האסכולה הקירנאית
הקירינאים (Cyrenaics; ביוונית: Κυρηναϊκο) היו הוגים שהשתייכו לזרם פילוסופי יווני הדוניסטי שמרכזו היה בעיר קירנה (ביוונית: Κυρήνη ; מושבה יוונית עתיקה לחופי הים התיכון, בתחומי לוב של ימינו). הזרם נוסד בראשית המאה הרביעית לפנה"ס על ידי אריסטיפוס (ביוונית: Ἀρίστιππος) מקירנה, ודעך על סף המאה השלישית לפנה"ס.[1] הקירינאים ראו בעונג (hedone) את תכלית החיים, מתוך מתן דגש ייחודי על עונג חושי בזמן הווה (לעומת עונג נפשי הבא כתוצאה מזיכרון העבר או תקווה לעתיד).[2]
היסטוריה
עריכההקירינאים היוו זרם אחד מתוך מספר זרמים פילוסופיים (בין היתר – הציניקנים והמגאריים) שנקראו כולם בשם הכולל "האסכולה הסוקרטית". שם כולל זה נובע מכך שכל הזרמים הללו הוקמו בידי תלמידיו של סוקרטס, שכל אחד מהם ראה עצמו כממשיך דרכו של סוקרטס. הזרמים הסוקרטיים כולם, בשונה מאפלטון, דחו את העיון במדעים ואת השימוש בדיאלקטיקה, וראו חשיבות רק בעיסוק באתיקה.[3]
מייסדו של הזרם הקירינאי היה אריסטיפוס, שנולד בשנת 435 לפנה"ס בקירוב והיה תלמידו של סוקרטס.[4] אריסטיפוס אימץ את הרעיון הסוקרטי לפיו האושר הוא מטרת הפעולה המוסרית ושהוא קשור בתחושות של הנאה,[5] אלא שבשונה מסוקרטס הוא טען שהנאה חושית היא הדרך אל האושר.[6] אחר הוצאתו להורג של סוקרטס סבב אריסטיפוס בערים רבות, ובין היתר שירת בחצרו של דיוניסיוס הראשון, טירן סירקוזה. לאחר מכן חזר לקירנה עיר מולדתו והקים בה בית ספר בו לימד את משנתו.[7] דיוגנס לארטיוס מביא דעות חלוקות בנוגע לכתבי אריסטיפוס: בעוד שיש הטוענים שכתב שישה ספרים, יש אחרים הטוענים כי לא כתב דבר.[8] בתו של אריסטיפוס, ארטה (Arete), העבירה את עקרונות תורתו לנכדו, שנקרא אף הוא אריסטיפוס. אריסטיפוס הצעיר הוא שגיבש את רעיונות סבו לכלל פילוסופיה שיטתית.[9]
אחר מותו של אריסטיפוס הצעיר, הזרם הקירינאי התפצל לפלגים שונים שבראשם עמדו הגסיאס (Hegesias), אניקריס (Anniceris) ותאודורוס (Theodoros). כל אחד מהם הציג פרשנות שונה לדוקטרינת העונג הקירינאי. הגסיאס התמקד בסבל ובחוסר התועלת של המרדף אחר הנאה. אניקריס האמין באיזון בין הנאה למידה הטובה. תאודורוס נקט בגישה משוחררת שמציבה את החוויה הסובייקטיבית של הפרט במרכז. הזרם הקירינאי נדחה במאה השלישית לפנה"ס מפני האסכולה האפיקוראית שדגלה בהדוניזם מסוג רוחני יותר.[10]
פילוסופיה
עריכההקירנאים החזיקו בעמדה אפיסטמולוגית ספקנית לפיה לא ניתן לדעת בוודאות על קיומו של דבר מלבד התחושות.[11] התחושות מתחלקות לשלושה: כאב, שאותו המשילו לגלים סוערים; עונג, שאותו דימו לגלים רוגעים; והעדר תחושה הדומה לים ללא גלים.[12] לאור עמדתם האפיסטמולוגית, שללו הקירנאים עיסוק במדעים והתמקדו רק באתיקה, כשלעמדתם הטוב הוא תחושת העונג והרע אינו אלא תחושת הכאב.[13] תפקיד התבונה לעמדתם הוא לשלוט בתשוקות ולהימנע מהן כשהן עתידות לגרום כאב גדול יותר.[14]
בנוסף, שללו הקירנאים את האפשרות לדעת על תחושותיו של אדם אחר, וכן על תחושותינו אנו בעבר;[15] כל שניתן לדעת הוא על תחושותינו בזמן הווה, ולפיכך המטרה האתית הראויה אינה אלא להגיע לידי עונג חושי עכשווי. מסקנה נוספת אותה גזרו מעמדתם הספקנית היא, שלא ניתן לדרג הנאות לפי האובייקטים השונים הגורמים אותן אלא לפי מידת העוצמה של תחושת ההנאה, שהרי לא ניתן לדעת בוודאות דבר לגבי עצם קיומם של האובייקטים.[16]
