הערות שוליים
עריכה- ^ Brayley, Edward (1850). A topographical history of Surrey. Vol. 4. London: G Willis. p. 218. OCLC 4601837.
- ^ 1 2 3 4 5 6 Margary, Ivan D (1948). Roman Ways in the Weald. London: J M Dent. pp. 260–263. ISBN 0-460-07742-2.
- ^ Fagg, C. C.; Hutchings, G. E. (1928). "Prehistory". In Ogilvie, Alan Grant (ed.). Great Britain: essays in regional geography. Tansley, A. G. Cambridge, England: Cambridge University Press. p. 29. OCLC 59447377.
- ^ 1 2 Wright, Christopher John (1971). A Guide to the Pilgrims' Way. Constable and Co, London. מסת"ב 0-09-456240-7
- ^ Encyclopædia Britannica (1998) Pilgrims' Way.
- ^ Wooldridge, Sidney; Hutchings, Geoffrey (1957). London's Countryside : Geographical field work for students and teachers of geography. London: Methuen. p. 121. OCLC 788928682.
- ^ Castleden, Rodney (1987). "The High Roads". The Stonehenge People: An Exploration of Life in Neolithic Britain, 4700-2000 BC. Routledge. p. 114. ISBN 0-7102-0968-1.
- ^ Crawford, Osbert (1953). Archaeology in the Field. London: Phoenix House. p. 7. OCLC 30245154.
- ^ Wright (1971: 16)
- ^ Cartwright, Julia (1911). The Pilgrims' Way: From Winchester to Canterbury. London: John Murray. p. 5. OCLC 559472322.
- ^ Finch, William Coles (1925). In Kentish pilgrim land, its ancient roads and shrines. London: Charles William Daniel. p. 77. OCLC 6213389.
- ^ Hooper (1936) 44 "In their train have followed the host of guide-books and popular writers who have expanded and embellished ad libitum as fancy prompted".
- ^ James, Edward Renouard (1871). Notes on the Pilgrims Way in West Surrey. London: Edward Stanford. p. 6. OCLC 560914994.
- ^ Belloc, Hilaire (1904). The Old Road. London: John Constable. OCLC 70731922.
- ^ Parker, Eric (1947). "The Pilgrims Way". Surrey. London: Hale. OCLC 4320463.
- ^ Owen, Tim; Pilbeam, Elaine (1992). Ordnance Survey. Southampton, England: Ordnance Survey. p. 64. ISBN 0-319-00498-8.
- ^ Hauser, Kitty (2007). "From Pilgrims' Way to the railway". Shadow Sites: Photography, Archaeology, and the British Landscape, 1927-1955. Oxford, England: Oxford University Press. pp. 256–261. ISBN 978-0-19-920632-2.
- ^ Wright (1971: 134)
- ^ Malden, Henry Elliot, ed. (1902). A history of the County of Surrey. Vol. 3. London: Constable. pp. 229–245. OCLC 2979914.
- ^ Cartwright 1911: pp 147–149
- ^ North Downs Way National Trail. Page archived (as at 2012-07-28) from the Ramblers' Association, accessed 2013-04-29