קירנאים מאוחרים
עריכהעל עקרונות אלה, שגובשו בעיקר על ידי אריסטיפוס הצעיר, הוסיפו הקירנאים המאוחרים במאה השלישית לפנה"ס תוספות ודגשים שונים: הגסיאס סבר שאין ראוי לשם עונג אלא עונג גופני והגיע למסקנה שעונג כזה אינו אפשרי לאורך זמן.[17] כתוצאה מכך הוא עודד התאבדות, וכונה לפיכך "דובר המוות" (peisithanatos).[18] אחר שתורתו החלה להכות גלים ולגרום להתאבדויות של תלמידים, תלמי הראשון אסר עליו להורות באלכסנדריה.[18]
אניקריס לעומתו סבר שחיי העונג אינם תלויים רק בהנאות חושיות, אלא גם בהנאות רוחניות יותר כדוגמת אלו הנובעות מידידות, רגשי פטריוטיות, כיבוד הורים והשאיפה להישגים.[19] לדעתו, גם כאשר איננו מפיקים תועלת ממשית מרגשות אלו, ההרגשה הטובה הנגרמת כתוצאה מהם מעניקה להם הצדקה.[20] עם זאת, לא נתן אניקריס לרגשות אלה ערך כשלעצמם אלא רק בתור היותם גורמים לתחושות הנאה.[21]
תאודורוס שכונה "האתאיסט" (Atheos) שלל את קיומם של האלים וטען כי הדת אינה אלא אחיזת-עיניים.[22] הוא טען כי האיסורים על מעשים כמו גנבה, ניאוף וחילול הקודש אינם נובעים מן התבונה, אלא ממוסכמות חברתיות שתפקידן לשמר קבוצת אנשים יחד בחיים משותפים.[23] לטענתו, החכם מסוגל לנדוד ממקום למקום ואינו זקוק להתיישבות במקום אחד בהכרח.[24] כתוצאה מכך, כל עוד שבאפשרותו לעשות מעשים אלה ולהתחמק מעונש אין לו מניעה מעשייתם.[25] תאודורוס גורש מעיר מולדתו קירנה ליוון, כנראה בשל דעותיו החריגות.[26] לפי פלוטרכוס, לימד תאודורוס פילוסופיה בליקיאון, אך הואשם בכפירה ובהשחתת הנוער וניצל מהוצאה להורג בהשתדלותו של דמטריוס מפאלרום, מושל אתונה באותה העת.[27] לפי דיוגנס לארטיוס, ספרו של תאודורוס השפיע על השקפותיו של אפיקורוס ביחס לאלים.[20]
לעומת אסכולות אחרות
עריכההקירנאים חלקו עמדה משותפת עם הזרם הציני בנוגע לשלילת הצורך במדעים ובמעורבות חברתית,[28][דרושה הבהרה] אלא שבעוד שהציניקנים ראו בחיי העמל וההסתפקות במועט את הערך העליון, הקירנאים הדגישו לעומתם את חיי ההנאה.[29]
הרבה מן המשותף יש לזרם הקירנאי ולאסכולה האפיקוראית, עד כי יש הטוענים שאפיקורוס קיבל את החלק ההדוניסטי במשנתו מאריסטיפוס הראשון.[30] אולם קיימים מספר הבדלים משמעותיים בין ההדוניזם הקירנאי לזה האפיקוראי: בעוד שהאפיקוראים נטו להחשיב יותר את ההנאה הרוחנית על פני ההנאה החומרית, ואפיקורוס אף המליץ להימנע מקיום יחסי מין כל עוד הדבר אפשרי, הקירנאים שמו דגש דווקא על ההנאה החומרית האינטנסיבית יותר, ובכללה ההנאה המינית.[31] אפיקורוס אף הדגיש שההנאה המרבית היא "ההנאה שמתוך שלווה" (הנאה קטאסטמטית) הנובעת משחרור מכאב פיזי ומחרדות נפשיות, ואילו לעמדת הקירנאים מצב נפשי זה אינו אלא העדר כאב, ואינו ראוי לשם עונג.[32]
קישורים חיצוניים
עריכה- האסכולה הקירנאית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ נתן שפיגל, תולדות האתיקה העתיקה, (ירושלים: מאגנס, תשמ"ה), עמ' 88.
- ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר ב, 88; נתן שפיגל, תולדות הספקנות העתיקה, (ירושלים: מוסד ביאליק ואקדמון, 1982), עמ' 17.
- ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר ב, 92; אביבה קציר, תולדות התקופה ההלניסטית, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"א), יחידה 12, עמ' 12.
- ^ נתן שפיגל, תולדות האתיקה העתיקה (ירושלים: מאגנס, תשמ"ה), עמ' 88.
- ^ ראו למשל: אפלטון, פרוטאגוראס 354–356, מיוונית: יוסף ג' ליבס, בתוך: כתבי אפלטון, (ירושלים ותל אביב: שוקן, תשנ"ח), כרך א', עמ' 556. על התפתחות מחשבתו של סוקרטס בנושא אושר והדוניזם ראו: שמואל שקולניקוב ואלעזר וינריב, פילוסופיה יוונית: סוקרטס ואפלטון, כרך ב', (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ז), עמ' 90-89.
- ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר ב, 88.
- ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר ב, 65.
- ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר ב, 84.
- ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר ב, 83-84.
- ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר ב, 73-72; נתן שפיגל, תולדות האתיקה העתיקה, (ירושלים: מאגנס, תשמ"ה), עמ' 88.
- ^ אביבה קציר, תולדות התקופה ההלניסטית, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"א), יחידה 12, עמ' 18.
- ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר ב, 87-86.
- ^ אריסטו, מטפיזיקה, ב', 32a996; אביבה קציר, תולדות התקופה ההלניסטית, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"א), יחידה 12, עמ' 18.
- ^ אביבה קציר, תולדות התקופה ההלניסטית, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"א), יחידה 12, עמ' 19.
- ^ Giovanni Reale, John R. Catan, A History of Ancient Philosophy: From the Origins to Socrates, (SUNY Press, 1986), pp. 274–275.
- ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר ב, 92.
- ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר ב, 94.
- ^ 1 2 נתן שפיגל, תולדות האתיקה העתיקה, (ירושלים: מאגנס, תשמ"ה), עמ' 89; נתן שפיגל, סוקרטס: חייו ומשנתו, (ירושלים: מאגנס, תש"מ), עמ' 152.
- ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר II, 96.
- ^ 1 2 דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר ב, 97.
- ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר ב, 96.
- ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר ב, 97; נתן שפיגל, תולדות האתיקה העתיקה, (ירושלים: מאגנס, תשמ"ה), עמ' 88;
- ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר ב, 99.
- ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר ב, 98.
- ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר ב, 93.
- ^ דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, ספר ב, 103.
- ^ Plutarch, On Exile, 16, 606b.Plutarch, On Exile, 16, 606b.
- ^ קסנופון, זכרונות, ספר שני, 9-8, מיוונית: אריה סימון, (ירושלים: מאגנס, תש"ך), עמ' 42-41.
- ^ נתן שפיגל, תולדות האתיקה העתיקה, (ירושלים: מאגנס, תשמ"ה), עמ' 88; נתן שפיגל, תולדות הספקנות העתיקה, (ירושלים: מוסד ביאליק ואקדמון, 1982), עמ' 16; אביבה קציר, תולדות התקופה ההלניסטית, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"א), יחידה 12, עמ' 18.
- ^ נתן שפיגל, אפיקורוס: האיש ומשנתו, (ירושלים: מאגנס, תשמ"ב), עמ' 129–131. שפיגל מצטט עמדה זו כעמדה מקובלת המוטעית לדעתו.
- ^ נתן שפיגל, אפיקורוס: האיש ומשנתו, (ירושלים: מאגנס, תשמ"ב), עמ' 131.
- ^ נתן שפיגל, תולדות האתיקה העתיקה, (ירושלים: מאגנס, תשמ"ה), עמ' 88; נתן שפיגל, תולדות הספקנות העתיקה, (ירושלים: מוסד ביאליק ואקדמון, 1982), עמ' 17; נתן שפיגל, אפיקורוס: האיש ומשנתו, (ירושלים: מאגנס, תשמ"ב), עמ' 131.